יום אחד הובא אחד השופטים המכובדים ביותר באוסטריה לבית החולים שעבדתי בו. טרשת העורקים שממנה סבל גרמה לדלקת כרונית, והיה צריך לכרות את אחת מרגליו.
מששרד יפה את הניתוח, הגיעה השעה לנסות את צעדיו הראשונים ברגל אחת. הוא ירד בעזרתי מהמיטה והחל לנתר באומללות ובעמל רב ברחבי החדר כמו אנקור. ואז פרצו פתאום דמעות מעיני הזקן המכובד וידוע־השם שבידיו אחזתי, והוא בכה חרש כילד קטן: "איני יכול לשאת זאת, אין טעם לחיות כנכה," הוא ייבב.
הישרתי מבט אל עיניו ושאלתי אותו בעיקשות משועשעת, "אמור לי, אדוני הנשיא, האם יש בכוונתך לפתוח בקריירה מוצלחת כרץ למרחקים קצרים או ארוכים?" הוא הרים את מבטו, המום. "כי אז," המשכתי, "ורק אז אוכל להבין את ייאושך ואת מה שהכרזת זה עתה; כי אז באמת כבר שיחקת בקלף האחרון, כי אז היה המשך חייך חסר טעם עבורך: משום שלא היית יכול עוד להיות רץ למרחקים קצרים או ארוכים. אבל מעבר לכך, לאדם כמוך שחי כל חייו בדרך רבת־משמעות, שהטביע חותם ועשה לעצמו שם בעולם המקצוע – לאדם כזה, האם צריכים כל החיים לאבד את משמעותם רק משום שאיבד רגל?"
האיש הבין מיד את כוונתי, וחיוך הפציע על פניו שטופי הדמע.
מחלה אינה צריכה איפוא להוביל בהכרח לאובדן משמעות."
