"אבל מה חשבתם שֶׁיִּקְרֶה?" שאלה ליאת אצילי את שוביה בעזה. אצילי נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה בכפר עזה, והוחזרה ארצה אחרי חמישים וארבעה ימים בשבי.

בריאיון עם בן שני בכאן 11 סיפרה כי הוחזקה שם בתנאים סבירים, פחות או יותר, והשתדלה ליצור קשר אישי עם שוביה כדי שיראו בה בת־אנוש, בתקווה להקטין כך את הסיכון שיפגעו בה. 

אצילי ניסתה לשוחח אתם. בין היתר, נוכח הזעזוע מהתגובה האלימה כל כך של צה"ל, שאלה מה חשבו שיקרה בעקבות השבעה באוקטובר. מתשובתם הבינה שלא העלו בדעתם מתקפת־נגד כה נחרצת.

עוד ניסתה אצילי להבין לְמה בעצם הם שואפים. הסבירו לה חד־משמעית: מטרתם לא רק לסלק מכאן אותנו, הישראלים, אלא גם – להביא לשלטון השריעה בעולם כולו.

כך. בגלוי ובבירור. חלומם ושאיפתם של שוביה, שעוד נראו לה מתונים־לכאורה. 

 

הספר ההחלטה מאת הסופרת הצרפתייה קארין טואיל מספר איך מתורגמת השאיפה הזאת, להשתלט על העולם, לשפת המעשים. הוא הזכיר לי את ספרה של העיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י, הזעם והגאווה, שראה אור אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב־2001. פלאצ'י התריעה בו נגד מלחמת הדת שכבר מתרחשת על אדמת אירופה, בלי שצד אחד, זה של האירופים, יהיה בכלל מודע לקיומה. מצד אחד – ההשתלטות האלימה על המרחב הציבורי, מצד שני – הנאורות וקבלת־האחר של החברות שקולטות לתוכן פליטים אומללים. פלאצ'י כתבה את דבריה בצורה ישירה. טואיל עושה זאת באמצעים ספרותיים.

במרכז הסיפור ניצבת אלמה, שופטת־חוקרת למלחמה בטרור. תפקידה הוא לחקור חשודים שעלולים לפעול בשם האסלאם הקיצוני, במילים אחרות – אלה שעלולים לפגע ולרצוח כמה שיותר חפים מפשע. 

מולה ניצב חשוד כזה, עבדג'ליל, צעיר מוסלמי יליד צרפת, נשוי לסוניה דוס סנטוס, צרפתייה ממוצא דרום אמריקני שהתאסלמה. השניים חזרו זה לא מכבר מ"ביקור" בסוריה. לטענתו של הנחקר הוא אדם הומני, מעולם לא התכוון להצטרף לדאע"ש כדי "להילחם", הוא רוצה רק לסייע ולעזור לבני אדם, מסוריה חזר עם אשתו ההרה רק מכיוון שהזדעזע ונבהל ממעשי האלימות שהיה עד להם, והוא מתחנן שיאפשרו לו לחיות בצרפת חיים מועילים וחיוביים, לעבוד ולפרנס את אשתו ואת התינוק שלהם, ובקיצור – לפתוח דף חדש. 

אלמה צריכה להחליט: לתת בו אמון? לשחרר אותו? להעניק לו הזדמנות נוספת? הוא ראוי לה? 

אנחנו קוראים את החקירות שהיא עורכת: שיחותיה אתו. סדרה של ""שאלת השופטת" ושל "תשובה". לא מפגש אחד או שניים. מפגשים רבים, שבהם היא מנסה לעמוד על טיבו. לפענח את אישיותו. להבין. מצד אחד היא פוחדת פחד מוות, תרתי משמע, מהתוצאות הרות האסון שעלולות להיות לשחרור של טרוריסט בפוטנציה. מצד שני – היא אדם הומני. בתפקידה הקודם הייתה שופטת־חוקרת של ילדים. היא מאמינה בשיקום. היא מתקשה לחשוב שתחמיר עם אדם חף מפשע ותהרוס למעשה לא רק את חייו, אלא גם את אלה של בני משפחתו. 

בחקירותיה היא לומדת על עברו המר של הנחקר שלה. על האלימות שספג בבית: יום אחד כשהיה ילד קטן השליך אותו אביו בהתקף זעם מטורף מהחלון והילד נפצע קשה. אחרי אותה תקיפה הועבר עבדג'ליל למשפחה אומנת. במקום לטפל בפושע, הדירו את הילד מסביבתו הטבעית. אמו הכנועה ויתרה עליו למעשה, למשך כמה שנים. הלב נחמץ – לא רק ליבה של אלמה, גם זה של הקוראת – נוכח עוצמות הסבל והעוול שחווה הילד. 

ומצד שני גם עכשיו, כשהוא מנסה לשכנע את השופטת לשחרר אותו, הוא לא מסתיר את התיעוב שהוא חש לא כלפי הוריו, אלא כלפי צרפת. הוא מדבר על שאיפתו שהאסלם ישלוט בכול. "אני גאה לפעול למען הלכות השריעה", הוא לא מסתיר ממנה, "לא את חוקי צרפת צריך לאכוף, אלא את החוקים של אללה". "צרפת היא לא מדינה מוסלמית", היא משיבה לו. "בינתיים", הוא לא מהסס להשיב. וגם מוסיף ומסביר שלו, כשיהיה בן שלושים ושלוש, יהיו שישה ילדים, ולכן "יום אחד נהיה הרוב בארץ הזאת." כלומר – הוא לא מסתיר את שאיפותיו, אבל מבהיר שאינו מתכוון לממשן בדרכים אלימות. 

והיא, אלמה, מתקשה להבין את "השנאה הזאת לצרפת". היא תוהה "מאין נובעת שנאה כזאת. משטיפת מוח? מדחייה חברתית?" ומה על הצרפתים לעשות כדי שהשנאה הזאת לא תתבטא בעולם המעשים? ומדוע בכלל, היא תוהה, "הם מחליפים את הנרטיב של הרפובליקה – שכבר לא מאחד מספיק מבחינתם – בנרטיב דתי"?

ומה בדבר דתות אחרות של אנשים שחיים בצרפת? בעלה של אלמה יהודי. הוא מסביר לה שבניגוד למוסלמים, "יהדות צרפת אפילו הוסיפה, מאתיים שנה קודם לכן, תפילה לשלום הרפובליקה לסדר התפילות. יהודים דתיים בצרפת אומרים אותה מדי בוקר: הם מבקשים מאלוהים לברך את ארצם, רפובליקת צרפת, ואת העם הצרפתי". (לא הופתעתי לגלות שאביה של הסופרת יהודי ממוצא טוניסאי). (אבל, כך מסתבר, גם יהודים יכולים להיות גזענים, כפי שנודע לנו מהיחס של בעלה אל הארוס המוסלמי של בתם!)

הדילמה של אלמה מסתבכת, בין היתר מכיוון שהיא נמצאת בהליכי גירושים מבעלה, והיא מאוהבת, לא פחות! דווקא בעורך הדין שמייצג את עבדג'ליל. האם תיעתר לבקשתו לשחרר את מרשו? האם תעשה זאת ממניעים אישיים? 

הרומן לוקח אותנו אל נפתולי נפשה, ואל המציאות שבה ההחלטה שתחליט תהיה הרת גורל לאנשים רבים, אפילו לה עצמה, וגם, כמובן, מנסה לעמוד על המניעים הנפשיים והחברתיים של מחבלי ג'יהאד.

"דעו שאני לא מפחד מהמוות. אני אוהב את המוות. אחרת לא הייתי עושה את זה. אני לא רוצה את העולם הזה. אני רוצה את גן העדן… לפגוש את הנביא ואת הבתולות בגן עדן. אם תצליחו לעצור אותי, אחזור לכלא בראש מורם, ואם תירו בי, גן העדן מחכה לי, אינשאללה," אומר אחד מהם.

ב־31 במרס 2002, התפרסם בניו יורק טיימס המאמר "שקרים התאבדותיים" (Suicidal Lies), מאת תום פרידמן, שבו ניסה הפרשן הבכיר של העיתון להתריע ולהזהיר את ארצות הברית בפרט, ואת העולם בכלל, מפני האיום של מחבלים מתאבדים. הוא ציטט דברים שאמר אז, לפני עשרים ושתיים שנים (!) איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים", כך אמר, "אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות. לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם."

טואיל מנסה בספרה להתמודד עם השאלה עם מה אנחנו מתמודדים.

 

Karine Tuil La Décision

מצרפתית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן,

256 עמ'