חלק ניכר מהאנשים שאני מתשאלת מגיעים משכונות מצוקה וממשפחות מהגרים, מתמודדים עם חוסר ביטחון ופשיעה, לעיתים קרובות עם הברחת סמים ולעיתים אפילו עם פשע מאורגן, ובכל זאת עניין הסבל החברתי עולה לשיח לעיתים נדירות, לא יותר משאלת הקולוניזציה. אף על פי שהחוקרים מציעים לנו קווי אופי ורקע נפוצים, אני משוכנעת שאין להם פרופיל אופייני, רק מקור משותף: היעדר תקווה. לשים עליהם תווית זאת הדרך הקלה ביותר להסביר תופעות שמכות אותנו בתדהמה, אבל עלינו להמשיך לחקור ולדרוש עוד ועוד, לא לפנות לפתרון הקל. הדבר הראשון שעולה בחקירות הוא הרצון להעניק משמעות לחיים ריקים. הג'יהאד ניזון מייאוש.
מדי יום ביומו אני נתקלת במסעות ייסורים, בסיפורים של ילדות הרוסה, אנשים אלימים — שספגו אלימות רבה בעצמם. אני מנסה לא לצמצם את האדם הנאשם למעשיו בלבד.
"בכל פעם שאחד העצירים שלי מפר את תנאי השחרור על תנאי, אני חוטפת התקף לב."
"כולנו מכירים את הפחד הזה." השיב פרנסואה.
"אני לא יכולה לסבול את פעילי האסלאם ואת הבוז שלהם כלפי נשים," אמרה איזבל. "היום אחד מהם שאל אותי: את יודעת איך קוראים לנשים לפני החתונה. כבוד השופטת? ביצת קינדר, כי אי אפשר לדעת מה יש בפנים."
המשכתי:
"בשבוע שעבר, אחד העדים שלי סירב להסתכל עליי: 'אם אסתכל עלייך. כבוד השופטת. אצטרך להתחתן איתך."'
יימה ענית לו?"
"תסתכל על החלון!"
"יש תיק של מחבלים מהימין הקיצוני שעומד להגיע בסוף השבוע," השיב אריק. "לשם שינוי. ניסיון הרעלה של מוצרי חלאל."
איזבל פתחה את השמפניה והפעילה מוזיקה שתים. צחקנו רקדנו וחשבתי לעצמי שהקולגות שלי חולשים על כל הסביבה הקרובה שלי. היינו זקוקים זה לזה כדי לסבול את השגרה שלנו במחלקה למלחמה בטרור – שאינה דומה לשום דבר
אחר.
