הספר השלישי של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022) שקראתי (גם אותו באנגלית) התחיל לעורר בי תחושה ששלושת הספרים הם בעצם פרקים בממואר אחד. הם דומים, מתכתבים זה עם זה ומאזכרים זה את זה, גם אם כל אחד מהם מתמקד ב"נושא" ספציפי ומסוים: L'Événement מספר על ההפלה שעברה בצעירותה, Femme על חייה ומותה של אמה, ובספר שלפנינו – פרשת אהבים עזת תשוקה שניהלה עם גבר מזרח אירופי נשוי.
למעשה, תחילתו של L'Événement – האירוע, בעברית – היא סופו של Passion simple, שכן בהקדמה של סיפור ההפלה היא מספרת איך הגיעה לקלינקה שמיועדת לחולי איידס כדי לבדוק אם נדבקה במחלה. בספר L'Événement אנחנו לא יודעים במי היא חושדת, וב־Passion simple אנחנו מגלים שמדובר במאהב הנשוי: אחרי שעזב אותה התחילה פתאום לחשוב שאולי השאיר לה לפחות "מתנה" אחת ממשית: את המחלה…
הדמיון בין שלושת הממוארים, בעיקר הדמיון ל–Femme, הוא בקטעים הארס־ פואטיים. בשני הספרים עסוקה ארנו במשמעות שיש לכתיבה מבחינתה. בספר שלפנינו היא אפילו מנסה להסביר לעצמה, ולנו הקוראים, את ההבדל שיש בין אקצהביציוניזם לבין כתיבת ממואר. ההסבר שלה מרתק: "טעות היא להשוות בין אדם שכותב על חייו לבין אקצהיביציוניסט, כי האחרון מונע מתשוקה אחת בלבד: להראות את עצמו, ובו בזמן גם להיראות", בשעה שהיא, כאדם כותב, נשענת על פער הזמנים שבין הכתיבה, בזמן שרק היא רואה את הכתוב, לבין "הרגע שבו אנשים אחרים יקראו את הדברים, רגע ש[בשעת הכתיבה] אני חשה כי לא יגיע לעולם", והיא מוסיפה: "עד אז אולי אעבור תאונה או אמות. מלחמה או הפיכה יכולות לפרוץ. העיכוב מאפשר לי לכתוב היום, כמו שבגיל שש עשרה נהגתי להשתזף במשך יום שלם בשמש הקופחת, או בגיל עשרים – להתעלס בלי להשתמש באמצעי מניעה, בלי לחשוב על התוצאות."
מרתק!
(אמרה לי פעם אנה הרמן, משוררת מופלאה והעורכת של ספר שירים שכתבתי: לכתוב צריך מתוך תחושה שזה לא יתפרסם לעולם!)
במקום אחר בממואר כותבת ארנו כי "להמשיך לכתוב עוד ועוד – זאת הדרך לדחות את הטראומה שמתחוללת כשנותנים לאחרים לקרוא." אקצהביציוניזם? לא ממש…
הדברים הללו מעניינים מאוד, במיוחד מכיוון שעוצמת החשיפה העצמית של ארנו ב–Passion simple פשוט מדהימה. כמו בתיאור ההפלה שעברה, שם לא חסכה מאתנו אף פרט מחריד אחד, גם כאן ארנו לא מוותרת לעצמה. היא מספרת לנו על האובססיה הטוטלית שחשה כשהתמכרה לקשר הגופני עם המאהב שלה. והיא פורטת את האובססיה לפרטי פרטים. בכל אחד מעמודי הספר היא מונה אותם. אפילו אחרי שהמאהב עזב אותה וחזר לארצו, היא ממשיכה עם המחשבות האובססיביות. כך למשל היא נעתרת להזמנה להשתתף בכנס בקופנהגן, אף על פי שאין לה שום חשק או מוטיבציה. "במטוס, בדרך חזרה, חשבתי על זה שנסעתי לדנמרק רק כדי לשלוח משם לגבר גלויה."
את האובססיה היא מכנה passion. באנגלית, וכנראה שגם בצרפתית, למילה passion יש קונוטציה דתית, שכן היא מתארת לא רק תשוקה גופנית ומינית, אלא גם את ייסוריו של ישו בדרך אל הצלב, ועליו. במשמעות הזאת מתרגמים אותה בעברית לא במילה "תשוקה", אלא במילה "פסיון": יצירה דתית בעלת אופי דרמטי, המבוססת על טקסטים מהברית החדשה. בממואר ה־passion מקבלת ממדים כמעט מיתיים. שום דבר חוץ מביקוריו הנכספים של הגבר לא מעניין אותה. היא איבדה כל קשר אל מציאות החיים שקדמה להיכרות ביניהם. כשהוא הולך היא שקועה בהזיות על מה שקרה ביניהם, ואז מתחילה לייחל למפגש הבא. הכול מנותב רק למחשבות עליו. פעם אהבה להקשיב למוזיקה קלאסית. עכשיו – לשירים רומנטיים, שאולי יבהירו לה משהו על רגשותיה. אם מישהו מזכיר איזה מועדון לילה בהוואנה, היא מקשיבה בתשומת לב, רק משום שהיא נזכרת שהמאהב נשלח פעם להוואנה, ואולי ביקר באותו מועדון לילה…
בניגוד לרצונה אפילו את שני בניה הסטודנטים (כאן אנחנו נזכרים בממואר Femme, שכן היא מסבירה לנו שוב מדוע גם את הוריה הקפידה למדר, ולא אפשרה להם לדעת משהו על חייה האהבה שלה) היא כמעט מקריבה לטובת הקשר עם הגבר: אמנם הייתה מעדיפה שלא לערב אותם במה שקורה לה, אבל בלית ברירה היא מתנה את ביקוריהם בביתה בכך שיתקשרו מראש כדי שתוכל לאשר להם להגיע, רק במקרה שהגבר אינו שם, ועליהם לדעת שאם המאהב יודיע שהוא רוצה לבוא, הם יידרשו להסתלק מיד…
כל דבר קשור למאהב, ומשמש לה אות או סימן. למשל, היא קראה שאנשים מאוהבים נוהגים להתנשק בעיניים עצומות, ולכן הסיקה מיד שהגבר מאוהב בה, שהרי הוא עוצם את העיניים כשהוא מנשק אותה…
כל מה שנמצא בחיי היומיום שלה נקשר בקיומו של המאהב, וגם בולם ומונע ממנה כל מיני פעולות יומיומיות: היא לא שואבת את האבק ולא מייבשת את השיער במייבש, שמא לא תשמע את הטלפון מצלצל…
היא שקועה כל כך בתשוקה, בצורך שלה להיות עם הגבר, עד שכשהיא אתו היא שמה כל הזמן לב למחוגי השעון, אבל לא במחיצתו של הגבר! היא מבועתת מהמבט שהוא מגניב אל השעון שהוא עונד, מבט שמבשר את סיומה המתקרב של הפגישה! היא הולכת למטבח, "כדי להביא מים קרים", ובודקת: כמה זמן נשאר? עוד שעתיים… עוד שעה… עד שהיא תוהה – "מתי בכלל מתקיים ההווה?" (שהרי הזמן לא מפסיק להתקדם)…
"נהגתי למנות את הפעמים שהתעלסנו. הרגשתי שבכל פעם נוסף לקשר בינינו משהו חדש, אבל שההצטברות הזאת של נגיעות ושל עונג תרחיק אותנו בסופו של דבר זה מזה. ישרפו את הון התשוקה. מה שהרווחנו בעוצמה הגופנית הפסדנו בזמן שעמד לרשותנו."
לדעתי עניינו של הממואר הזה בכל זאת איננו בתשוקה הגופנית, אלא בכתיבה. במה שמניע אותה. באיך היא פועלת. במה משמעותה. עד כמה היא מפחידה, משמרת, או מאפשרת. מה היא תובעת.
"לעתים תכופות חשתי שאני חיה את התשוקה הזאת, בדומה לאיך שאני כותבת ספר: אותה נחישות לדייק בכל תמונה, אותה תשומת לב מדוקדקת לכל פרט. יכולתי אפילו להשלים עם המוות, בתנאי שאמצה עד תום את התשוקה הזאת – כמו שאני מוכנה למות כמה חודשים אחרי שאסיים לכתוב את הספר הזה.
זאת התשוקה האמיתית. אלה החומרים הנדרשים לה וזה המעשה החשוב באמת!
ועדיין אני תוהה: פרס נובל?
ממשיכה אל הספר הבא שלה.
.
היא אנטישמית
ובלי קשר לנטיותיה הפוליטיות אני לא בדיוק מבינה על מה פרס נובל לספרות.
אולי סיבה אחת – קול נשי שעלה לבריקדות בשנים האחרונות באירופה, קול נשי שמקבל יותר ויותר ביטוי פוליטי ולוחמני.
אני לא בטוחה שהיא אנטישמית. אולי היא מתנגדת למעשים מסוימים שעושה מדינת ישראל. ובאשר לפרס נובל, אחרי שקראי כמה מספריה השתכנעתי שהיא ראויה לפרס. באמצעות הממוארים שכתבה היא אומרת דברים חשובים מאוד, לאו דווקא אישיים בלבד.