השנה: 1960. אבא [טייס בחיל האוויר, בן שלושים ואחת, ניצול שואה. האם הפרט הזה חשוב?], מכין את ילדיו – בתו בת התשע, עופרה, ובנו בן השלוש – לקראת הנופש שיצאו אליו בקרוב, בבית המלון. השיחה הוקלטה והתגלתה, מקץ כמה עשרות שנים. עכשיו היא יכולה לשמש עדות־שמיעה וּרְאָיָה:

אבא: [אחרי שהודיע לילדיו שבארוחת הצהריים יבקש קודם כל לשתות. מה לשתות? יין, כמובן… רק כעבור שנים רבות יתחוור לבת שאביה היה מכור. שאולי אפשר היה בעצם לכנות אותו אלכוהוליסט. שהרי אף מפגש משפחתי לא התחיל ולא נגמר בלי כמה וכמה כוסיות שהאדימו את אפו ועוררו בו צחקוקים מוזרים. שהרי ניגש תמיד, לפני הכול, אל המדף עם הבקבוקים ועלץ אם ראה שם בקבוק של, נאמר, איזה ויסקי משובח, וכך למדה הבת ש"שִׁיבָס רִיגָל" למשל הוא סגולה לאושר ולצהלות שמחה] "…ויגישו בצלחת מ-רק. ונאכל מרק עם אטריות. עד שנגמור את הצלחות. ואז מה יביאו?  אה… אז יביאו – בשר! ותפוחי אדמה… ועופרה תשב, ועופרה תגיד [מדבר בלעג]: 'אני לא רוצה את הבשר הזה…'  ואז אבא יגיד [מדבר פתאום מהר, קטוע, חזק, בקול מזרה אימים, קול של מפלצת מסרט מצויר]: 'מה זאת אומרת את לא רוצה את הבשר הזה? תאכלי את הבשר הזה או שאני אתן לך פליק בשיניים', ועופרה תגיד [מחקה את בתו בת התשע, בקול מייבב, בכייני ומגוחך] 'אני לא רוצה את הנופש הזה…'"

והנה קטע אחר:

אבא: "ואבא יגיד [מפהק] 'כמה שאני רוצה לישון…' ואימא תגיד [בפסקנות]: 'לא. עכשיו אי אפשר לישון. צריך לשמור על הילדים.' והוא יגיד: 'ילדים לשמור? יש גננת!' ותהיה שם גננת. עופרה תהיה הגננת המשנית, תהיה גננת אחת ראשית, והגננות המשניות והראשיות ייקחו את הילדים וישחקו אתם כ–ל אחרי הצהריים, בזמן שאבא ואימא עסוקים בתוך המיטה. אבא ואימא ילכו למיטה שלהם ויישנו, ויישנו כמו זקנים, ויעשו… מה יעשו? ילדים!"

אימא: "טינופת!"

אבא: [מבודח] "טינופת? מי טינופת?"

ילד: "אתה טינופת!"

אבא: [בתמיהה מעושה, מבודחת] "למה?"

ילד: [מצחקק. מה הוא מבין? שום דבר!] "ככה!"

אבא: [בעלבון מעושה, בתמימות מזויפת, משועשע מאוד] "למה…?"

האבא ממשיך, בעליזות מודגשת, לספר לילדיו מה עוד יעשו בנופש.

ומוקלטת גם שיחה של הילדה עם האימא שלה (אז – בת עשרים ושבע). אחרי הקדמה קצרה, שבה הילדה מתפעלת מהטייפ ורוצה "שאבא יקנה לנו בדיוק כזה" האימא פונה אל בתה הקטנה ומבקשת: "עכשי תספרי לי מה סבתא אמרה לך."

הילדה עונה מיד: "לא רוצה לדבר על זה."

האימא: "למה?"

הילדה: "ככה… מה יהיה אם סבתא תבוא ותשמע?"

והאימא מתמרנת בעורמה: "לא… אני רק רציתי לבדוק אותך…"

"אני מוכנה להגיד לך רק באוזן. במקום ציבורי – לא." אומרת הילדה ואז תוהה: "למה אמרת את זה? למה דיברנו על זה?" 

השיחה עוברת לעניינים אחרים.

זאת המשפחה: אבא שמפחיד את בתו בת התשע, שיודעת מראש מה יקרה, כבר עכשיו לועגים לה, ל"התבכיינות" שלה, לסירובה לאכול את הבשר שיוגש לה בבית המלון. כבר עכשיו מובטח לה שתקבל "פליק בשיניים", כשתסרב. אז מה אם בשר מגעיל אותה? אין לה שום זכות לאוטונומיה. לבחירה אישית. כל התנגדות שלה מפורשת כמרד שידוכא ביד קשה. הכול ברור וידוע. (אפשר לקרוא על כך עוד, כאן:  "איש זר מחליט לחנך את הילדה"). 

זאת משפחה שבה האבא חושף את ילדיו למיניותם של הוריהם. 

ואימא שבתגובה מכנה את בעלה "טינופת", אבל לא בולמת אותו, לא מונעת מהדברים להיאמר, וגם לא מונעת פגיעות (חלקן פליליות ממש!) שהוא פוגע; אימא שלא מגינה על ילדיה. אימא שמנסה להוציא מבתה בעורמה סוד שהילדה יודעת משום מה שאסור לה לספר, והילדה דיסקרטית ותמימה: היא תגלה לאמא "רק באוזן", לא "במקום ציבורי", שמא ייוודע לסבתא! כבר בגיל תשע עליה לתמרן בין המבוגרים, להסתיר, להיזהר, לשמור עליהם. בת תשע וכבר חשופה לתככים משפחתיים ולאיסורים, וזאת רק ההתחלה. 

ולא, אף אחד לא יגן עליה. אף פעם. משום דבר. לא בילדותה. (אפשר לקרוא על כך עוד כאן: יופי לי, יופי לי ובעצם, גם במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", שהתפרסם ב־2015 בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו).