“לא קל להיות אישה”, אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, “שמרי על הקיכלי”. בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה “תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל”. במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו “בנות 80, 90 ואף 100”, והשירים שלפנינו הם “חלק מעדות פואטית של עבודת שדה” עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.

ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.

אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. “בגילך התחתנתי”, מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר “ג’ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה”. בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר “ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך” וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. “לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי”, היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון:  שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה “קשה מנשוא” להיות אישה.

בשיר “תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך” אנחנו פוגשים את ח’אנום שוּשן, שמספרת לה: “אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול”. ח’אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי “תלמד לכתוב בעפרון במחברת”, ואז “תלמד נשים / זכויות”.

אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, “כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד”:

זֶה הָיָה בַּחַמָּאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוֹנְגִי. הָיִיתִי
עֵירֻמָה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה
בַּשּׁוּק. הַשְֻמָּן שֶׁלִי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמִּשְֻלָּשׁ.
הַבְּלִיטוֹת הַקְּטָנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִי. אַחַר כָּךְ
מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי
בְּלַחְ’לַחָ’ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי אֶל גֶבֶר שֶׁבִּכְלָל לֹא
הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה
פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים
עוֹפוֹת בָּאִטְלִיז. כָּל הַמַּעַיִם שֶׁלִי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה.
זֶה הַזִכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!

הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר “אני זוכרת”, שהתחיל כצעיר עדין ש”היה ילד כשהתחתנו”, והתנהג בהתחלה אחרת: “הוא דיבר אלי במילים מתוקות”, השתנה עד מהרה. הוא “חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף.”

בשיר “השכם בבוקר” תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: “איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים.” ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): “בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות.”

סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר “אחיות” מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה”מתוקה יותר מסוכר נבאט” למישהו שהעניק לה “את / פרחי היסמין” שאותם היא שומרת “בתוך ספר מעשיות.” מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי “אֵילו כל זיכרונותי מאחותי”: רק “אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה.” כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.

סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר “מי אני, את שואלת”. אפשר ממש לראות את דמותה: “כבר לא צעירה”, היא מעידה על עצמה, “חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה”, כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: “סליחה, גבירתי, שאני צוחקת.” מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. “ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים”, היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה “יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין,” שהאנשים “אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה”, אבל, היא מוסיפה בפסקנות: “לי אין.” כי היא “מסקלת אבנים / בידיים חשופות.” היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, “לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן”, אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: “סליחה, גבירתי, על הקול שלי,” ובהמשך, בסוף, “סליחה, גבירתי שאני נשברת.” כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.

ועוד סבל, זה של ספיד בחצ’י, בשיר “תרשמי במחברת שלך”: “בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו.” הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. “את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה.” ושוב, ושוב. “שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש”, היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: “עכשיו תעקרי לי / את הלב.” והיא מסיימת: “תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב.”

פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב “על השולחן” שבו “החושך פשה לכל עבר בכפר”, שיש בו “כלבי בר רעבים”, שיש בו ילד קטן ותמים “כקליפת שקד ירוק” ש”שוכב בארגז העץ” ואינו יודע כי “אביו מת במלחמה,” כי “סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות”, שבו האימא “מטיחה אגרוף בקיר”, אבל מפצירה בעצמה “עשי משהו” ומציעה: “סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף.” מה עוד היא יכולה לעשות? “לשתול אורז בטרסות”, או “לזרוע פרחי סיגליות.” ואלה “יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים.” איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!

יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ’ולצ’ול (=פות), אָש־י ח’יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.

ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר “אני זוכרת” מסיימת את דבריה ואומרת: “עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת”.

צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא “כותבת בתבלינים”, כמו שעושה גם האישה בשיר “אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה”, שמערבבת “חינה עם זעפרן ושמן שמשום” וכותבת על כף ידן של נשים אחרות “קו גורל חדש”; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר “שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה” שמספרת לה שהיא כותבת “באניץ זעפרן”, שהאותיות שלה “נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן”, ששואלת אותה: “התוכלי לקרוא לי שיר?”; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.