את טום סטופרד הכרתי לראשונה לפני שנים בזכות המחזה שלו “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, שהיה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר בארץ (השנה חידשו את ההצגה המופלאה ההיא, ושמרו על הבימוי המקורי של יבגני אריה הגאון). 

לאחרונה קראתי שבחים על הצגה של סטופרד, מ־2020. שמה Leopoldstadt, והיא מועלית בימים אלה בברודוויי, והסתקרנתי. אמנם מחזה הוא רק חלקו הראשון של המעשה האמנותי, שהרי הוא מיועד לא להיקרא, אלא להיראות מוצג על הבמה, והשחקנים והבימוי אמורים כמובן להוסיף לו ממדים משמעותיים נוספים, אבל מאחר שאין לי כרגע אפשרות או כוונה להגיע לניו יורק, החלטתי להסתפק בקריאת המחזה.

ואיזו חוויה זאת הייתה!

אפילו כך, בלי כל מה שההפקה הבימתית אמורה להוסיף, גמרתי את הקריאה עם דמעות בעיניים, בתחושה שעברתי מסע מסעיר ומרגש ביותר. 

Leopoldstadt שומר על “אחדות המקום”, אבל לא על “אחדות הזמן”, שעל שניהם המליץ אריסטו  ב”פואטיקה” שלו. למעשה הרגשתי שאני יכולה לדמיין אותו יותר כסרט קולנוע, לא כהצגה (אם כי הוא בלי ספק מתוכנן לבמה, ויכולתי גם לראות בעיני רוחי פתרונות בימתיים שונים למעברים המתרחשים בו). 

העלילה חולפת על פני כמה עשורים: תחילתה בווינה, ב־1899. על הבמה אנחנו פוגשים כמה ענפים של בני משפחה וינאית בורגנית. מרביתם, אך לא כולם, יהודים: חלקם נשואים ללא־יהודים, ויש בהם גם מי שהתנצרו, בתקווה לשפר את מעמדם. אחד הנוכחים, ילד בשם יעקב, עבר ברית מילה וגם הוטבל, שכן אמו נוצרייה ואביו יהודי במוצאו. האם הזהות הכפולה תועיל לו? האם היא תציל אותו בעוד ארבעים שנה, בימים שבהם יישלחו יהודים אל תאי הגאזים? 

מדובר באנשים אמידים, שסביהם הגיעו אמנם מגליציה, אבל הם סבורים כי התאקלמו היטב בחברה המקומית. הם רואים בעצמם “אוסטרים ממוצא יהודי”. וילמה, הנשואה לנוצרי, מלגלגלת על אחד מהם ואומרת לו שהוא נוהג בסנוביות כלפי דור ההורים, בשל המבטא שלהם והמילים ביידיש שהם משבצים בדיבורם. אבל הרדיפות האנטישמיות, הטלאי המזהה שיהודים נאלצו בעבר לענוד, הגטו – כל אלה נראים להם כשייכים לעבר הרחוק מאוד. לימי הביניים. את הרצל ואת חזונו הם פוטרים בסלחנות מתנשאת: “פלשתינה היא מקרה אבוד, כל עוד שולטים בה העותומנים,” אומר הרמן, בנה של סבתא אמיליה, שהיא “זקנת השבט”.

בתמונה הראשונה אמיליה עסוקה בסידור אלבום הצילומים המשפחתי. היא רושמת בטוש לבן מי הוא מי, כי ברור לה שבמרוצת הזמן האנשים שהיום הכול מכירים יישכחו, ואז ישאלו “מי זאת שם עם גרטרוד? ו’אני לא זוכרת את האיש עם הכלב הקטן,'” (כפי שבאמת קורה לנגד עינינו במערכות הבאות…). “לאבד את השם שלך באלבום התמונות המשפחה זה כמו למות בפעם השנייה,” היא אומרת (ואני חושבת על יד־ושם, ארגון שאחת ממטרותיו היא להזכיר את שמות הנספים, כדי שלא יאבדו, שהרי אחת הקללות החמורות ביותר ביהדות היא “יימח שמך”). 

חלק מבני המשפחה דווקא מבינים שהאנטישמיות לא תיתן להם מנוח, אם כי ב־1899 עדיין אין להם מושג אילו פורעונויות תביא אתה. אחרים נשארו תמימים: “מה, יהודים חייבים לבחור אם להיות שתלטנים או ענווים?” הרמן שואל וממשיך ותוהה – “איפה אתה מעדיף להיות מתמטיקאי, במדבר, או בעיר שבה היידן, מוצרט ובטהובן פעלו בו־זמנית, ושבה ברהאמס נהג לבוא לבקר אצלנו בבית? אנחנו,” הוא מוסיף “אוסטרים. בני העיר וינה. רופאים מגיעים מכל העולם כדי ללמוד כאן. פילוסופים. אדריכלים. עיר של אוהבי אמנות, שאינה דומה לאף עיר אחרת.” בהמשך הוא מסביר: “זאת הארץ הנבחרת, ולא – איזשהו מקום על המפה, שאבות אבותי הגיעו ממנו.”

ההנגדה ברורה. וגם הבחירה כמעט מובנת מאליה: מדוע שיעלו בדעתם להיענות  לקריאתו של הרצל? מה בכלל אפשר לעשות בפלשתינה. הלא, הם סבורים, לאנשים שיגיעו אליה לא תהיה אפילו שפה משותפת! “עברית? בעברית אי אפשר אפילו לקנות כרטיס לחשמלית!”

וחרף זאת דמות אחרת – איש בשם לודוויג, מסביר כי יהודים לא יכולים באמת להתבולל ולהיטמע בין האוסטרים. “אני לא אדם מאמין. אני לא שומר מצוות, חוץ מאשר באופן סמלי, לטובת הקשרים המשפחתיים. אבל מבחינתם של הגויים אני יהודי. אין אפילו גוי אחד שלא יגיד עלי לעצמו ברגע זה או אחר: ‘יהודי!’ אתה יכול לעבור הטבלה, אתה יכול להתחתן עם קתולית – ” (מאחר שבן שיחו אכן נשא קתולית לאישה, לודוויג משתתק כאן במבוכה. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הרגע, כפי שהוא מתרחש על הבמה.)

“פעם שנאו אותנו כי הרגנו את ישו”, מסכמת הסבתא את התמונה הראשונה, “כיום שונאים אותנו כי אנחנו יהודים.” 

בתמונות הבאות מתרחשים אירועים שיתקשרו בהמשך במפתיע אל מה שיקרה בעתיד הרחוק. תופיע בו למשל תמונת דיוקן של גרטל שצייר אותה גוסטב קלימט (לא יכולתי שלא להיזכר בספר בסלון של ברטה של אורה אחימאיר, שבו תופסת תמונת דיוקן דומה מקום של כבוד), יהיה בו רומן אהבים קצרצר ומטריד בין אחת הדמויות לבין גבר זר, ורק בהמשך נבין מה התוצאות כבדות המשקל של אותו מעשה, עלבונות נושנים יצילו חיים, שיאבדו בהמשך, ורסיסי זיכרון של מה שיקרה בתמונה שש, שבה רואים את בני המשפחה, כולל הלא־יהודים, חוגגים את ליל הסדר, ישובו ויעלו בעוד שנים רבות ויעוררו כאב וגעגוע. (האם ייתכן שאישה תנהל את הסדר? שבתה תגיש לה את הכד לנטילת הידיים? אין לי מושג, אבל כך במחזה. יש בו גם קטעים מההגדה, שנמסרים בחלקם בעברית, ואז מתורגמים לאנגלית: אולי זה ייצור אתגר למי שיתרגם את המחזה לעברית!)

בתמונה שבע קפצנו אל העתיד: השנה היא 1924. מלחמת העולם, שכונתה אז “המלחמה הגדולה” (מי העלה בדעתו שתהיה “הראשונה”?) הסתיימה זה לא כבר. בני המשפחה אינם מעלים בדעתם שהזוועות והאובדן שחוו במהלכה הן כאין וכאפס לעומת מה שעוד מצפה להם. “אילו הייתה ליהודים מדינה, כמו שיש לרוב העמים, הם היו מפתחים חברה כמו בכל מדינה אחרת, עם מעמד של איכרים, מעמד ביניים, עם בעלי אחוזות ועם בני מעמד האצולה… והם היו חיים חיים רגילים; אבל כזרים תמידיים, אין להם מקום ליד השולחן, הם יכולים לעבוד רק בבנק.” גם המלחמה הגדולה, אף על פי שהשתתפו בה ואף הקריבו חיים “למען ארצם” לא עזרה להם להיטמע באמת בחברה האוסטרית. 

האם עכשיו יימלכו בדעתם? יעזבו את וינה ואת אוסטריה? יחפשו לעצמם מקום אחר? רק אחת מבנות המשפחה מהגרת לארצות הברית (והיא, כמובן, תהיה בין היחידים שישרדו בהמשך). 

בתמונה שמונה הגענו כבר ל־1938. הילדים התבגרו. המבוגרים הזדקנו. הזקנים מתו. מה מצפה לאנשים הללו? מה הם מבינים? מה הם יודעים? לא הרבה. הם משוחחים בלעג מר על ועידת אוויאן, שבה דנו מדינות העולם בשאלה – מה לעשות עם הפליטים היהודים. משתתפי הוועידה  הגיעו למסקנה שהיא הייתה מוצלחת,  הכול “הגיעו למסקנה שאין מה לעשות. ובאמת – אין מה לעשות.” 

בני המשפחה ממשיכים להסביר זה לזה עד כמה אינם רוצים להגר לפלשתינה. בהמשך הלילה יתברר להם שיהודי התנקש בפון ראט. בעוד כמה שעות יתחיל מה שכונה בדיעבד “ליל הבדולח”. אנחנו הקוראים (הצופים) הרי יודעים מה עתיד לקרות. הם שם על הבמה עדיין תמימים, ודי שאננים. עד מהרה הזוועה נכנסת אליהם הביתה. אנחנו עדים לה, אבל לא לאלימות הגופנית הקיצונית כל כך שתביא אתה. לא לרצחנות. רק לביטוייה ה”קלים”: בינתיים רק מחרימים להם את הרכוש וזורקים אותם מהבית. זה הכול…

התמונה שקורעת את הלב במיוחד מתרחשת ב־1955, כשמתי המעט ששרדו מבני המשפחה נאספים שוב בבית. הם מגלים זה לזה מה שידוע להם על ההיסטוריה המשפחתית. הם, שהיו ילדים קטנים, מבינים מניין באו ומה קרה ליקיריהם.

אחד מהם, פעם היה שמו ליאו רוזנבאום, היגר עם אמו לאנגליה ונהפך ל”בריטי גאה”, כך הוא אומר. שמו עכשיו הוא ליאונרד צ’מברלין, 

מעניין להשוות אותו, את שמו ואת עמדותיו, עם אלה של טום סטופרד ועם קורות חייו. לסטופרד נודע מה שורשיו רק בבגרותו. הסתבר לו שסבו וסבתו משני הצדדים היו יהודים, הוא האמין תמיד שאמו נוצריה מלידה. את שם המשפחה שלו, סטופרד, קיבל מבעלה השני של אמו, קצין אנגלי שאימץ אותו. טום סטופרד נולד בצ’כיה ב־1937. השם שנולד אתו היה תומש שְׁטראוסלר. 

אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו היגרה אתו אמו לפלשתינה. האם גם כאן היה נהפך למחזאי מצליח כל כך, בעל שם עולמי? התשובה לשאלה הזאת לא תיתכן, כמובן, ולכן אין שום טעם לשאול אותה.

שאלה אחרת נראית לי מעשית ומעניינת הרבה יותר: האם ייקח על עצמו אחד התיאטראות בארץ את המחזה ויעלה אותו בעברית? כדאי! כדאי מאוד!