על ספרה החדש של תמר מרין אפשר לומר קודם כל שהוא סוחף: קראתי אותו ברצף אחד, בתוך כמה שעות,
עלילתו קאמרית, ולכאורה פשוטה למדי. היא עוסקת בבני זוג שהתגרשו לפני שלוש שנים וכבר, כפי שנהוג לומר, "המשיכו הלאה" – כל אחד מהם קשור בזוגיות חדשה ובטלטלות האחרות שהיא מביאה אתה. אבל אז הם מגלים שלא כל כך פשוט להיפרד באמת, "עד הסוף" וממש. "אף בת זוג לא תצליח להיכנס באמצע, כי פניהם של ילדינו המשוכות על פנינו תמיד יחברו בינינו יותר מכל החשקים ויותר מכל האהבות, שום דבר לא יוכל להתיר אותנו", אומרת לעצמה איה ברגע דרמטי במיוחד, כשהיא מבינה עד כמה הגרוש והיא, ושני הילדים, ממשיכים להיות תא משפחתי, גם אם הוא מפורק, גם אם אינם חיים עוד ביחד. לבני הזוג הגרושים יש לא רק ילדים, אלא גם היסטוריה משותפת, וידיעות והבנות שלא יוכלו לחלוק עם אף אחד אחר.
האם פירושו של דבר שהם נידונו להמשיך להפריע זה לזה להתקדם ולמצות אפשרויות חדשות?
ומה התפקיד של מי שחייהם נושקים לאלה של בני הזוג הפרודים? איך, למשל, יגיבו הוריה של איה, שבדירה השייכת להם חיו בני הזוג, ועכשיו גרה בה רק איה עם הילדים? האם כשתבקש מהם עזרה, ברגע של משבר קיצוני, הם ייחלצו ויסייעו לה?
מאלף, מכאיב, כמעט משעשע, התיאור של התהום הפעורה בין איה להוריה. הם אמנם מלאים ברצון טוב, אבל אין סיכוי שיבינו באמת את צרכיה ואת עמדתה. הם, מנקודת המבט הצרה שלהם, מנסים לשכנע אותה שהגרוש שלה בעצם טוב לה, גם אם היא כבר מזמן לא מעוניינת בו, וסיבותיה כבדות המשקל עמה.
אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שמתקיימות גם בין בני אדם שאוהבים זה את זה, ולאי היכולת הבסיסית של אנשים להבין באמת את זולתם, אפילו כשהדברים נאמרים בגלוי ובמפורש. לא רק חשדנות נמצאת בבסיסן של אי ההבנות, אלא גם עניינים פנימיים שלא מאפשרים לבני אדם להיכנס לעמדתו של האחר ולראות את המציאות מנקודת מבטו.
וחוץ מזה, הספר משקף את הקשיים העצומים שאתם נאלצים להתמודד מי שמחליטים לפרק את היחידה הכלכלית שהיא חלק לא מבוטל בחיי הנישואים. בישראל כיום קשה מאוד להתקיים. אנשים נאלצים לעבוד ולעבוד, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא קשה להיקלע למפלה כלכלית שאין ממנה מוצא. למי שאין משאבים בלתי מוגבלים, ובמיוחד למי שלא חי ממשכורת קבועה אלא מתשלומים תמורת עבודה, כמו למשל עיליי, הגרוש של איה, שמתפרנס מעבודות תרגום מזדמנות. אדם כזה עלול בקלות מאוד להתמוטט. אפילו הוצאה כספית אחת גדולה, חד פעמית ולא צפויה, יכולה לגרום למפולת: אף אחד לא מוותר על מה שמגיע לו: אם אין הכנסה, הבנק מסרב לכבד את הצ'קים היוצאים, בעל הבית לא מוותר כמובן על התשלום של שכר הדירה, ותוך זמן לא רב אדם יכול למצוא את עצמו מחוסר בית ותלוי ברצונם הטוב של אחרים. ואם אין כאלה? ואם אין ממי לבקש עזרה? לא בכדי נקרא הרומן הדיירת: במציאות הישראלית הנוכחית בעלות על דירה, או למצער – הרשות לגור בדירה ששייכת להורים שאינם גובים שכר דירה, או שגובים שכר דירה מופחת, ושלא יזרקו אותך לרחוב בכל מקרה – יכולה להיות ההבדל בין האפשרות לשרוד כלכלית, לבין הקריסה האורבת לפתחו של מי שחייב להחזיק את עצמו, בכוחות עצמו בלבד.
מרין מיטיבה לתאר את החיים הללו, על פי תהום כלכלית, ואת הקלות שבה אפשר להתמוטט.
יש ברומן גם סוג של מתח. יש סכין שמופיעה כבר בעמוד הראשון, וברור לגמרי שיש לה תפקיד, כמו זה של האקדח, שאם הוא מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות בשלישית, כדבריו של צ'כוב. אמנם מבחינת כרונולוגיית־העלילה העמודים הראשונים מגיעים לקראת סופו של הרומן, אבל בכל זאת מתעוררת הסקרנות: מה יקרה עם הסכין הגדולה והמפחידה הזאת? האומנם היא תשמש ככלי נשק? תפגע במישהו? תפצע? האם אי ההבנות הבלתי פוסקות יגרמו לנזק ממשי, גופני, פלילי? ואולי יצליחו בכל זאת הדמויות שבסיפור להגיע סוף סוף לאיזושהי הבנה גואלת? לרדת לסוף דעתו של הזולת?
מעניינות גם נקודות המבט השונות של הדמויות זו על זו. האם עיליי יצליח להבין את ליה, בת הזוג החדשה שלו? ומה באמת דעתה עליו? האם היא בעדו? איך ישפיע עליה העלבון שהיא חשה?
הסיפור נפתח בשני שוטרים שמגיעים לדירתה של איה. מי זימן אותם? לאיזו מסקנה הם מגיעים? ומה יהיה הסוף…?