שושי שמיר: "זאב דוגל בצעירות" (אקרוסטיכון!)

זְאֵב, זִיו, זַהֲרוּר, זִינְזָנָה, זִיל הַזּוֹֹל, זוּלָה, זוֹנוֹת, זָהָב, מִלִים בְּזַי"ן.
אָבִיב, אַבָּא, אָרוּר, אֱלֹהִים, אֲבִיוֹנָה, אַהֲבָה, אַנָּס, אֶבֶן, מִלִים בְּאָל"ף.
בּוּדְהָה בַּבַּיִת, מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁזֶה שִׁיר חָדָשׁ.

דוֹגֶל בְּאֶפֶס אֲבָל לֹא שׁוֹלֵל הִתְמַקְמוּת זְמַנִית
וְיֵשׁ לוֹ אֲבִיזָרִים: פֶלִים נָאִים, תְּמוּנוֹת דְּיוֹקָן וְנוֹף,
גַּם תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים, מָנוֹף לְפַסְט גוּרְמָה, אֶת הַשְׁאָר אֶפְשָׁר
לְהַשׂיג בְּכָל שׁוּק, בְּכָל מָקוֹם.

בֵּינְתַיִם, מִבְּלִי מֵשִׂים, מַתְחִילִים לִצְמֹחַ מִתַּחְתָּיו יְסוֹדוֹת,
צְפִיפוּת הָעֶצֶם גְּדֵלָה וּמַתְחִילִים לְהִסְתַּכֵּן אֲפִלוּ שָׁרָשִׁים.
עַבִיט שׁוֹפְכִין עַתִּיק מִפּוֹרְצֶלָן מְעֻטָּר פְּרָחִים עַל הַמִּזְנוֹן.
יְרָקוֹת, פְּקָעוֹת וַעֲשָׂבִים, בְּשׁוּל אִטִי בְּנִיחוֹחַ בֵּיתִי.
רְשִׁימַת קְנִיוֹת מְמִגְנְטֶת לַמְקָרֵר, בְּדִיקַת רוֹפֵא נְעוּצָה בַּשַׁעַם.
וִיטָמִינִים עַל מַדָּף בָּאַמְבָּט אֶפְשָׁר לָבוֹא לָגוּר. הוּא כְּבָר לֹא שָׁם, אָרַז
תַּרְמִיל צַד קָטָן, נִפְרַד מֵהַגְנָּה, מֵעֲצִירוּת. זְאֵב דּוֹגֶל בְּצְעִירוּת.

שושי שמיר, "עננים מוכי זוהר": אירוע חד פעמי נדיר ויוצא דופן

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את "אלגיות לאהבה" (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את "בין זהב לזהב", את "ביום שבו הלך המצורע", את "מעשה מלכה" – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר "עננים מוכי זוהר" מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, "מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים", ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: "עָבִיט שׁוֹפְכִין" ו"עֲצִירוּת", לצד "תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים" וּ"תְמוּנוֹת דְּיוקָן" ונוף, "אֲדָווֹת" ו"תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף", ו"שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית".

היא מתריסה: "מה תעשו לי?", מתרפקת: "אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי", מתארת: "הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ'מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם", מספרת: "לִבִּי לֹא פָּנוּי", "אֲנִי לֹא רוֹאָה" (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

מרינה צבטייבה, "אמי והמוזיקה": האם אפשר לדרוש משירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת?

מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: "אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים 'יוצאים מגדר הרגיל' (כמה מעט!)."

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: "המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון."  

אמה העריצה הבינה: "לא, אינך אוהבת מוזיקה!" נהגה לומר "ברתחת הלב" כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה "הציפה אותנו במוזיקה", מה זאת אומרת "הציפה"? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: "לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי." 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: "התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה'עכשוויות')", והיא מסבירה שכך היא נוהגת "בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי". כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: "את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!" 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה "במול" היא "סגולה כזאת וקרירה", ואילו "דיאז" הוא "ישר וחד כזה", לעומת "לה במול" ש"היה בשבילי קצה גבול הסגול"… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

ירמי פינקוס, "החמדנים, קומדיה מחיי האמנים": האם תפקידם של אמנים – לקשט?

ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, שראה אור בימים אלה, שונה מאוד מקודמיו. הוא מעורר תחושה שלא מדובר הפעם בציור שמן ולא באקוורל, אלא בקומיקס, או בסרט מצויר. הכול יכול לקרות. במהלך הקריאה, כשיש כל מיני התרחשויות מוזרות למדי וכשהכול בסופו של דבר מסתדר לטובתו של גיבור הסיפור, מתעוררת התחושה שכמו בסרט מצויר, גם אם הגיבור יעבור את ראש ההר ויפסע מעל תהום, הוא ימשיך לצעוד באוויר…

התהפוכות השונות לא שייכות לגמרי לעולם המציאות, ויש תחושה של משהו שטוח, שמתבטא אפילו בציור העטיפה לספר: הקווים הסכמתיים משקפים את רוחו של הרומן.

התחושה שמדובר בסרט מצויר מחוזקת במעין תחבולה, אפיון רטורי שפינקוס מעניק לבנימין בובק, גיבור הסיפור: בובק מקפיד לקטוע שוב ושוב את הדברים שהוא אומר במילה "וכולי" (היא מופיעה, על פי הספירה של הקורא האלקטרוני, 77 פעמים לאורך הרומן!). הנה כמה דוגמאות: "ממליץ להשתמש בכיס המרה וכולי", "בגלל גב תפוס וכולי", "קול חם כענבר מבטן האדמה וכולי", "אוהב אותה אהבת אמת, וכולי", "שניים וחצי חדרים, מטבח משנות השישים, וכולי", "אתר תיירות מספר אחת, וכולי", "התנשקנו וכולי" – הכול וכולי, וכיוצא בזה, כל הזמן רק מרפרפים, לא מתעכבים, שוב דבר לא מצדיק התעמקות, פירוט, שקיעה…

במרכזו של הרומן, המסופר כאמור בגוף ראשון, צייר כבן שבעים, שמוקף בחבורת אמנים בוהמיינים. הם מרבים לשתות, לרכל, להיפגש בשעות הלילה המאוחרות במגוז – בית קפה-בר תל אביבי. הכול לוטשים עיניים אל עזבונו, ומנסים להביא אותו לידי כך שיוריש להם את רכושו, שכן לכולם ברור שהוא חולה מאוד.

הרומן מתחיל כך: "מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה."

כלומר, גם בובק עצמו חושד שהוא חולה מאוד, אך מקפיד להסתיר מהרופא את הגוש שהולך וגדל בבטנו.

אבל הרי הוא המספר. אם כך לאורך הסיפור די ברור לנו שהוא לא ימות (אלא אם ינקוט הסופר בתעלול ספרותי כלשהי….). עם זאת, לא ברור איך תסתיים כל ההתגודדות סביבו, ואת מי יכתוב בצוואתו. ובינתיים אפשר להשתעשע מכל המזימות החמדניות שנרקמות סביבו. לא רק חבריו האמנים עוסקים בכך, אלא גם בני משפחה שצצים לפתע ומנסים לכאורה לאמץ אותו אל חיקם המאוס.

פינקוס מיטיב לבטא את המיאוס המיזנתרופי שחש האיש, שמפטיר שוב ושוב "טוב מותי מחיי", בכל פעם שהוא מוזמן להשתתף בפעילויות שונות. למשל, לטוס לחוץ לארץ: "כבר אז – אף שטרם מלאו לי שישים – נראתה לי חופשה בחוץ לארץ כיגע מתמשך: ביטוח נסיעות – מזוודות – השכמה לפנות בוקר, שעות של המתנה בבתי נתיבות – אין למצוא מונית פנויה – מיטות לא נוחות בבתי מלון – חברים למסע כופים עליך את רצונם – טוב מותי מחיי".

כל דבר מעולם המעשה הוא מעדיף לדחות ל"אותו מועד נעים הקרוי 'בקרוב'".

פינקוס שנון ומשעשע. הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לעקוץ, מכל הבא ליד, ולא מהסס להשתמש אפילו משפט שאותו זכינו לשמוע מצוטט לכאורה מפיה של גבירה מרושעת: "אנחנו אירופים, יש לנו קיבה עדינה, זה לא בשבילנו האוכל הזה", אומרת לבובק אשתו של הדודן שצץ פתאום (אותה הוא מכנה "חולי" ואת בעלה – "בריאות").

התיאורים המיזנתרופיים הפרועים מופיעם בלי הרף. הנה כך למשל הוא מתאר אישה שהוא פוגש בפריז: "שמץ מפריז דבק בה: התלתלים הכסופים רעננים וגזורים בחן, צעיף ירוק יפהפה ושופע שנצים לצווארה – ספוגית להדחת כלים שהנביטה ניצנים".

משעשע לפגוש דמות שכאן היא שולית, אבל מוכרת לנו היטב מאחד מספריו הקודמים של פינקוס: יוסף צינמן, בעל מכולת. בספרו בזעיר אנפין תיאר פינקוס את בני המשפחה של אותו צינמן, את כל הקשרים המסועפים ביניהם, וכאן, ברומן החדש, נראה שנותרה רק שארית מרוטה מכל אותה משפחתיות שהכרנו בעבר. לא רק בדמות של צינמן, הרומזת על מה שהכרנו ברומן קודם, אלא גם בדמויות של שני בני הדוד של בובק. הנה, כך נראית משפחתיות של מי שהוריהם הלכו לעולמם, הם עצמם התרחקו מאוד זה מזה, וכיום הם נפגשים רק באילוץ ובציניות.

פינקוס לועג לכולם, אך במיוחד למי שאינם מבינים מהי אמנות. "צריך לדאוג לכם, האמנים", אומרת מישהי שאין לה מושג על מה היא מדברת, "כל כך קל לנקנק אותכם! אתם נולדתם בשביל לקשט לנו את החיים, לא בשביל לעבור על מכתבים מהבנק".

ובכן, לא. אמנים לא נולדו "בשביל לקשט" למישהו, וגם הספר שלפנינו לא מבקש לקשט, אלא, אולי, להפך: לתאר כיעור, ועם זאת לומר לנו – חפיף. הכול זורם. לא צריך לקחת שום דבר באמת ברצינות.

מיכאיל בולגקוב, "מחול שדים": תרגיל אצבעות?

מיכאיל בולגקוב מוכר בעיקר בזכות הרומן המופתי שלו, האמן ומרגריטה שבתרגומו הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה.

יצירותיו הראשונות של בולגקוב ראו אור ברוסיה באמצע שנות העשרים, אבל נחשבו חתרניות והפצתן נאסרה. האמן ומרגריטה ראה אור לראשונה ב-1966, עשרים ושש שנה לאחר מות מחברו. עד אז הועבר כתב היד (תרתי משמע!) של הרומן מיד ליד, בחשאי, וסופר לי כי יש הטוענים שהשורות הראשונות בספר שימשו מעין ססמה בְּקֶרֶב "יוֹדְעֵי ח"ן", כלומר, אלה שהיו בקיאים בחוכמת הנסתר של מתנגדי המשטר הסובייטי הרודני והרצחני. אלה השורות, בגרסה הראשונה שתורגמה לעברית (שמו של המתרגם חסוי והוא מיוצג בספר בשתי אותיות: א.ר.) "בשעת השקיעה של יום אביב אטום ושחון הופיעו ב'אגמי האבות' שני אזרחים. האחד, כבן ארבעים, לבוש חליפת קיץ אפורה, היה גוץ, שחרחר, מפוטם, קרח, בידו מגבעת הדורה המקופלת בצורת עוגה ופניו המגולחים למשעי ענודים משקפים עצומים במסגרת קרן שחורה. השני היה צעיר אדמוני, מתולתל, שכובעו המשובץ שמוט לו על פדחתו, לבוש חולצת פסים, מכנסים מעוכים ונעול סנדלים שחורים", כך בתרגום הישן, שראה אור ב-1969 בעם עובד. בתרגום החדש, מעשה ידיו של פטר קריקסונוב, שראה אור ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים, נראות שורות הפתיחה של האמן ומרגריטה כך: "בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי הפטריארך שני אזרחים. אחד מהם, כבן ארבעים, לבוש חליפה קֵיצית אפורה, היה קטן־קומה, שערוֹ כהה, והוא מפוטם וקירח; את כובע הלבד הסולידי שלו אחז ביד, ואת פניו המגולחים בקפידה קישטו משקפיים בגודל על־טבעי, הנתונים במסגרת קרן שחורה. האחר – איש צעיר ורחב-כתפיים, אדמוני וסתור שיער שכובע המצחייה שלו הוסט לעורף – היה בחולצה פתוחה, במכנסיים לבנים מקומטים ובנעלי התעמלות שחורות".

כאמור, שמעתי שמי שהכיר את השורות הללו (ברוסית, כמובן), וידע לצטט אותן בעל פה, נחשב "אחד משלנו", איש סוד שאפשר לסמוך עליו.

את מי שאוהב את האמן ומרגריטה (או – השטן במוסקבה) המופלא תעניין הנובלה מחול השדים שכתב בולגקוב ב-1924. אפשר לראות בה ניצנים מסוימים, בזעיר אנפין, של יצירתו הגדולה האחרת, הרומן המונומנטלי החד פעמי.

מחול השדים מתחיל כסיפור ריאליסטי שמתאר את קשיי החיים בברית המועצות של שנות העשרים. בעמוד הראשון החבר קורוטקוב, "לבלר מן המניין" שעובד בחברה לייצור גפרורים, בטוח כי "ישרת באספקה עד סוף ימיו עלי אדמות". הוא לא מעלה בדעתו "את הרעיון שתהפוכות הגורל האכזר שרירות וקיימות בעולם", ולכן "בחסות אסמרגף", החברה שבה הוא עובד, הוא חי חיי שגרה שאננים ובטוחים.

אבל כבר בעמוד השני המציאות מתחילה להתערער: איש המכונה "הקופאי" מגיע לעבודה ובידו "תרנגולת מתה גדולה, שצווארה נמלק," מניח אותה על תיק המסמכים ומודיע: "כסף לא יהיה."

העובדים המזועזעים מתבשרים שמשכורתם לא תשולם עוד. בהמשך מתברר להם שבמקום כסף, ישלמו להם "בתוצרת הייצור", כלומר – בגפרורים.

החבר קורוטקוב עדיין שאנן: הוא מקבל כמה חפיסות של גפרורים, ומתנחם: הוא ימכור אותם. מה רע.

העניינים מתחילים להתדרדר כשהוא פוגש שכנה דומעת, שכורעת לצד "שורת בקבוקים מלאים בנוזל אדום כהה ופקוקים בעיתון".

קורוטקוב תוהה: "האם זה דיו?"

ושכנתו המייפחת משיבה: "יין קודש."

קורוטקוב מבין מיד: "מה – גם לכם?" ולשאלתה הנדהמת "גם לכם נתנו יין הקודש?" הוא משיב "בקול עמום", שהם קיבלו גפרורים.

הסיפור עדיין ריאליסטי וסביר.

אפילו כשהשכנה מודיעה לו כי בעצם סידרו אותו, "הם הרי אפילו לא נדלקים!", והוא מתחיל לבדוק אותם, כמו בבדיחה על הרשל'ה, בכך שהוא מצית אותם בזה אחר זה כדי לבדוק אם הם נדלקים. הסיפור עדיין שומר על נופך ריאליסטי.

אבל די מהר הכול נהפך לחלום בלהות של נרדפות ושל בירוקרטיה שמחסלת כל שריד של היגיון. הבוס של קורוטקוב מתחלף. הבוס החדש קפריזי ואלים. מתחוללת אי הבנה מצערת ומבעיתה: החבר קורוטקוב מבלבל בין שמו של הבוס החדש, גטסקי, לבין המילה "גטקס", ונגרמת תקרית מסוכנת ומביכה. קורטוקוב מאבד את המסמכים המזהים אותו ובלעדיהם אינו יכול לעשות מאומה, והוא רק נלכד שוב ושוב בסבך מסחרר של בלבול והטעיות.

ככל שהסיפור מתקדם, כך הולכים וגוברים הטירוף ותחושת הבלהה. דמויות לובשות ופושטות צורה, עד שאחת מהן אפילו נהפכת פתאום "לחתול שחור, בעל עיניים זרחניות", שמזכיר כמובן את אחת הדמויות הבלתי נשכחות מהאמן ומרגריטה, החתול בהמות, זה שמשתף פעולה עם השטן.

נראה כי הנובלה שלפנינו שימשה לבולגקוב כמעין תרגיל אצבעות לקראת הכתיבה הנרחבת והמורכבת של הרומן הגדול שלו. היא מעניינת בעיקר ככזאת.

תרגום: שירלי פינצי לב

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

ג'ניפר בר לב, "מיניון": אזהרת טריגר

מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג'ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

"ייהרג ובל יעבור": זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה "נרמול" של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם "השפיך" (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר "לא" (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש"מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם"?

יש כאן למעשה צורך ב"אזהרת טריגר": כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג'ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.

ויסלבה שימבורסקה: תצלומו הראשון של היטלר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

 

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

שחר ג. יפה: "כלבים ישנים": מי כתב? מי העיר ומדוע?

הקונוונציה הספרותית מוכרת: מישהו מביא בפנינו סיפור שנתקל בו באקראי. על הדעת עולה למשל המספר החיצוני באנקת גבהים, דמות שולית שמוסרת לנו את פרטי העלילה כפי שסיפרה לו אותה דמות אחרת, נלי דין, אישה שעבדה בבית שבו התרחש הסיפור העיקרי.

אבל בסיפור שלפנינו העניינים מסובכים הרבה יותר. כי באנקת גבהים ידועה ונהירה לנו זהות הכותבת של הרומן: אמילי ברונטה, ואילו בכלבים ישנים אי אפשר שלא לחשוד בזהותו. אמנם על גב הספר מופיעים פרטים תמציתיים מאוד על אודותיו: הוא, כך כתוב, "מחנך, יליד 1983, המתגורר עם משפחתו בתל אביב", אבל משום מה התעורר בי חשד. האומנם אדם כזה קיים באמת? סופר שזהו שמו, וזהו ספרו הראשון?

החשד התעורר בין היתר מכיוון שה"עורכת" הבדויה המופיעה בהקדמה לסיפור, מכונה "פרופ' יפה ג.", והיא, כך נכתב מתחת לכותרת, "ערכה והוסיפה דברי מבוא ופרשנות".

לאורך הסיפור מופיעות הערות שוליים ידעניות מאת אותה "פרופ' יפה ג.". הן מוסיפות לכתוב מעין נופך עיוני של הסברים מלומדים, אך בשלב מסוים, לקראת סופו של הסיפור, היא עצמה מצטרפת לסיפור בגופה.

מניין הגיע אליה? "פרופ' יפה ג." מצאה אותו לכאורה בשולחן הכתיבה שלה. מי הניח שם את הדפים? באמת המנקה שלה? ומי כתב אותם? באמת אישה זקנה ואלמונית שאותה ביקרה המנקה רק פעם אחת?

לקראת סופו של הסיפור מתרחשת התפנית שהזכירה לי במידה מסוימת את הניתוח של פרויד לסיפור "גרדיווה": גיבור הסיפור חולם על אישה שחיה בפומפיי, ואז הוא נוסע לפומפיי, כדי לאתר שם את טביעות רגליה…

זה בערך מה שקורה ל"עורכת" הסיפור שלפנינו: היא נוסעת לסדום, בעקבות מה שקראה בסיפור, ש"עורר אותה," כך נכתב על גב הספר, "לקריאה פרשנית שהופכת לאובססיה". קיומה (הבדוי!) מתערבב עם הבידיון של הסיפור, ואנחנו נשארים בעיקר עם גילוי מרעיש, אם גם פתאומי מדי, שנוחת על אנה, הילדה שהסיפור מגיע אלינו מפיה (לכאורה).

סיפור חייה הקיצוני מאוד של אנה מושפע מההיסטוריה הישראלית. הוא מתרחש בראשית שנות החמישים, בשכונת עולים קרוב אל שפת הים של תל אביב. העבר מפתיע את אנה וכשהאמת עליו נחשפת בפניה, היא יכולה להבין את הסבל שהיה מנת חלקה מאז ומתמיד, ואת הסיבה לכך שאמה, כך נראה, אוהבת רק את אחותה הקטנה.

מדובר בספר קצרצר, למעשה בסיפור, אפילו לא בנובלה: טווח הנשימה בו אינו מבטיח התפתחות ממושכת ומרובדת. לרגעים לא ברור אם הוא לגמרי ריאלי, או שמא המראנו אל מחוזות סוריאליסטים, ואולי המציאות עצמה, במיוחד בישראל של אותם ימים, הייתה סוריאליסטית, כשמה שלא נראה אפשרי התאפשר והתרחש.

הערות השוליים של "העורכת" הן כמובן חלק אינהרנטי מהסיפור. כך למשל: "המחברת בדגש הניתן דווקא למחזור ולדם, אך ברור שרגישות יתר לגוף המתבגר נמצאת בבסיס התיאורים שבהם היא בוחרת להקיף את דמותה של אנה", או: "הסלע הוא ארכיטיפ פאלי (ויש שיאמרו: אדיפלי). מיקומו דווקא בנקודה זו מצביע על היחסים הפתולוגיים שיש לאנה עם דמות האב. בנקודת הקושי מופיע האב הסמלי המיוצג על ידי הסלע הגברי, כדי להציע נחמה".

ברור שמי שכתב את הסיפור ביקש להוסיף לו נופך של ניכור, בדומה למה שנהג לעשות ברכט במחזותיו: יצירת ריחוק, כדי לעורר תחושה של אובייקטיביות, מתוך שיפוט כלפי המתרחש והפעלת שיקול דעת. ברכט קיווה שכך יוכל הצופה לחשוב על מה שמתרחש ולמתוח עליו ביקורת, לא להיסחף לתוך הסיפור ולשכוח שמדובר בבדיון. ברכט עשה את זה באמצעים שונים. למשל – השחקנים בהצגות שלו נהגו לשיר. אמצעי אחר: אל מה שהתחולל על הבמה נוספה קריינות מבארת ומפרשת – ממש כמו שעושה "העורכת" המלווה את הסיפור שלפנינו בביאורים ובפרשנויות.

התכסיס מצליח: אנחנו לא הולכים שבי ולא נסחפים, ועם זאת נשארים בתום הסיפור עם מחשבות על המשמעות של מה שקראנו.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

שטפן צוויג, "המנורה הטמונה": האם המנורה מבית המקדש קדושה?

אנחנו היהודים – מסביר רבי אליעזר לילד בשם בנימין, שנגזר עליו לשמש כעד באירוע שילווה אותו עד יום מותו, כשיהיה ישיש בן שמונים ושמונה – שונים מבני עמים אחרים, כי "אנחנו יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחרי משמעות שהיא מעבר לחושינו". בניגוד לנו, הם, הגויים, "יצרו את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל". אנחנו היהודים, הוא ממשיך ומסביר, "תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה", כי כל מה שגשמי הוא בר חלוף, ואילו "הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח".

מעניין לבחון את אותה "אמונה בבלתי נראה" על רקע המשכו של הסיפור שרקח צוויג בנובלה שלפנינו. במרכז העלילה מצויה מנורת שבעת הקנים שטיטוס חמס ולקח לרומא, אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש השני.

הסיפור מתחיל כאשר שבטי הוונדלים שפלשו לרומא שודדים את כל אוצרותיה ולוקחים אתם גם את המנורה, שהייתה עד אז גנוזה בין כל אוצרות העיר, ולא הייתה נגישה ליהודים שמהם נגזלה מלכתחילה. כמה נכבדים מיהודי העיר מחליטים ללוות את המנורה המתרחקת מהם עוד יותר בדרכה האחרונה, עד לנמל, משם תפליג ותיעלם מעיניהם. הם לוקחים אתם את הילד בנימין כדי שיראה את המנורה, וכך יהיה העד החי האחרון לקיומה. תמיד יוכל בעתיד לספר שראה את המנורה עצמה, זאת שבה נגע לפני שנים רבות משה רבנו בכבודו ובעצמו, לפני שהגיעה אל בית המקדש הראשון, ואחריו – גם אל השני.

"כדי שהלב שלנו לא יתנכר אף פעם לחובתו לעבוד את הבלתי נראה, שהוא הצדק, הנצח והחסד, יצרנו לעצמנו כלים לעבודת האל, כלים שדרשו תשומת לב תמידית, מנורה שבה בערו תמיד הנרות, שולחן שעליו היו מוצגים תמיד כיכרות לחם הפנים. אלה לא היו בני דמות של של הישות האלוהית – זכור זאת היטב – כפי שיצרו העמים האחרים בכפירתם",

שוב ושוב מסבירים לו, לילד, עד כמה האמונה היהודית מתעלה מעל הגשמי והארצי, עד כמה היא רוחנית, והנה לאורך כל הסיפור מתקיים מרדף עז ולוהט אחרי חפץ שהוא בכל זאת, ובסופו של דבר, גשמי: המנורה מבית המקדש שבעצם סוגדים לה ממש!

לאורך עשרות שנים מנסים יהודים למצוא אותה. הם מתרגשים כשהיא מתגלה, ועושים מאמצים עילאיים לקבל אותה בחזרה לידיהם. הם נסערים מהידיעה שמקומה התגלה, ובסופו של דבר אחד מהם מצליח אפילו ליצור העתק מדויק שלה. מה אם כן ההבדל בין המנורה המקורית לזאת שהעתיקו אותה בזהב, על כל פיתוחיה, משקלה, ועל יופייה המיוחד? האחת מסתמנת כקדושה, רק משום ששכנה בעבר בבית המקדש, והאחרת, ההעתק שלה, חסרת כל ערך רוחני, אף על פי שהיא זהה לה לחלוטין.

היכן אם כן ההתנכרות אל הגשמי שהוא בר חלוף, לעומת הרוחני המתעלה מעליו? מה מאציל על המנורה המקורית את ייחודה? האם איננה בעצם חפץ שדומה במידה רבה לחפצים המואלהים של בני דתות אחרות? ואולי אפשר למצוא את התשובה לתהיות הללו במה שקורה בסופו של הסיפור, בפתרון שמציע צוויג באמצעות אחת הדמויות המרכזיות בסיפור ובתשובה לשאלה – מה דינו של חפץ קדוש?

הפתרון מזכיר את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח: "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי."

מעניין לחשוב על כך שצוויג פרסם את הנובלה שלפנינו לראשונה ב-1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

היהודים בסיפור שמשתוקקים כל כך אל המנורה מאמינים כי כלי הקודש שנדדו בעולם "שמורים בתוך ארון הברית", הוטמנו באוהל, שאותו נשאו אבותיהם, שגם להם לא הייתה ארץ משלהם. הם נשאו אותו "על כתפיהם. כשנח האוהל עם כלי הקודש, רשאים היינו גם אנחנו לנוח, וכשהוא נדד, נדדנו איתו. במנוחה ובמצעד, ביום ובלילה, אלפים ועוד אלפים של שנים היינו אנחנו היהודים מכונסים תמיד סביב הקודש הזה, וכל עוד התמדנו ביחסנו הזה לקדושה, נותרנו בני עם אחד בארצות גלותנו."

אבל בשלב מסוים "עייפנו מנדודינו, כי האדם כמהַ לאדמה, כפי שהאדמה כמהה לאדם," ואז הגיעו "אל הארץ שהבטיח לנו משה", ולקחו אותה לעצמם "בדין". בארץ "זרענו וחרשנו ושתלנו גפנים ובייתנו את החיות, גידלנו לנו שדות פוריים והצבנו סביבם גדרות, והיינו מאושרים על שאיננו עוד הדחויים והעלובים בקרב העמים ושאיננו עוד אורחים נצחיים בניכר".

את כל זאת כותב היהודי שנולד באוסטריה, כתב בגרמנית, והיה לסופר המצליח ביותר בגרמניה, עד שנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון, והוא נאלץ לגלות ממולדתו, ובסופו של דבר התאבד בניכר. אי אפשר לקרוא את השאלה ששואל הילד בנימין "אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו?" בלי לחשוב על מצבו של צוויג בשעה שכתב את הסיפור. ואי אפשר גם להתעלם מהתשובה שמתחילה בהדהוד של השאלה: "הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוֹ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, מה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו?" והזקן מוסיף ואומר: "לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי," ובסופו של דבר הוא מודה: "אני לא יודע למה. כי אנחנו לא מכירים את תוכניותיו של אלוהים ולא מנחשים את מחשבותיו", ומוסיף ומנסה למצוא נחמה, "אולי יש פשר לסבל שהוא גוזר עלינו, ואולי כולנו מכפרים על אשמה."

ויקטור פראנקל מצא פשר באושוויץ. שטפן צוויג איבד בסופו של דבר את היכולת למצוא אותו.

מה היה קורה אילו בכל זאת נאחז בחיים, אילו לא ויתר ולא התאבד? האם כפי שסיפר על עברם של בני עמו, היה גם הוא מתעייף מהנדודים ועולה לישראל? היה מאמץ אותה כמולדת? ומה אז? היה כותב בעברית? איך היה מתקבל כאן? כמו אלזה לסקר שילר, למשל?

נכון, אין שום טעם בשאלות הללו של "מה היה אילו". צוויג מת בפברואר 1942, ייתכן אפילו שלא הספיק לשמוע על ועידת ואנזה ועל "הפתרון הסופי".

בכל מקרה, הוא השאיר לנו קורפוס ענקי של סיפורים ונובלות שמחלחלים לאט לאט אל העברית, וכשהראל קין מתרגם אותם בעברית היפהפייה שלו, אפשר רק לשמוח.

הנובלה שלפנינו שונה לגמרי מכל הסיפורים הקודמים של צוויג שקראתי, ומעניין מאוד להיפגש עם פן אחר של כתיבתו.


הנה רשומות קודמות על כמה מהספרים צוויג, שכל אחד מהם מרגש ומאלף בדרכים שונות ומיוחדות: העולם של אתמול, מכתב של אלמונית, הנערה מהדואר, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, קוצר רוחו של הלב, כל אחד מהם חגיגה בפני עצמה!

אלכסנדר פן, "ובכל זאת"

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

 


1930

Russell Banks, The sweet hereafter | "המתיקות שאחרי": כמה כסף שווה זוג רגליים?

על פי פתגם אפריקני נודע "צריך כפר שלם", כלומר, דרושה קהילה שלמה כדי להצליח לגדל ילד שיתפתח כיאות. (הילרי קלינטון הוסיפה על כך סעיף נוסף, בספרה It Takes a Village: And Other Lessons Children Teach Us, כלומר – צריך כפר שלם, ועוד שיעורים שילדים מלמדים אותנו).

הפרפרזה בספר המתיקות שאחרי שונה: "עיירה זקוקה לילדים שלה", כך אומרת לעצמה אחת הדמויות הראשיות לקראת סופו של הרומן . העיירה סאם דאם, שבה הוא מתרחש, איבדה ארבעה עשר ילדים כשבבוקר חורפי אחד סטה אוטובוס ההסעות בדרכו אל בית הספר והתהפך לתוך שלולית עמוקה של מי קרח.

את מי אפשר להאשים בתאונה? את דולורס דריסקול, הנהגת, אחת מתושבות העיירה שהכול מכירים ואוהבים? אולי את העירייה, או את מדינת ניו יורק, שבה שוכנת העיירה?

ואם יאשימו, האם יתבעו מישהו לדין? מי ירוויח מתביעת נזיקין, ואיך ייתכן שיש מי שמתנגד לה?

הרומן שלפנינו פורש את השתלשלות המעשה ואת תוצאותיו מתוך כמה נקודות מבט שונות: של הנהגת, דולורס דריסקול, של אחד האבות, בילי אנסלי, ששני ילדיו, תאומים בני שש, נהרגו, ושל ניקול בארנל, תלמידת כיתה ט', יפהפייה ומלכת הנשף של העיירה ומנהיגת קבוצת המעודדות, שלא נהרגה בתאונה, אך נפצעה קשה, ומן הסתם תישאר עד סוף ימיה משותקת, בכיסא גלגלים. הכול מספרים לה שהיה לה מזל גדול, ואנחנו מלווים אותה בתהייתה על מה הם מדברים, על איזה מין מזל מדובר כאן?

ראסל בנקס מיטיב להיכנס לעורן של הדמויות, לספר לנו עליהן, וגם כמובן – אלה על אלה, מנקודת המבט של זולתן. הטכניקה הזאת מזמנת הארות והפתעות. תמיד מעניין להיווכח בפערים שיש באופן שבו בני אדם שונים רואים זה את זה או את עצמם. כך למשל אישה שנראית לאדם אחד מגושמת וסתמית, היא בעיני אדם אחר מושכת ופלרטטנית, וגבר שמעצבן אדם אחד, מעורר אמפתיה וחיבה אצל אדם אחר. והרי כך בדיוק קורה בחיים. הסתירות הקטנות והמשעשעות מתגלות גם כשמבחינים בפערים שהדמויות אינן ערות להן. למשל, מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין שמגיע לעיירה הקטנה, מבין ששגה בבגדים המהודרים מדי שלבש, ומחליט שבפעם הבאה יבוא במכנסי צמר וחולצה משובצת. כשניקול בארנל רואה אותו כעבור כמה חודשים בבית המשפט, היא אומרת לעצמה שבבגדיו "הרגילים", כלומר – באלה שלבש למעשה רק כדי להיראות וטבעי בעיני תושבי העיירה – הוא נראה לה "יותר ידידותי ועדין"…

המתח שנבנה בהדרגה נובע בין היתר מאותם פערים גדולים וקטנים שקיימים בין הדמויות, ובעיקר מהסודות האפלים המתגלים לעינינו. כך למשל העיירה, שתושביה אוהבים אותה וגאים בה כל כך, נקראת על שם אחד המייסדים שלה, ובאמצעות הנערה ניקול בארנל שחקרה את קורות העיר לטובת עבודה שהוטלה עליה בבית הספר נודע לה ולנו שאותו סם דאם היה אדם שנוי במחלוקת: "הוא רימה אינדיאנים ונישל אותם מאדמתם, וקנה לעצמו פטור משירות בצבא בזמן מלחמת האזרחים".  ניקול רודפת צדק. היא כועסת על הוריה שרוצים להצטרף לתביעה נגד הרשויות. "את מי שמחליט לפתוח בהליכים משפטיים אחרי שהילד שלו נהרג בתאונה, וזאת בתקווה לקבל קצת כסף מהמדינה, אפשר להבין. ועם זאת, המעשה נראה לא מוסרי". היא מחדדת את המחשבה: "מבחינתי, בעבר – הרגליים שלי היו הכול, עכשיו הן שום דבר. מבחינת אימא ואבא, בעבר הן היו שום דבר, ועכשיו הן שוות כמה מיליוני דולרים."

אחד הפערים המשמעותיים בסיפור הוא בין דמותו ומניעיו של מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין, לבין האופן שבו הוא מצטייר בעיני בילי אנסל, האב השכול. מתוך הפרק המסופר מנקודת המבט של מיצ'ל נודע לנו שמניעיו בעצם נאצלים, ושהם קשורים בהיסטוריה המשפחתית שלו. בילי אנסל, שלא יודע על כך דבר, רואה בו כריש צמא דם, אופורטוניסט ונצלן, שרק מנסה להרוויח על חשבון הכאב של ההורים השכולים.

פער אחר, מחריד ומזעזע, שניקול בארנל מספרת עליו, הוא בין המשפחה הדתית-לכאורה שבה גדלה, ובין הזוועות הסודיות המתרחשות בה בסתר. על הוריה היא כותבת שהיא "שונאת אותם בגלל כל מה שקרה בעבר – את אבא בגלל מה שהוא ידע ועשה, ואת אימא בגלל מה שהיא לא ידעה ולא עשתה." היא מרגישה שהסוד שנאלצה לשמור דומה ל"כתם לידה סגול ענקי" שיש לה על הפנים, כזה שרק אביה יכול לראות אותו בכל פעם שהוא מביט בה, וגם היא עצמה מבחינה בו בכל פעם שהיא מביטה במראה.

מעניין מאוד לקרוא רומן שבו מתואר הווי החיים בעיירה אמריקנית, צפונית ושכוחת אל, כך על כל פנים רואה אותה עורך הדין המגיע מהעיר הגדולה. בעיני התושבים מדובר במעין משפחה מורחבת. "אנחנו שייכים לעיר הזאת, תמיד היינו, ותושביה תמיד השתייכו אלינו; שום דבר לא יכול לשנות את זה", אומרת לעצמה דולורס דריסקול, הנהגת. "העיר היא כמו משפחה אמיתית," היא מספרת לעצמה, ואכן, נראה שמדובר בקבוצה של אנשים קרובים, שחיים בקרבה ובהיכרות אינטימית. מעבר להיכרות, תושבי העיירה מרבים לעשות ביחד דברים, ומזכירים במשהו את האווירה המוכרת מהקיבוצים של פעם: הם מנהלים ישיבות ודיונים משותפים, עורכים אירועים שבהם מוכרים מאפים תוצרת בית, משתתפים פעילויות שמארגנת הכנסייה. אחד השיאים של ההווי המקומי המשותף הוא היריד הנערך בקיץ, שביומו האחרון, לשמחתם הרבה של התושבים, מתקיים מה שמכונה "דמולישן דרבי": מופע ראווה שבו כלי רכב מתנגשים זה בזה בתוך מגרש סגור, והמנצח הוא כלי הרכב האחרון שמסוגל להמשיך לנוע.

מה יקרה למרקם החיים המשותפים בעקבות האסון הנורא? האם התושבים יצליחו להתגבר עליו? יוכלו להמשיך בחייהם?

הספר ראה אור בעברית ב-2010, בתרגומו של מולי מלצר, אך מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. אפשר למצוא אותו באתר e-vrit.

הספר גם עובד לסרט, בבימויו של אטום אגויאן.

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

אנה מריה יוקל, "תמציות": זה מצחיק מישהו?

הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.

מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ'כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.

רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.

בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: "רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים".

הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, "לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות". השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו"הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף". ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, "הייתי בהראדצ'אני[1]", אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.

החיבור השני, "הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד" מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד", כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: "לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה," שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…

בחיבור השלישי, "מוות כרעם ביום בהיר", מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על "העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי" שנראתה "מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ'כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו", ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם "כמו עיר רפאים", ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.

יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר "שבויים בפיג'מות פסים", כלומר – יהודים, "ומהם למד כמה מילים" בשפתם. והיא שואלת באירוניה: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?"… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: "הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין 'פראוליין' ל'באָכער', נגלה בוהק לעין מגדל בבל."

בסיפור "יאן הזקן", היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: "נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת." כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!

בסיפור "כבוד" מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור "אבן על קבר לא ידוע" עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא "הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים"), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.

צחקתי כשקראתי את הסיפור "תעתוע בחום היום", שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ'וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ'וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ'ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ'וב, ואילו "לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום"? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: "כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?" כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?

פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: "אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית" עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב "שלה" וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת "זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?" המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.

הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.


תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין

[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.