בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.
בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.
