שושי שמיר, “עננים מוכי זוהר”: אירוע חד פעמי נדיר ויוצא דופן

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את “אלגיות לאהבה” (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את “בין זהב לזהב“, את “ביום שבו הלך המצורע“, את “מעשה מלכה” – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר “עננים מוכי זוהר” מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, “מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים”, ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: “עָבִיט שׁוֹפְכִין” ו”עֲצִירוּת”, לצד “תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים” וּ”תְמוּנוֹת דְּיוקָן” ונוף, “אֲדָווֹת” ו”תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף”, ו”שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית”.

היא מתריסה: “מה תעשו לי?”, מתרפקת: “אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי”, מתארת: “הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ’מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם”, מספרת: “לִבִּי לֹא פָּנוּי”, “אֲנִי לֹא רוֹאָה” (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

מרינה צבטייבה, “אמי והמוזיקה”: האם אפשר לדרוש משירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת?

מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: “אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים ‘יוצאים מגדר הרגיל’ (כמה מעט!).”

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: “המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון.”  

אמה העריצה הבינה: “לא, אינך אוהבת מוזיקה!” נהגה לומר “ברתחת הלב” כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה “הציפה אותנו במוזיקה”, מה זאת אומרת “הציפה”? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: “לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי.” 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: “התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה’עכשוויות’)”, והיא מסבירה שכך היא נוהגת “בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי”. כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: “את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!” 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה “במול” היא “סגולה כזאת וקרירה”, ואילו “דיאז” הוא “ישר וחד כזה”, לעומת “לה במול” ש”היה בשבילי קצה גבול הסגול”… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון