ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, שראה אור בימים אלה, שונה מאוד מקודמיו. הוא מעורר תחושה שלא מדובר הפעם בציור שמן ולא באקוורל, אלא בקומיקס, או בסרט מצויר. הכול יכול לקרות. במהלך הקריאה, כשיש כל מיני התרחשויות מוזרות למדי וכשהכול בסופו של דבר מסתדר לטובתו של גיבור הסיפור, מתעוררת התחושה שכמו בסרט מצויר, גם אם הגיבור יעבור את ראש ההר ויפסע מעל תהום, הוא ימשיך לצעוד באוויר…

התהפוכות השונות לא שייכות לגמרי לעולם המציאות, ויש תחושה של משהו שטוח, שמתבטא אפילו בציור העטיפה לספר: הקווים הסכמתיים משקפים את רוחו של הרומן.

התחושה שמדובר בסרט מצויר מחוזקת במעין תחבולה, אפיון רטורי שפינקוס מעניק לבנימין בובק, גיבור הסיפור: בובק מקפיד לקטוע שוב ושוב את הדברים שהוא אומר במילה “וכולי” (היא מופיעה, על פי הספירה של הקורא האלקטרוני, 77 פעמים לאורך הרומן!). הנה כמה דוגמאות: “ממליץ להשתמש בכיס המרה וכולי”, “בגלל גב תפוס וכולי”, “קול חם כענבר מבטן האדמה וכולי”, “אוהב אותה אהבת אמת, וכולי”, “שניים וחצי חדרים, מטבח משנות השישים, וכולי”, “אתר תיירות מספר אחת, וכולי”, “התנשקנו וכולי” – הכול וכולי, וכיוצא בזה, כל הזמן רק מרפרפים, לא מתעכבים, שוב דבר לא מצדיק התעמקות, פירוט, שקיעה…

במרכזו של הרומן, המסופר כאמור בגוף ראשון, צייר כבן שבעים, שמוקף בחבורת אמנים בוהמיינים. הם מרבים לשתות, לרכל, להיפגש בשעות הלילה המאוחרות במגוז – בית קפה-בר תל אביבי. הכול לוטשים עיניים אל עזבונו, ומנסים להביא אותו לידי כך שיוריש להם את רכושו, שכן לכולם ברור שהוא חולה מאוד.

הרומן מתחיל כך: “מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה.”

כלומר, גם בובק עצמו חושד שהוא חולה מאוד, אך מקפיד להסתיר מהרופא את הגוש שהולך וגדל בבטנו.

אבל הרי הוא המספר. אם כך לאורך הסיפור די ברור לנו שהוא לא ימות (אלא אם ינקוט הסופר בתעלול ספרותי כלשהי….). עם זאת, לא ברור איך תסתיים כל ההתגודדות סביבו, ואת מי יכתוב בצוואתו. ובינתיים אפשר להשתעשע מכל המזימות החמדניות שנרקמות סביבו. לא רק חבריו האמנים עוסקים בכך, אלא גם בני משפחה שצצים לפתע ומנסים לכאורה לאמץ אותו אל חיקם המאוס.

פינקוס מיטיב לבטא את המיאוס המיזנתרופי שחש האיש, שמפטיר שוב ושוב “טוב מותי מחיי”, בכל פעם שהוא מוזמן להשתתף בפעילויות שונות. למשל, לטוס לחוץ לארץ: “כבר אז – אף שטרם מלאו לי שישים – נראתה לי חופשה בחוץ לארץ כיגע מתמשך: ביטוח נסיעות – מזוודות – השכמה לפנות בוקר, שעות של המתנה בבתי נתיבות – אין למצוא מונית פנויה – מיטות לא נוחות בבתי מלון – חברים למסע כופים עליך את רצונם – טוב מותי מחיי”.

כל דבר מעולם המעשה הוא מעדיף לדחות ל”אותו מועד נעים הקרוי ‘בקרוב'”.

פינקוס שנון ומשעשע. הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לעקוץ, מכל הבא ליד, ולא מהסס להשתמש אפילו משפט שאותו זכינו לשמוע מצוטט לכאורה מפיה של גבירה מרושעת: “אנחנו אירופים, יש לנו קיבה עדינה, זה לא בשבילנו האוכל הזה”, אומרת לבובק אשתו של הדודן שצץ פתאום (אותה הוא מכנה “חולי” ואת בעלה – “בריאות”).

התיאורים המיזנתרופיים הפרועים מופיעם בלי הרף. הנה כך למשל הוא מתאר אישה שהוא פוגש בפריז: “שמץ מפריז דבק בה: התלתלים הכסופים רעננים וגזורים בחן, צעיף ירוק יפהפה ושופע שנצים לצווארה – ספוגית להדחת כלים שהנביטה ניצנים”.

משעשע לפגוש דמות שכאן היא שולית, אבל מוכרת לנו היטב מאחד מספריו הקודמים של פינקוס: יוסף צינמן, בעל מכולת. בספרו בזעיר אנפין תיאר פינקוס את בני המשפחה של אותו צינמן, את כל הקשרים המסועפים ביניהם, וכאן, ברומן החדש, נראה שנותרה רק שארית מרוטה מכל אותה משפחתיות שהכרנו בעבר. לא רק בדמות של צינמן, הרומזת על מה שהכרנו ברומן קודם, אלא גם בדמויות של שני בני הדוד של בובק. הנה, כך נראית משפחתיות של מי שהוריהם הלכו לעולמם, הם עצמם התרחקו מאוד זה מזה, וכיום הם נפגשים רק באילוץ ובציניות.

פינקוס לועג לכולם, אך במיוחד למי שאינם מבינים מהי אמנות. “צריך לדאוג לכם, האמנים”, אומרת מישהי שאין לה מושג על מה היא מדברת, “כל כך קל לנקנק אותכם! אתם נולדתם בשביל לקשט לנו את החיים, לא בשביל לעבור על מכתבים מהבנק”.

ובכן, לא. אמנים לא נולדו “בשביל לקשט” למישהו, וגם הספר שלפנינו לא מבקש לקשט, אלא, אולי, להפך: לתאר כיעור, ועם זאת לומר לנו – חפיף. הכול זורם. לא צריך לקחת שום דבר באמת ברצינות.