הקונוונציה הספרותית מוכרת: מישהו מביא בפנינו סיפור שנתקל בו באקראי. על הדעת עולה למשל המספר החיצוני באנקת גבהים, דמות שולית שמוסרת לנו את פרטי העלילה כפי שסיפרה לו אותה דמות אחרת, נלי דין, אישה שעבדה בבית שבו התרחש הסיפור העיקרי.

אבל בסיפור שלפנינו העניינים מסובכים הרבה יותר. כי באנקת גבהים ידועה ונהירה לנו זהות הכותבת של הרומן: אמילי ברונטה, ואילו בכלבים ישנים אי אפשר שלא לחשוד בזהותו. אמנם על גב הספר מופיעים פרטים תמציתיים מאוד על אודותיו: הוא, כך כתוב, "מחנך, יליד 1983, המתגורר עם משפחתו בתל אביב", אבל משום מה התעורר בי חשד. האומנם אדם כזה קיים באמת? סופר שזהו שמו, וזהו ספרו הראשון?

החשד התעורר בין היתר מכיוון שה"עורכת" הבדויה המופיעה בהקדמה לסיפור, מכונה "פרופ' יפה ג.", והיא, כך נכתב מתחת לכותרת, "ערכה והוסיפה דברי מבוא ופרשנות".

לאורך הסיפור מופיעות הערות שוליים ידעניות מאת אותה "פרופ' יפה ג.". הן מוסיפות לכתוב מעין נופך עיוני של הסברים מלומדים, אך בשלב מסוים, לקראת סופו של הסיפור, היא עצמה מצטרפת לסיפור בגופה.

מניין הגיע אליה? "פרופ' יפה ג." מצאה אותו לכאורה בשולחן הכתיבה שלה. מי הניח שם את הדפים? באמת המנקה שלה? ומי כתב אותם? באמת אישה זקנה ואלמונית שאותה ביקרה המנקה רק פעם אחת?

לקראת סופו של הסיפור מתרחשת התפנית שהזכירה לי במידה מסוימת את הניתוח של פרויד לסיפור "גרדיווה": גיבור הסיפור חולם על אישה שחיה בפומפיי, ואז הוא נוסע לפומפיי, כדי לאתר שם את טביעות רגליה…

זה בערך מה שקורה ל"עורכת" הסיפור שלפנינו: היא נוסעת לסדום, בעקבות מה שקראה בסיפור, ש"עורר אותה," כך נכתב על גב הספר, "לקריאה פרשנית שהופכת לאובססיה". קיומה (הבדוי!) מתערבב עם הבידיון של הסיפור, ואנחנו נשארים בעיקר עם גילוי מרעיש, אם גם פתאומי מדי, שנוחת על אנה, הילדה שהסיפור מגיע אלינו מפיה (לכאורה).

סיפור חייה הקיצוני מאוד של אנה מושפע מההיסטוריה הישראלית. הוא מתרחש בראשית שנות החמישים, בשכונת עולים קרוב אל שפת הים של תל אביב. העבר מפתיע את אנה וכשהאמת עליו נחשפת בפניה, היא יכולה להבין את הסבל שהיה מנת חלקה מאז ומתמיד, ואת הסיבה לכך שאמה, כך נראה, אוהבת רק את אחותה הקטנה.

מדובר בספר קצרצר, למעשה בסיפור, אפילו לא בנובלה: טווח הנשימה בו אינו מבטיח התפתחות ממושכת ומרובדת. לרגעים לא ברור אם הוא לגמרי ריאלי, או שמא המראנו אל מחוזות סוריאליסטים, ואולי המציאות עצמה, במיוחד בישראל של אותם ימים, הייתה סוריאליסטית, כשמה שלא נראה אפשרי התאפשר והתרחש.

הערות השוליים של "העורכת" הן כמובן חלק אינהרנטי מהסיפור. כך למשל: "המחברת בדגש הניתן דווקא למחזור ולדם, אך ברור שרגישות יתר לגוף המתבגר נמצאת בבסיס התיאורים שבהם היא בוחרת להקיף את דמותה של אנה", או: "הסלע הוא ארכיטיפ פאלי (ויש שיאמרו: אדיפלי). מיקומו דווקא בנקודה זו מצביע על היחסים הפתולוגיים שיש לאנה עם דמות האב. בנקודת הקושי מופיע האב הסמלי המיוצג על ידי הסלע הגברי, כדי להציע נחמה".

ברור שמי שכתב את הסיפור ביקש להוסיף לו נופך של ניכור, בדומה למה שנהג לעשות ברכט במחזותיו: יצירת ריחוק, כדי לעורר תחושה של אובייקטיביות, מתוך שיפוט כלפי המתרחש והפעלת שיקול דעת. ברכט קיווה שכך יוכל הצופה לחשוב על מה שמתרחש ולמתוח עליו ביקורת, לא להיסחף לתוך הסיפור ולשכוח שמדובר בבדיון. ברכט עשה את זה באמצעים שונים. למשל – השחקנים בהצגות שלו נהגו לשיר. אמצעי אחר: אל מה שהתחולל על הבמה נוספה קריינות מבארת ומפרשת – ממש כמו שעושה "העורכת" המלווה את הסיפור שלפנינו בביאורים ובפרשנויות.

התכסיס מצליח: אנחנו לא הולכים שבי ולא נסחפים, ועם זאת נשארים בתום הסיפור עם מחשבות על המשמעות של מה שקראנו.