אקוטגווה רינוסקה, "ראשומון": האם קיימת יותר מאמת אחת?

מי לא מכיר את המילה "רשומון", שנהפכה מזמן למושג בתרבות העולמית? הכול יודעים שפירושו – נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. רבים יודעים גם שמדובר בשמו של סרט שיצר גאון, במאי הקולנוע אקירה קורסוואה, ב-1950. אבל את הסרט הנודע יצר קורסוואה בעקבות סיפור קצר של הסופר היפני אקוטגווה רינוסקה, שנולד ב-1892 והתאבד כשהיה רק בן 35.

הספר ראשומון (כך הוא מתועתק משום מה במהדורה שראתה אור לראשונה בהוצאת גוונים הנכחדת) כולל בתוכו שני סיפורים מפעימים של רינוסקה: להפתעתי גיליתי כי הראשון, הידוע ביותר, דווקא אינו זה שנושא את השם "רשומון", אם כי עליו מבוססים הסרט והמושג. שמו "בחורש", והוא כולל מונולוגים של שבע דמויות: חוטב עצים, נזיר נודד ושוטר, שאת כולם חוקר קצין משטרה בכיר, ובעקבותיהם – סיפוריהם של הגברת הזקנה, של שודד דרכים של אישה, וגם את דברי רוחו של אדם שנרצח, כפי שהוא מספר אותם באמצעות מדיום. כל השבעה מגוללים עלילה של מעשה אחד: אונס של כלה צעירה לעיני בעלה, והרצח של הבעל.

מי רצח אותו? מדוע? אילו מחשבות הביעו פניהם של המעורבים? האם האישה ביקשה מהשודד להרוג את בעלה? האם ביקשה את נפשה למות בשל האונס? האם השודד אכן הרג את הבעל? ואולי היא זאת שביצעה את המעשה הנורא? מה באמת קרה שם? מה בדיוק התחולל?

אין לדעת. זהו "רשומון": על פי ההגדרה של מילון רב-מילים – "מושג המציין מצב אנושי רב-משמעי, וכן סוג של יצירות ספרות המבטאות מצב זה בטכניקה מיוחדת של הצגת מציאות או התרחשות מסוימת מנקודות תצפית שונות, שכל אחת מהן מרוכזת בחטיבה נפרדת ביצירה."

לא נזכה לקבל תשובה, שכן זאת מהותו של הסיפור: נקודות התצפית אינן אובייקטיביות, אלא טעונות ברגשותיו של המדווח על מה שאירע.

האם עלינו להסיק אם כן שבאמת אין אמת? שבמציאות אכן קרו דברים סותרים? שלא קיים רוצח מסוים (או רוצחת) שזהותו חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור? כמובן שלא. הטיעון ה"רשומוני" לכאורה מוכר מאוד למי שנאלץ להתמודד עם הדיפה של טענות כנגד מעשה נפשע שחווה. שמעתי אותו לא פעם: "אין אמת אחת", אמרו לי מי שהגנו בדבריהם על האיש שתקף אותי.  כאילו שהמונח "רשומון" מאפשר לכמה אמיתות לנוח זו לצד זו בשלום. כאילו שאפשר להתמסר ללוליינות המחשבתית שלפיה תקיפה אכן קרתה, אך בעצם גם לא קרתה, בעת ובעונה אחת.

זוהי פרשנות שגויה לחלוטין לסיפור. כי במציאות יש, תמיד היו ותמיד יהיו, עובדות והן חד משמעיות. אפשר לספר עליהן בדיות. אבל משהו קרה, ואין "האמת שלי" או "האמת שלו" שניצבות זו כנגד זו כאילו שתיהן אפשריות בו זמנית. אמת יש רק אחת. אז על מה כן אפשר להתווכח? רק על פירושם של רגשות! רק עליהם אפשר לערער!

לפיכך בסיפור לפנינו אין לדעת בוודאות האם האישה צדקה בפרשנותה כשהבחינה לדבריה במבטו של בעלה. היא חשה שהוא כועס עליה כי נאנסה. ואולי טעתה? אולי משמעות המבט ששלח לעברה היה שונה במהותו? לא כעס? אולי תחינה? ייאוש? שנאה עצמית (כי לא הצליח להגן עליה)?

הד לכך אפשר לראות גם בסיפור השני בקובץ הקטן והמופלא שלפנינו, זה שנושא את השם "ראשומון". גם כאן בוחן אקוטגווה סתירות בין רגשות, לא בין עובדות. אנו פוגשים משרת שנקלע לשערי העיר. מתחיל לרדת גשם וקולו של הסופר המספר לנו על אודות המשרת, מציין: "קודם כתבתי 'המשרת חיכה להפסקת הגשם'. אלא שלא היתה לו שום תוכנית מיוחדת מה יעשה אילו נפסק. בימים כתיקונם, אין ספק שהיה עליו לחזור לבית אדונו. אבל אדונו פיטרו לפני ארבעה-חמישה ימים. כפי שכתבתי קודם, קיוטו לא נהרסה לחלוטין, היא הלכה ושקעה. גם פיטוריו משירות אדונו, לאחר שנים ארוכות, לא היו אלא תוצאה של גל שקיעה זה. לכן, יותר מאשר 'המשרת חיכה להפסקת הגשם', מתאים היה לומר 'המשרת שנעצר על ידי הגשם לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, ונותר אבוד במבוכתו'".

הנה שוב אותו עניין: העובדות לא משתנות. יורד גשם. המשרת פוטר. אין לו לאן ללכת. השוני וההבדל הם רק בעמדה הרגשית!

הסיפור קצר ורב תהפוכות, שכולן מתרחשות בתוך הנפש: משהו מוזר ומסתורי נגלה לעיניו של האיש: הוא מטפס למקום מסתור אפשרי ושם רואה גוויות פזורות של בני אדם, ואישה זקנה רוכנת מעל אחת מהן ותולשת שערות מקודקודה. הוא מתמלא באימה, ובעקבותיה בתיעוב ובזעם. "עבורו, תלישת שערותיה של גוויה בליל גשם כזה, במעלה הראשומון [מסתבר שפירושה של המילה ראשומון הוא – שער העיר קיוטו], היה מעשה של רוע שלא יסולח". האיש רואה בעצמו אדם שוחר צדק. "עוצמת רגשות סלידה שחש כלפי הרוע באשר הוא, הלכה וגברה". אין לו מושג איך אפשר להסביר את מעשיה של הזקנה. "הוא אף לא ידע כיצד יש לסווג את מעשה הישישה מבחינה מוסרית. אם טוב הוא או רע" ובכל מקרה, המעשה נראה לו "רוע שלא יסולח". אכן, מי יעלה בדעתו איך יש להגיב לדבר שמעולם לא נתקל בו או דמיין אותו?

הרגשות מתהפכים כשהזקנה מסבירה לו מה פשר מעשיה: היא נאלצת לתלוש שערות מגוויות, כי היא מייצרת פאות לפרנסתה. פתאום היא נראית עלובה ואומללה ויש משמעות לזוועה שהיה עד לה. "אם לא אעשה זאת אמות ברעב," היא מוסיפה ומסבירה, "זהו מעשה של חוסר ברירה".

אבל ההסבר הנוסף שוב הופך את הכול: "'מעניין, הא?'" היא אומרת, "אולי לתלוש שערות מתים זה מעשה רע, אבל המתים שמונחים כאן, הם אנשים שמגיע להם שיעשו בהם מעשים כאלה." והיא מספרת לו על עוולותיה של האישה המונחת לרגליהם. איך רימתה חיילים ומכרה להם נחשים מיובשים כאילו היו דגים. והזקנה מוסיפה, "אני לא חושבת שמה שעשתה אשה זו הוא מעשה רע. הוא נעשה מחוסר ברירה. אם לא היתה עושה כך היתה גוועת ברעב".

"רע" נהפך באחת לסוג של "טוב". ואז – סוג של "טוב" נהפך שוב ל"רע". המשרת, בעוצמת הזעם שהוא חש כלפי הזקנה, שוכח שהוא עצמו "שקל להיהפך לגנב אך זמן קצר לפני כן."

האם אפשר להבין שגם המוסר יחסי? "אם כך לא תחשבי עלי רעות אם אשדוד אותך?" שואל המשרת את הזקנה במפגיע, שהרי "גם אני אמות ברעב אם לא אעשה כך."

על הדעת עולה מה שקרה ביפן ב-1945: פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ואז גם על נגסקי, נועדו, כך הסבירו לנו לא פעם, לאלץ את היפנים להיכנע. האם הצורך לחסוך בחיי אדם (בני ארצך) מצדיק רצח המוני של אזרחים (בני ארץ אחרת)? שלא לדבר על כך שעלו לאחרונה גרסאות הפוסלות את ההסבר המקובל, לפיו לא הייתה לאמריקנים ברירה, למשל – בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945.  

קוטגווה רינוסקה התאבד 18 שנה לפני הירושימה. אבל נראה כי אחת השאלות שהעסיקו אותו כשכתב את הסיפור על המשרת המפוטר והזקנה האומללה הייתה זאת: האם רוע מבטל רוע. מותו גאל אותו מהצורך להתמודד עם הרוע שארצו הפיצה וגם עם הרוע שספגה.

הספר ראה אור, כאמור, בהוצאת גוונים, אבל הוא זמין לקנייה ברשת. הנה קישור אליו באתר e-vrit. תרגמה אותו מיפנית ציפי עברי. הוא יפה להפליא (חרף כמה תקלות עריכה קלות אך מרגיזות. הנה שתי דוגמאות: "הגשם היורד על שֵדרתת סוגיקו…" האות שי"ן מנוקדת בצֵירֶה במקום כך: שְׂדֵרַת, שלא לדבר על התי"ו המיותרת שהשתרבבה אל המילה. דוגמה נוספת: "…באשפת החיצים שלו המשוכה בלכה שחורה". מדוע לא "משוחה"?).

הוא שווה בהחלט את 29 השקלים שהוא עולה במדיה האלקטרונית.

גל שרליט, "זפת ונוצות": מה סודו של הרוע האנושי

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

מי הייתה הקיסרית הלבנה?

לאחרונה עלתה הזמרת חוה אלברשטיין לכותרות ולאו דווקא בזכות שיריה, אלא מכיוון שנעתרה לראשונה להצעה להשתתף בפרסומת שבה היא שבה אל אחד משיריה המפורסמים ביותר, "לונדון", שאת מילותיו כתב חנוך לוין. בפרסומת משתמשת אלברשטיין בכישרונה הרב וביכולותיה הדרמטיות והקומיות. היו מי שנזעקו כנגד נכונותה לשתף פעולה עם הפרסומאים וראו בכך כמעט "חילול הקודש". אחרים הגנו על זכותה של חוה אלברשטיין להתפרנס, ובכל מקרה, כך נטען – הקליפ שבו היא משתתפת הוא בעצם פרודיה מוצלחת ומשעשעת, לא פחות מאלה המוצגות בתוכניות כמו "ארץ נהדרת".

בסוף שנות ה-70 זכתה אלברשטיין לכותרות מסוג אחר. היא הייתה אז הזמרת האהובה ביותר בישראל. ב-1978 הוכתרה בתואר "זמרת השנה" על אלבומה "התבהרות", שכלל את אחד משיריה המוכרים ביותר, "פרח משוגע", שאת מילותיו כתבה רחל שפירא:

היא הייתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה הקיסרית היחפה
ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה
היא הייתה הנערה המקבצת נחמה
במיתרים הניחרים שבגרונה

היא כמו מי שנלחם על חייו
היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע

היא הייתה הקיסרית האומללה
ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה
היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים
הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה אולי רק פרח משוגע
אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה
היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה
המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו
היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע.

זהו שיר על  מי שמכונה בו "הקיסרית הלבנה", או אולי, כמו בכותרתו "פרח משוגע": זמרת אומללה ומקוללה, קיסרית לא של המצליחים אלא של המוכים, ששרה "כמו מי שנטש את ביתו".

מי היא אותה זמרת ששרה "בגרון ניחר", זאת שהשיר מוקדש לה ומתאר אותה, את עוצמתה, את התמכרותה המוחלטת לשירה, עד שנהפכה לאגדה, לאחר שמתה בטרם עת?

זוהי ג'ניס ג'ופלין זמרת בלוז ורוק אמריקנית שמתה שמונה שנים לפני כן בשל נטילת מנת יתר של הרואין. גופתה נמצאה בחדר בבית מלון. ג'ופלין הייתה בת 27 במותה, והספיקה להוציא רק חמישה סינגלים, אבל זכתה להצלחה כבירה, במיוחד אחרי פסטיבל וודסטוק שבו השתתפה. שנים רבות אחרי מותה היא ממשיכה להופיע ברשימות "האמנים הטובים ביותר של כל הזמנים", ושיריה – ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.

שירתה של ג'ופלין התאפיינה בעוצמתה, בתחושה שאכן גרונה ניחר בתחינה, בקולה שנשמע כאילו הוא בוקע מנשמתה ולא מגופה.

דמותה העניקה השראה לשתיים מהיוצרות החשובות ביותר בזמר העברי: רחל שפירא, שכתבה את מילות השיר, וחוה אלברשטיין, שהפליאה לבצע אותו. (את הלחן כתב מוני אמריליו, ששיתף פעולה עם שתי היוצרות גם בשיר "הגן הבלעדי" והלחין עוד רבים משיריה של שפירא).

מעניין לתהות איך קרה שחוה אלברשטיין חשה זיקה כלפי ג'ניס ג'ופלין, זמרת שסגנון שירתה שונה כל כך מזה שלה. אלברשטיין מהוקצעת ומדויקת, מקפידה לבטא כל הברה, מגישה את שיריה ביכולת דרמטית מובהקת ובגיוון רב. פעם היא היתולית ומצחיקה, כמו למשל בשיר "ספר זיכרונות", פעם היא מסתירה את הביקורת שלה בחיוך, כמו בשיר "ביקורת דרכונים". היא כאובה ואבלה: ב-"המראות", נוסטלגית: ב-"געגועים", מספרת סיפור: ב-"בלדה על סוס עם כתם על המצח", פילוסופית: ב-"דימוי". היא שופעת, מעניינת, מרגשת ומגוונת מאוד. ג'ניס ג'ופלין צרודה ומיוסרת. אלברשטיין מאופקת, לא פעם – אירונית. ג'ופלין זועקת מרה.

למרבה הצער, ג'ופלין מתה צעירה מדי, ולא הספקנו לשמוע את כל קשת האפשרויות שהיו ודאי מתגלות בה.

חרף ההבדלים הניכרים  – ג'ופלין הייתה רוקיסטית, אלברשטיין היא בעיקרה שנסונרית – יש ביניהן מכנה משותף שאי אפשר להחמיץ אותו: שתיהן שרות ממעמקי הווייתן. אין ספק שחוה אלברשטיין יכולה להזדהות עם השורה המדברת על "הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה". הן שונות – ג'ניס ג'ופלין הייתה פרועה, נואשת, צעירה שפסעה על פי התהום ונפלה לתוכה. חוה אלברשטיין מצטיירת כאדם מתון ומיושב בדעתו. לאחרונה סיפרה בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות עד כמה היא אוהבת את השקט שלה, "ולא רוצה שייכנסו לי לחיים", כך אמרה. היא מלאה בהומור: כשנשאלה על גילה (היא בת 72), השיבה ופרצה בצחוק, "אני חיה בשלום עם הגיל שלי, מה אני יכולה לעשות, לריב אתו?" דבריה רוויים בשלוות הנפש שהתברכה בה, כך נראה.

ג'ניס ג'ופלין לעומתה הייתה סוערת, אבל אין ספק שרבים רואים בשתיהן מעין קיסרית-זמר יקרה ללב והשיר המצליח "פרח משוגע" מנציח את התחושה.

חוה אלברשטיין סיפרה כי כשהיא שרה את השיר, היא חושבת לא רק על ג'ניס ג'ופלין, אלא "על עוד כמה זמרות גדולות שחיו את שיריהן, או יותר נכון לומר – שרו את חייהן שלהן, אולי גם שלנו?"

מה הקשר בין אהבת אדם לרעו לאהבתו ליצירת אמנות?

"לכאורה, יש הבדל עקרוני בין ההתוודעות לאישיות שבזולת אשר הזיקה המתפתחת ביני לבינו עשויה להיות הדדית – לבין ההתוודעות לאישיות שביצירה אשר לכאורה אין היא יכולה להיענות להיענותנו לה.

בחיי האמנות –- מתפתחת הזיקה בין קולט ליצירה, כמו בין יוצר ליצירתו, בהיותם פועלים זה על זה, גורמים תמורה זה בזה. פעולה ותמורה אלה מצטרפים למה שאנו קוראים לו חוויה. החפץ "הקישוטי" או "הדקורטיבי" הוא בחינת כלי שמטרתו קישוט. "יצירת אמנות" המעוררת חוויה היא בעלת אישיות אשר אותה אנו מכוננים ביצירה. וזאת – תוך כדי "אינטרפרטציה" של היצירה על־ידי ביצועה (השחקן, המנגן) או על־ידי הגשמתה בדמיונו של הקורא והצופה.

האישיות המכוננת שביצירה חוזרת ומשפיעה על חיינו ועל עולם הרוח שבנו בו מתחוללת התמורה והפעולה. זו הבחינה שבו ניתן להבין את היצירה האמנותית כמימזיס של פעולה, בטיעונו של אריסטו "פעולה" במובן: תמורה נפשית תוך התוודעות." 

פרופסור יעקב מלכין, סופר, מחזאי, הוגה דעות, ואיש חינוך הלך השבוע לעולמו בגיל 93.

מלכין נמנה עם מייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זכיתי ללמוד אצלו בשנה הראשונה כשהחוג קם, בקורסים "יסודות הביקורת" ו"ביקורת התיאטרון והקולנוע".

מלכין היה מרצה כריזמטי, מרתק, רב ידע והומור. השיעורים שלו היו מרתקים ומאלפים והותירו בי משקעים שלא התפוגגו, גם מקץ כמעט יובל שנים. כך למשל הדגיש את חשיבותה של "ההיענות" אל יצירת אמנות, את המעורבות הרגשית בחוויה של הקורא או הצופה, ואת ההבדל שבין "התפעלות" ממעשה של אוּמנות ל"התפעמות" מיצירת אמנות.  

הקשר שלי אתו נמשך זמן מה גם אחרי כן. כבר אז, בתחילת שנות ה-70, עודד אותי מלכין לכתוב ועורר בי תחושה שהוא מצפה לראות מה אצור. ברבות הימים כשנפגשנו באקראי נוכחתי שידע על ספריי, ושימח אותי בשמחתו עליהם. 

את ספרו אמנות כאהבה, שהרחיב את הקורסים שלו בביקורת, קראתי בשקיקה. הוא "מוקדש להשוואה בין אהבת אדם לרעו לאהבתו ליצירת אמנות". עד היום אני חושבת על דברים שאמר מלכין וכתב, ועל הסוגיות האסתטיות שעורר בהרצאותיו ובספרו. 

סונטה על הכבד המטוגן



וְעַכְשָׁו בְּקִרְבִּי מִטַּגֵּן הַכָּבֵד –
 לֹא אוֹתָה חֲתִיכָה שֶׁדָּחַפְתְּ לְתוֹךְ פִּי
בְּעָרְמָה שָׁם בַּחֹשֶׁךְ שֶׁבּוֹ אֲאַבֵּד
לִצְמִיתוּת כָּל תִּקְוָה שֶׁאַת פַּעַם תַּרְפִּי.

לֹא, אֵינֶנִּי בַּת אַרְבַּע, עַכְשָׁו הַכָּבֵד
בְּבִטְנִי מִטַּגֵּן בַּשֻּׁמָּן שֶׁל עַצְמוֹ,
הוּא נִצְרַב שָׁם בִּפְנִים, מִתְפָּרֵק וְרוֹעֵד
מִי יֻזְמַן לֶאֱכֹל אֶת תוֹכִי, אֲנִי כְּמוֹ

הַכִּירָה הַגְּדוֹלָה שָׁם הַשֶּׁמֶן רָחַשׁ
וְכָבֵד שֶׁל פָּרָה הֶעֱלָה צַחֲנָה.
כְּשֶׁבָּרַחְתִּי עָלִית וּבַחֹשֶׁךְ לָחַשְׁתְּ,
"אַתְּ עַכְשָׁו תִּטְעֲמִי", וְתָחַבְתְּ וְחָנַקְתְּ. 

הַכָּבֵד הָרוֹתֵחַ עַכְשָׁו בְּגוּפִי
כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ בְּתוֹכִי לֹא תַּרְפִּי.

עופרה עופר אורן ©

ריצ'רד אוברי, "1939 – הספירה לאחור לקראת המלחמה": מי עשה דמונזציה להיטלר?

מסקנתו המפורשת של ההיסטוריון ריצ'רד אוברי בספרו 1939– הספירה לאחור לקראת המלחמה היא שמלחמת העולם השנייה "לא פרצה כדי להציל את פולין מכיבוש אכזרי, אלא כדי להציל את בריטניה וצרפת מסכנותיו של עולם מתפורר".

כדי להוכיח את מסקנתו, משחזר אוברי את המהלכים המדיניים שהתרחשו ממש בימי השלום האחרונים באירופה ומנתח את העמדות הפסיכולוגיות והפוליטיות של מי שניהלו את העניינים: משא ומתן מדומה או אמיתי שכשל, ניסיונות נואשים לשכנע את הצדדים לפעול כך או אחרת, תהיות לגבי מניעים, הלכי רוח וטעויות גורליות.

אוברי מראה איך תקלות קטנות – מכונית שנתקעה בדרך בשעה שנסע בה שליח ובידו תשובה חשובה מראש מדינה אחד לאחר – יכלו לכאורה, כך לפחות הוא קובע, לחרוץ גורלות.

אחד הטיעונים המרכזיים שלו די מוכר: כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו וטעה לגמרי בהבנת הצד האחר. כך למשל ככל שהאנגלים הגבירו את מאמציהם להגיע לפשרה ולהסדר של שלום מתוך הסכמה הדדית, כך גברה הוודאות של היטלר שהם נרפים, ושאין סיכוי שיצאו למלחמה נגדו כדי למנוע את כיבוש פולין. אפילו אחרי שצבאו כבר פלש לתוך פולין, המשיכו האנגלים לשכנע אותו לסגת, לחזור על עקבותיו, ולהגיע להסכם.

צ'מברלין מואשם תמיד במדיניותו הפייסנית מדי. אוברי דווקא מתייצב להגנתו ומשתדל להראות שצ'מברלין ידע גם לאיים, אלא שהיטלר לא התייחס לאיומים הללו בכובד ראש ולא האמין להם.

למרבה הפליאה, אוברי אינו מהסס להאשים את הקורבן: "בשל סירובה חסר הפשרות של פולין לעשות ויתור כלשהו לשכנתה החזקה גרמניה, נעשתה המלחמה כמעט ודאית". אכן, פולין לא הייתה מוכנה לוותר לגרמניה על עיר הנמל דנציג: הוא מספר על דו"חות מודיעין "שהגיעו לבריטניה מפולין והצביעו על נוקשות גוברת בעמדתם של הפולנים", ואפילו הוסיף בנימה לא מוסתרת של ביקורת, שפולין הייתה "נחושה להגן על עצמאותה"…!

"מי בעצם רצה במלחמה ב-1939?" שואל אוברי ומשיב: "רוב תושבי אירופה בוודאי לא רצו בה", ולדעתו גם היטלר לא העלה בדעתו שהמהלכים שעשה יובילו למלחמת עולם. היטלר, לפי אוברי, היה בטוח שמדובר בהתנגשות מקומית בלבד. המלחמה יכלה להימנע אילו התחרט היטלר וחזר בו, או אילו הבינו הפולנים שאין לצבאם שום סיכוי לגבור על הגרמנים, או אילו נמנעו הבריטים והצרפתים מהתערבות ונתנו לגרמנים "חופש פעולה במזרח אירופה".

והוא מדגיש: "המלחמה שפרצה בסופו של דבר נכפתה על כל הצדדים מכורח החלטות שנעשו תחת לחץ כבד או בידיעה שאירופה עלולה לשוב ולשקוע במלחמה שרבים חששו שפירושה יהיה קץ התרבות האירופית." עוד הוא מוסיף: "בסופו של דבר הוטל פתרון המשבר על כתפיהם של קומץ אישים, שנאלצו, בין מרצון ובין מאונס, להיות שחקנים בדרמה שנגעה בעצם חייהם של מיליוני בני אדם מן השורה באירופה".

אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה שלפיה מעט אנשים, בהחלטותיהם ובמעשיהם, קבעו את גורלם של מאות מיליונים. אכן, כך בדיוק היה. אבל אי אפשר להסכים עם האמירה המובלעת בחלק הראשון של דבריו, שלפיה מוטב היה אילו נכנעה פולין מלכתחילה, אילו לא התחייבו בריטניה וצרפת להגן עליה (בהסכם דובר על הגנה הדדית, אבל היה ברור לכול שפולין היא הצד החלש שנזקק לעזרה).

אני תוהה: האם באמת מוטב היה לאפשר להיטלר לקחת לעצמו לא רק את צ'כובסלובקיה, אלא גם את פולין? לוותר לו בכל פעם שהיה מגיע למסקנה שזכותו המלאה לנכס לעצמו עוד ארצות? ובאותה הזדמנות – לממש את תוכנית הפתרון הסופי שהגה, ולהכחיד את יהדות אירופה, ובהמשך כנראה שגם את זאת של שאר העולם, כאוות נפשו?

אוברי לועג להסברים שלפיהם מדינות המערב נחלצו לעזרתה של פולין  בשל הערכים שדגלו בהם. קודם כול, הוא מזכיר לנו שאותן מדינות לא בדיוק יישמו את עקרונות הצדק והמוסר בתחומי אימפריות שכבשו לעצמן (ובכך הוא בהחלט צודק, כפי שאפשר לקרוא בספר השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט), והוא מוסיף באירוניה ש"אף על פי כן שתיהן [בריטניה וצרפת] ראו בעצמן שומרות מטעם עצמן של העולם המערבי". עוד הוא כותב כי בריטניה חשה שעליה "למלא את תפקיד 'הנציב המוסרי העליון'" של העולם.

כאמור, אוברי גם מתכחש לעצם התפיסה כאילו בריטניה וצרפת נחלצו באמת לעזרתה של פולין, ודן לכף חובה את "האיבה לפשיזם ולמיליטריזם" ואת "הדמוניזציה של היטלר", שבעטיין תבעו ההמונים ממנהיגיהם לצאת למלחמה.

עלי להודות שההיגד הזה, "הדמוניזציה של היטלר" המם אותי. קשה להאמין שמתפתחת בימינו (האומנם?) תפיסת עולם "מדעית" של היסטוריון חשוב, שעל פיה נעשתה להיטלר "דמוניזציה", ושהנחישות העממית באנגליה ובצרפת לצאת נגדו הייתה שגויה.

זהו כמובן ביטוי לפציפיזם צרוף שאפשר אולי להזדהות אתו כשחושבים על כל המיליונים שנהרגו ונרצחו (שלא לדבר על מיליוני הפליטים והפצועים, היתומים והאלמנות) במהלך מלחמת העולם האיומה שהיטלר כפה על העולם, אפילו אם, לפי ההסבר המקל של אוברי, לא התכוון לה מתכתחילה.

לא הייתה, כמובן שום "דמוניזציה" של היטלר. אין בשפה מילים כדי לתאר את הרשע שהנבל ההוא הציף בו את העולם. (כדאי, בהקשר זה, לקרוא את הספר המאלף היטלר, מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום).

כמובן שאסור היה לוותר לו, וכנראה שום כוח לא היה יכול למנוע את מה שקרה בשל תוקפנותו והרסנותו. העולם היה חייב לבלום את היטלר. וכן, בריטניה וצרפת היו בלי ספק רחוקות מלהיות כלילות שלמות, אבל את היטלר ואת רצחנותו לא הייתה להן ברירה אלא לעצור.

המחיר היה קשה מנשוא, על כך אין עוררין. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמדבר על ה"דמוניזציה של היטלר".

The Choice: Embrace the" Possible" Edith Eger מה הבחירה הראויה ואיך עושים אותה

מעטים הם הספרים שנושאים בחובם את היכולת לשנות את חייו של הקורא. ספרה של הפסיכולוגית אדית אגר, יהודייה אמריקנית ילידת הונגריה וניצולת שואה, הוא אחד מהם.

זהו ספר נדיר. הוא חשוב לכל נפגע טראומה, וכמובן שגם לכל מי שקרוב אל אדם כזה. בעצם, הוא חשוב לכל אחד מאתנו, בדבריו החכמים, הנאורים ובלקח האופטימי שהוא מציג: שסבל הוא חלק בלתי נמנע מהקיום האנושית והשאלה היא רק – מה עושים אתו!

הוא ראה אור לראשונה באנגלית בשנה שעברה, ויש לקוות שיהיה מי שיזדרז לתרגם אותו לעברית!

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

הספר, כפי שאגר מעידה, קלוע "כמו החלה שאימא שלי נהגה להכין לקראת ערב שבת", שכן הוא מורכב משלוש "צמות": סיפור הישרדותה האישי, סיפור ההחלמה שלה, וסיפוריהם של אנשים – מטופלים שלה – שלמדה מהם איך למצוא חירות פנימית ושלווה, לא פחות מכפי שטיפלה בהם.

כל אחד מהמרכיבים השונים הללו שיוצרים את הספר מרתק בפני עצמו, וכולם ביחד יוצרים שלם מופלא. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להשתנק, לצחוק בקול, לדמוע, להתרגש ולהתפעם.

עד שלב מסוים בקריאה של הספר אמרתי לעצמי לא פעם – ויקטור פראנקל. האדם מחפש משמעות! עד שהתחוור לי שאדית אגר היא אכן תלמידתו של פראנקל ומחשיבה את עצמה גם כמי שהייתה במשך שנים ידידה קרובה שלו.

אכן, שניהם לימדו את עצמם יותר מלקח אחד בעקבות התנסותם בטראומה הקשה של כלואים במחנה ריכוז. לדבריה של אגר, "את מה שקרה אי אפשר לשכוח, ואי אפשר לשנות. אבל במשך הזמן למדתי שאני יכולה לבחור איך להגיב אל העבר. אני יכולה להיות אומללה או מלאה בתקווה – מדוכאת או מאושרת. תמיד יש לנו אפשרות לבחור. היכולת הזאת מעניקה לנו שליטה. סבל הוא נחלת הכלל. קורבנוּת היא עניין של בחירה." 

אדית אגר הייתה בצעירותה רקדנית, מתעמלת קרקע, ובעלת סיכויים טובים להימנות עם נבחרת ההתעמלות של הונגריה במשחקים האולימפיים. היא לא זכתה לבחור את דרכה בחיים. תחילה נזרקה מהנבחרת רק מכיוון שהייתה יהודיה, ואז נלקחה למחנה ריכוז, לחיים על סף המוות, בעבודת פרך ורעב. ביום של השחרור היה החייל האמריקני שמצא אותה בטוח שכבר מתה. אהובה נספה, כמו גם, כאמור, הוריה. היא בטוחה שניצלה במידה רבה לא רק כי הייתה בת מזל, אלא גם בזכות התמיכה ההדדית והעזרה שהיא ואחותה העניקו זו לזו. "כדי לשרוד האדם צריך להתעלות מעל הצרכים של עצמו ולהתמסר לאלה של מישהו אחר." סיפור ההינצלות שלהן, פגישתן מעוררת ההשתאות עם בני משפחה אחרים, אחרי המלחמה, הם עניין לספר בפני עצמו, וכאן הכול משולב באמירות חכמות, נוקבות, ומעוררות השראה.

אדית אגר אינה מתכחשת לסבל. אדרבה, היא מלמדת אותנו שעלינו להכיר בו ואותו. "כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתאבל על מה שאבד לנו, על פצעינו ועל האכזבות שספגנו, אנחנו מועדים לשוב ולחיות אותם שוב ושוב," היא מסבירה. "החופש והשחרור האמיתי נובעים מכך שנלמד לחבק את מה שקרה. חירות פירושה – לאזור את האומץ לפרק את בית הכלא שבו אנחנו לכודים, לבנה אחרי לבנה". בקורבנות, טוענת אגר, אפשר לבחור. אם כי מוטב כמובן שלא לעשות זאת. 

כל זאת יכול לקרות רק אחרי שהאדם ניצל. מי שנאבק על חייו אינו יכול לשאול את עצמו שאלות כמו "למה זה קורה לי?" אלא רק "איך עלי לפעול עכשיו?" 

אי אפשר להימנע מכאבים. הם חלק מהחיים. אבל אפשר להשתחרר מהם. הפשר שהיא מעניקה לחייה איננו בשאלה "מדוע דווקא אני נשארתי בחיים?" אלא בשאלה "מה עלי לעשות עם החיים האלה שהוענקו לי." האם לחיות בתחושה של מרירות, עוינות וכעס? "לחיות כאילו אני אדם מת?" 

כל השאלות והתשובות הללו עלולות להיראות כמו הטפות ניו אייג'יות, אבל בספר שלפנינו אינן כאלה כלל וכלל. אדית אגר מדגימה אותן באינספור מקרים ספציפיים ומדויקים מאוד מחייה ומחיי המטופלים שפגשה. האם, למשל, הורים שבנם בן השש עשרה התאבד יכולים למצוא נחמה? איך נפרדים מתחושת האשמה? מעלבון? מהשפלה? ממפחי נפש? 

אחד הסיפורים האישיים של אדית אגר מגיע לקראת סופו של הספר. היא מתארת את תחושת האשמה העמוקה והאיומה שלה עצמה כניצולה, מראה מה תחושת האשמה הזאת עוללה לה, איך איתרה אותה בתוכה ומה עשתה אתה.

אפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה! על אכזריות שאין לה קץ: "חיינו וניצלנו מהגיהנום ואז נהפכנו לסיוטים של אחרים," היא מתארת את המפגש של הניצולים עם ילדים גרמניים מבועתים ממראה הקורבנות המורעבים שאיבדו בעיניהם צלם אנוש (המפגש הזה עם הילדים, היא מעידה, היה לה קשה אפילו יותר מאשר הברוטליות של אנשי האס-אס. "במראה שלנו," היא כותבת, "פגענו בתום של אותם ילדים"!); על הקושי הלא נתפש בלהיות ניצולה, שלפעמים הוא חמור ומכאיב יותר מאשר להיות אסירה: "יש לי כאבי פנטום הפוכים," היא כותבת, ומספרת על האבל לא רק על מה שאיבדה, אלא על מה שנשאר. "הישרדות צבועה בשחור-לבן, אין שום 'אבל', שעלול להפריע לך להיאבק על חייך. עכשיו אותם 'אבל' מסתערים עלייך. אמנם יש לנו לחם לאכול, 'אבל' אין לנו פרוטה. אמנם אנחנו עולות במשקל, 'אבל' הלב שלי כבד. אמנם אני חיה, 'אבל' אימא שלי מתה." 

אגר מתארת את התהליך הארוך, המפרך, הבלתי אפשרי כמעט, שעברה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי. 

היא מתעכבת גם על ההחלטה להגר לארצות הברית ולא לישראל, לשם ביקש בעלה הצעיר לעלות, עם הרכוש שהצליח להציל אחרי המלחמה. היא התעקשה על אמריקה. לא רצתה שבתה הקטנה תחיה במדינה מאוימת במלחמות.

אי אפשר שלא לתהות מה היה עולה בגורלה אלמלא עמדה על דעתה. האם הייתה מתפתחת ונהפכת לפסיכולוגית רבת השפעה וידועה כל כך, אילו הגיעה עם משפחתה הקטנה לישראל בסוף שנות הארבעים? 

מאבקיה כמהגרת "הונגריה", כך היא מכנה את עצמה, באמריקה, היו קשים, אבל בסופו של דבר – גם מתגמלים. 

בשלב זה מוטב אולי לא לשקוע בשאלות נוסח "מה היה אילו"… אסתפק בכך שאפציר בקוראי הטור: מהרו אל ספרה של אדית אגר וקראו אותו. כדאי לכם!

הנה קישור אליו בקינדל: שתי לחיצות כפתור והוא שלכם.  הנה בחירה ראויה! 

 

(מאחר שהספר לא תורגם לעברית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים כאן). 

תודה מיוחדת לרותי ברנדמן, שבזכותה התוועדתי לאדית אגר. 

20 ביולי 1969, האמנם "צעד ענק לאנושות"?

"סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג'ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות."
(עמ' 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

קִינוֹ, המשבר הכלכלי, הפוליטיקה, המשפחה – על פי מפאלדה: איזו סדרה מקסימה!

מפאלדה: "אימא."
אימא: "מה?"
מפאלדה: "אלוהים באמת נמצא בכל מקום?"
אימא: "כן."
מפאלדה: "מסכן!"

חילופי הדברים המבדחים הללו מצוטטים מתוך סטריפ המופיע באחד מספרי  הקומיקס-למבוגרים בסדרת מפאלדה, שראו אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות. 

מדובר בספרונים שהם חגיגה מתמשכת של הומור, אירוניה עוקצנית ושנינות. לאמיתו של דבר, אפשר להוסיף עוד אי אלה שמות תואר מלבבים כדי לתאר את הקומיקס הללו, שאותם הביא לעולם, כמסופר בעמוד האחרון של הספרונים הללו, יוצר בשם חואקין סלבדור לבאדו טחון, שנודע ברבים בכינויו "קינו". הוא נולד בארגנטינה ב-1932, "בן להורים ממוצא אנדלוסי", שנחשף בילדותו, שוב – על פי מה שכתוב באחרית הדבר – "לאירועים פוליטיים באירופה": מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. לפיכך הוא "פיתח מודעות פוליטית מוקדמת ורחבה" וגם ביקורתיות, שאיפיינה אותו כבר בהיותו בן ארבע, אז החל לצייר.

ב-1954, אחרי שלמד בבית ספר לאמנויות, החל לפרסם את הקריקטורות שלו, וכמה שנים אחרי כן – את ספרו הראשון, שהיה "אוסף של איורי קומיקס". 

במרכזה של סדרת מפאלדה ניצבת ילדה בעלת מודעות פוליטית כמו זאת שהייתה ליוצרה. מפאלדה מבקשת להבין את העולם הסובב אותה, מגיבה אל המבוגרים ואל מה שהיא רואה סביבה או שומעת בחדשות. היא עתירת מחשבות ודעות, שקינו, מי שיצר אותה, מיטיב להביע בשמה.

בכל עמוד ובכל סטריפ, שמכיל תמיד שני זוגות של שלושה עד חמישה איורים רצופים, טמונות הפתעות, פאנצ'ים משעשעים, נוגעים ללב ומעוררים מחשבות. בכולן צפונה ביקורת חברתית נוקבת שעטופה בהומור. קודם כל פורצים בצחוק. אחרי כן מתחילים להרהר. 

הנה לדוגמה ציטוט של עוד אחד מהסטריפים, מתוך הספרון הפוליטיקה על פי מפאלדה (את השמות של הדמויות השונות אנו לומדים בעמודים הראשונים, שבהם הן מוצגות. כך למשל ידוע לנו כי סוסניטה היא "ילדה קלת דעת, בעלת שיער בלונדיני מתולתל, מאופיינת בתכונות נשיות סטריאוטיפיות. חייה סובבים סביב רכילות, חלומות על נישואים וילדים, ושנאת נשים…" וכן הלאה – כל התכונות המאפיינות אותה, כמו את שאר הדמויות המאיישות את הסטריפים):

מפאלדה: "שובר לי את הלב לראות אנשים עניים."
סוסניטה: "גם לי."
מפאלדה: "צריך לספק לעניים קורת גג, עבודה, הגנה ורווחה!"
סוסניטה: "לא הגזמת? מספיק להסתיר אותם."

כמובן שהציטוטים הללו, במנותק מהציורים שנלווים אליהם, מחסירים חלק חשוב מהחוויה שהספר מעניק, שכן יש לראות את המכלול, את המלל לצד האיורים.  

בכל זאת אצטט רק עוד שני סטריפים. אחד מתוך הפוליטיקה על פי מפאלדה. הכרך כולו עוסקת בדאגתה של מפאלדה לעולם, שמתבטאת בדאגתה לכדור הארץ. כלומר – לגלובוס שבידיה. כך כשהיא מתבקשת לנקות אותו מאבק היא תוהה אם "לנקות את כל הארצות או רק את אלה עם הממשלות הגרועות"… 

באחד הסטריפים בספרון הזה היא שקועה בשיחה חד צדדית עם סרטן שמתקדם לאחור, כדרכם של סרטנים, ומסבירה לו: 

מפאלדה: "לא שמעת אותי?"
מפאלדה: "העתיד תמיד מלפנים!" 
הסרטן ממשיך בהתקדמותו לאחור. 
מפאלדה: "ריאקציונר!!!"

ואחד מתוך המשפחה על פי מפלאדה:

הורים: "אבל מפאלדה, את חייבת לאכול את המרק כדי שתהיי גדולה!"
מפאלדה: "גדולה כמו מי?"
אבא: "כמו אימא…כמוני…"
מפלאדה: "גם לאכול וגם… זה!"

הסדרה המלבבת הזאת תורגמה לשפות רבות, ביניהן לסינית. כמה משמח שעכשיו היא הגיעה גם לישראל, לקהל קוראי העברית! 

Quino, La crisis según Mafalda
לעברית: יוסי טל

Quino, La política según Mafalda
לעברית: אדם בלומנטל

Quino, Los padres según Mafalda
לעברית: יוסי טל

ח"נ ביאליק, "אגרות אל רעיתו מאניה": חד לשון ומשעשע

"אנו יושבים עתה במקום שאיני יודע היכן הוא. מחמת החושך איני רואה את המקום. ונאכל כאן איני יודע מה. לפי שעדיין לא הגישו לנו; אומרים – דגים. והרי אני כותב לך איני יודע לשם מה." 

את הדברים הללו כתב גבר צעיר, רק בן 34, לאשתו. הוא, חיים נחמן ביאליק, כבר נודע בקרב קוראי עברית כמשורר נחשב מאוד. הוא הגיע להאג כדי להשתתף בקונגרס הציוני השמיני, והמכתבים שכתב משם, כמו גם מהמסעדה שבה סעד עם ידידיו כמה ימים אחרי כן, שנונים ומשעשעים עד להפתיע.

כך למשל אפשר לקרוא כיצד לגלג על מקס נורדאו, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית שהטיף ל"יהדות השרירים", כלומר – לכך שיהודים יגנו על עצמם בכוח הזרוע. 

תחילה ביאליק משתעשע על חשבון אחד הדוברים: " ביום הרביעי בבוקר פתחו את הקונגרס. אחד הוֹלאנדי, מן הגדולים, כמעט סגן מיניסטר בהאג, איש זקן, הזקן שבקונגרס, ושמו די־פּינטו, מן היהודים הפּוֹרטוּגיזים (הספרדים), נשא את נאום הפתיחה הראשון, כמדומני בצרפתית, ולא הבינותי אף מלה אחת; אבל אומרים, שבירך את הציונות ברכת כל טוב. נהניתי איפוא הנאה משונה. וכי קל בעיניך יהודי כזה? כמעט סגן־מיניסטר! הבוּ גוֹדל!"

אחרי כן הוא מגיע אל נורדאו. תחילה אפשר לחשוב שהוא מתפעל מהאיש באמת ובתמים: "אחר-כך קראו טלגרמות עם ברכות מכל ארבע כנפות הארץ. מחאו כף וקראו הידד, וגם אני בתוכם. ופתאום קם רעש: נורדאו, נורדאו! ונורדאו, ראש נאה ומכסיף עם עיניים יפות ופיקחות, מתגלה על הבימה, ומיד נפתח פה של זהב, והוא מפיק מרגליות. אך לא כן, לא מרגליות – חצים ואבני בליסטראות, להבות אש וברקים עפו מתוך פיו". 

עד מהרה אפשר להבין שביאליק חומד לצון, כשהוא ממשיך ומתאר את נורדאו: "אכן פה לו! את אירופה שם תּל־עולם. 'כל זמן – ' הריע בקול-נביא אדיר – 'שאתם, הגויים, לא תעשו ליהודים משפט צדק המגיע להם, לא תזכו לשלום עד עולם, וכל ועידות השלום שלכם אינן אלא קומדיה!' רושם נאומו של נורדאו היה באמת אדיר ונורא, אחר המומנטים היפים ביותר (ואולי המומנט האחד היפה) שבקונגרס השמיני הדל."

את כל הדיבורים הללו מסכם ביאליק ביובש: "לשמוע כל זאת באוזנים – תקוץ הנפש. לפי שדרכם של בני אדם לדבר שטויות." 

הוא ממשיך ומתאר ברשעות מבדחת: "לפעמים נשמע גם דבר טוב. טשלינוב סיפר במתק שפתיים, בקולו המתוק כנופת צופים, על נסיעתו לאמא ארץ ישראל, ואף הביא לקונגרס היקר והחביב ברכת שלום חמה ויקרה מאת אמא ארץ ישראל הזקנה והמתוקה. והקונגרס כמעט שלא נתמוגג מרוב מתיקות, כאבקת סוכר בכוס תה פושר"… 

ומסכם בתיאור מנוסתו משם: "לבי נשאני, מעשה שטן, אל הרחוב, אל שווינינגן, אל הים, אל היער, אל המוזיאון ואל כל הרוחות"… 

עוד מתאר ביאליק באירוניה  מושחזת את דבריו של נשיא הקונגרס, שכיהן אחרי מותו של הרצל: "וולפסון, עליך לדעת, הוא יהודי שאינו טיפש. והוא צועק וחוזר וצועק חמס: 'אני איני הרצל'. מחמת עניות הוא אומר זאת. חושש הוא, כפי הנראה, שמא, חלילה, יטעה העולם ויחשוב כי אכן הרצל הוא. ואולם לאמתו של דבר, כפי שאומרים, הוא מתאמץ לחקות בקונגרס את הרצל לכל פרטיו ודקדוקיו. אם הדבר מצליח בידו – זו שאלה אחרת […] ודווקא משום שהוא עושה כן, אין הדבר עשוי. מלבד זאת, עדיין נשתיירו לו כמה וכמה תנועות המקלקלקות את האילוזיה ומגלות לך מיד, שאין זה הרצל. […] כללו של דבר, הרי זה ממש אותו התפוח החמוץ שיוצאים בו ידי חובה כשאין אתרוג לברך עליו." 

בחלק אחר של המכתב מתאר ביאליק את נעילת הקונגרס אשר "לא היתה מרוממת ביותר," שכן "וולפסון קרא בקולו העמום, העבש, מעל פיסת נייר כמין נאום שכתבו לו, וניכר היה שעדיין לא שינן אותו לעצמו יפה"… 

איזו פנינה של רשעות מחוכמת! הוא ממש מצחיק, הביאליק הזה, ומפתיע לגלות את הפן הזה באישיותו של המשורר הלאומי שנודע כל כך בשירי המחאה והזעם שכתב, שורות נצחיות כמו – "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – " או – "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", והנה הוא כאן שונה, שנון, מושחז ומשעשע.

מכתביו של ביאליק אל אשתו מרתקים לא רק משום שנינותם. הקובץ ראה אור ב-1955, בהוצאת מוסד ביאליק, משם קניתי אותו והוא הגיע אלי בדואר, מרוט מזוקן, ספר שצעיר ממני רק בארבע שנים, וגילו בהחלט ניכר עליו. שמחתי לגאול אותו ממחשכי המחסן שבו הונח והתפורר, כי יש בו אוצר בלום, כאמור – לא רק של שנינות. 

מעניינים מאוד המכתבים שכתב מביקורו הראשון בארץ ישראל, ביקור ש"אין לו הד בשיריו והמקור היחיד לרשמיו הם רק מכתביו אלה לאשתו", כפי שנכתב בהקדמה לפרק. 

המכתבים הללו דומים לתצלומים של ישראל בשנת 1909, שמנציחים את מה שהמשורר בכישרונו הרב מיטיב כל כך לתאר:

"היום או מחר אנו נוסעים לפתח־תקוה, ומשם אל הגליל. אפשר, שנגמור את הנסיעה שלנו מהר יותר מכפי שדימינו. ממכרינו ראינו כמעט את כולם. את המכתב אני כותב עתה בבית האוירבוּכים. הם מרגישים את עצמם כאן יפה למדי. בכלל, מי שיש לו פרנסה בארץ־ישראל מרגיש את עצמו יפה. יש כאן חופש רב ויופי רב. כל שכן במושבות. כדאי היה לך לראות במוצאי השבת שעברה, בראשון לציון, כיצד כל המושבה, זקנים עם נערים, נשים וטף, יצאה במחול אמיתי בתוך המושבה, תחת שמי אדוני הכחולים. עיגול אנשים גדול, גדול ועליז, שהלך כל הזמן וגדל ורחב ועלז יותר ויותר, הסתובב שעות על שעות כרוח סערה מסביב למדורת אש מתלקחת, הסתובב מתוך שירה, ומדי פעם בפעם ניתק אחד — וקפץ מעל האש! זה היה יפה עד מאד! הקהל התלקח, התלהב, ואחר כך פנה ועבר מתוך ריקוד ושירה ויריות בכל המושבה, כשהוא מרקד ונכנס בדרכו אל כל הבתים, החצרות והמרפסות, מרקד ועולה על הגגות והגדרות. ארץ ושמים התלקחו באש וריקדו. כאן יודעים עדיין בני-אדם לשמוח קצת. ברחובות, למשל, התכנסו ביום הרביעי שעבר (בחול המועד של פסח) מכל המושבות, על פי רוב בני הנוער, אבל [ביניהם] גם קשישים, ל'חגיגה', שהתקינו שם זו השנה השניה. הקהל ערך תהלוכות עם דגלים, נגינה ושירה, על פני כל המושבה. אחר-כך עשו מעשי להטים (התעמלות, רכיבה, ריצה וכו') על־פני מגרש גדור מכל עבריו. מומנטים אחדים בחגיגה זו היו נהדרים. מוסינזון פתח את החגיגה תחת כיפת השמים בדרשה נאה. רובים ירו — וליהודים היתה שמחה וששון".

יריות שמחה? "פנטזייה"? ריקודים על הגגות? הייתכן? 

אמנם גם בתיאוריו מארץ ישראל אין ביאליק חוסך את שבט לשונו: "ראינו לפי שעה רק את המושבה גדרה. זוהי מושבה קטנה אך מאושרה. יקרה, עם איכרים טובים. איני יודע אם עוד עם אחד בעולם יש לו איכרים כאלה. שם יושב גם ייבין. הוא רואה את עצמו מאושר. הכול  קוראים פה אחד, שהם מאושרים"… אבל בדרך כלל דבריו מלאי התפעלות ויופי, אם כי, כך הוא כותב לה, הוא מתקשה להרשות לעצמו להרגיש משהו, שכן הוא מוקף כל הזמן בבני אדם ואז, כשאינו לבדו, הוא מודה, "אני מתבייש". 

הוא בהחלט ובפירוש ציוני: "יש לנו עכשיו בארץ ישראל לא רק דבר הנותן תקוה, אלא מקצת מן התקוה עצמה שנתקיימה," הוא כותב, ומוסיף, "ייכנס הרוח באביהם של היהודים שלנו, המרקיבים בתוך העיפוש ואינם באים לכאן בידיים ומוח ורכוש לשאוף אוויר צח. ייכנס הרוח באביהם עשר פעמים". 

את המכתב האחרון המופיע בספר כתב ביאליק יומיים לפני שהלך לעולמו בווינה ביולי 1934, בעקבות ניתוח שעבר. לפיכך המכתבים נפרשים על פני כמה עשרות שנים, ונכתבו בנסיבות שונות. נוגעים ללב במיוחד תיאוריו מנסיעתו האחרונה לפולין, בתחילת שנות ה-30. ביאליק קיווה למצוא שם קוראי עברית שיחתמו כמנויים על ספרי הוצאת דביר שהקים בארץ ישראל, ובכך יאפשרו לו להמשיך בעבודה ולהתפרנס ממנה. "סבורים הם שבקרב היהודית הפולנית לבדה, המונה שלושה מיליונים נפש, אפשר למצוא שלושת אלפים קונים תמידיים לספרים עבריים." אבל בערים השונות שביקר בהן בפולין גילה יהדות גוססת. כפי שאפשר להיווכח גם מקריאת הספר היומון ביידיש דאר מאָמנט (1939-1910) – אופן הצגת אירועי התקופה בפולין מעל דפי העיתון"הממסד הפולני הצר את צעדיהם של היהודים ונישל אותם מפרנסתם בכל דרך אפשרית, ואילו לארץ ישראל לא יכלו לעלות, כי הבריטים העניקו סרטיפיקטים במשורה.

צילום קטע ממכתב שכתב ביאליק ב-4 ביולי 1930

משעשע וקצת מכאיב לקרוא את החלקים האישיים במכתביו של ביאליק. כך למשל הוא מזכיר פעם אחת פגישה אקראית לכאורה שהייתה לו עם אירה יאן. עורך הספר מציין בהערת שוליים במילה אחת "ציירת" וביאליק עצמו כותב ביובש, בסוגריים, "היא הזקינה עוד יותר". מי שמכיר וזוכר את הרכילות של אותם ימים, יודע שאירה יאן הייתה אהובתו של ביאליק, ואת שיר האהבה האולטימטיבי "הכניסיני תחת כנפך" כתב לה. אי אפשר כמובן לצפות לכך שיתייחס אל שמה באופן שונה במכתב לאשתו, אבל הבוגדנות שבהערה הקטנה הזאת צורמת בכל זאת. הרי יכול היה גם להימנע מאזכור שמה בפני מאניה, רעייתו החוקית… 

מרגיזות הטרוניות הרבות של ביאליק על כמה קשות לו הנסיעות הללו: הוא נופש בערים שונות ובמעיינות מרפא, פוגש אנשים, זוכה לתשואות שהוא דוחה אותן מעליו בשאט נפש וטוען שהן מוגזמות, או שהוא טוען כי "הקהל לא הבין אף מילה. על שונאי נסיון כזה! אני והקהל נפטרנו זה מזה בקוצר רוח", בשעה שבהערת השוליים נכתב: "על נאום זה מודיע 'העולם' גליון נ"ג משנת תרצ"א: 'ח.נ. ביאליק, שהשתתף בוועידה, נאם נאום גדול על המצב בציונות. נאומו עשה רושם גדול על כך הנוכחים'". האם זאת הצטנעות מזויפת שלו, או שבאמת תיאר תחושה של כישלון? מכל מקום, במכתבים אליה הוא לא מפסיק לקטר ולהתלונן. מתחשק כמעט לומר לו שאולי די כבר? כי בינינו, כל הסבל הזה שאתה מתאר נשמע די מופרך…

מעניינים מאוד תיאורי המחלוקת בין ז'בוטינסקי ווייצמן, כפי שביאליק מתאר אותה. על הראשון כותב ביאליק כי "חוץ מחסידיו הרביזיוניסטים אין איש מקבל את דבריו מתוך כובד ראש". על אנשיו של ז'בוטינסקי הוא כותב שהם "אנשים בלתי מרוצים ומרי נפש." ועל מנהיגם הוא כותב שהוא "בודאי אישיות, אף כי לא מדינאי ריאלי." הוא חוזה כי "הפועלים לא ילכו עם הרוויזיוניזם", כי "הם קשרו את גורלם במנהיגותו של וייצמן". על הפועלים כתב שהם "הסיעה הטובה, הרצינית, האחראית והישרה ביותר. המנהיגים שלהם הם המוכשרים והמעשיים ביותר. הם אולי היחידים הרואים דברים כהווייתם, משום שהציונות היא בשבילם עצם חייהם."

אלה דברים מעניינים ביותר, במיוחד בימים טרופים אלה שבין שתי מערכות בחירות, שחלים 88 שנים אחרי שנכתבו. כמעט מסחרר לחשוב על כל המהלכים ההיסטורים שהתחוללו באותן שנים – מלחמת העולם והשואה, הקמת המדינה, מלחמות ישראל השונות, והנה ויכוח כמעט דומה ממשיך להתנהל: מי באמת ציוני? מי רואה את המציאות נכוחה? מי מר נפש ומי לא ריאלי?

מכתביו של ביאליק נקטעים באחת. הוא הלך לעולמו ב-4 ביולי 1934, כלומר – החודש לפני 85 שנה. הספר מפתיע, כי לכאורה נשארים עוד עמודים רבים, אבל לפתע מגיע "תצלומו האחרון", ואחריו מובאים כל המכתבים שתורגמו מלשון המקור שבה נכתבו, כלומר ביידיש. וכאן עלינו לעצור. ההיסטוריה נעצרה לביאליק עם מותו, ולנו נותרה לא רק יצירתו, נותרו גם מכתביו. ועתה מעניין לקרוא את אלה ששלח לאירה יאן…

"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.

מה מרגישה אשתו של גאון?

אתמול, מאוחר בערב, קראתי מאמר מתורגם של אֶמֶרסון בשם "נפש האדם העליון". […] בשביל הגאון יש ליצור תנאים שלווים, שמחים, את הגאון יש להאכיל, לרחוץ, להלביש, צריך להעתיק את יצירותיו אינספור פעמים, צריך לאהוב אותו, לא לתת לו סיבה לקנאה כדי שהוא יהיה שקט, צריך להאכיל ולחנך את הצאצאים הרבים מספור שהגאון מוליד. אבל משעמם לו איתם ואין לו זמן לבלות איתם, כי הוא צריך לבלות עם אֶפּיקטטוס, סוקרטס, בודהה, וכן הלאה, והוא צריך תמיד להתאמץ להיות כמוהם. ולאחר שקרובי משפחתו מסרו לשירותו של אותו גאון את נעוריהם, את כוחותיהם, את יופיים, את כל היותם, מאשימים אותם שהם לא הבינו את הגאון די הצורך. הגאונים בעצמם אפילו תודה לא יגידו אלה שלא רק הקריבו את חייהם הצעירים והתמים באופן חומרי ודלדלו את כל לותיהם הרגשיים והשכליים, הם גם לא יכלו להתפתח ולצמוח בגלל מחסור בפנאי, בשלווה ובכוחות.

אני שרתתי גאון במשך ארבעים שנה ויודעת איך מאות פעמים גאו בי החיים הרוחניים, כל הכיסופים, האנרגיות, המאמץ להתפתח, האהבה לאמנויות, למוזיקה… ואת כל השאיפות הללו אני רמסתי ובלעתי שוב ושוב וככה עד קץ החיים, כך או אחרת אשרת את הגאון שלי.

כל אחד שואל: "אבל לשם מה לך, אישה חסרת ערך שכמותך, חיים רוחניים או אמנותיים?" ועל השאלה הזאת אני יכולה לענות רק תשובה אחת: "איני יודעת, אבל לדכא בי את הצורך הזה כדי לשרת את צרכיו החומריים של הגאון זה סבל גדול". כמה שלא אוהבים את האדם הזה שהאנשים קוראים לו "גאון" – אבל תמיד ללדת, להאכיל, לתפור, לדאוג לארוחות, לשים קומפרסים ולעשות חוקנים, לשבת שקטה בטמטום חושים ולחכות לדרישות השירות החומרי – זה עינוי, ואין לזה שום תמורה, אפילו הכרת תודה לא תהיה, ועוד יימצא הרבה מה שראוי לגינוי. נשאתי ואני נושאת את העול הזה שאינו לפי כוחי – והתעייפתי.

כל ההתקפה הזאת על אי-ההבנה של בני הבית את הגאון נשפכה ממני מתוך כעס על המאמר של אמרסון ועל כל אלה שדיברו על זה מימי סוקרטס וקסנטיפה.

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!

אגתה כריסטי, "מוות על הנילוס": מה הקשר בינו ובין פסק הדין של רומן זדורוב

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

"במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה."

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

"'לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.'

"'כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות."

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו"פענחה" אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב "שחזר" כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג'ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין "היפנים הסמוים", שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: "'הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'" הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

"החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, 'זאת החגיגה שלי.'

"'לכבוד מה?'

"'לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.'

"'אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'"

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן "המחרוזת", שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

דבורה הכהן, "מנהיגה ללא גבולות הנרייטה סאלד. ביוגרפיה": האם היא ראויה להנצחה?

יש מוסדות שנדמה כאילו התקיימו מאז ומעולם. בדרך כלל איננו נותנים את דעתנו לשאלה כיצד ומדוע הוקמו ומי עמד מאחורי ייסודם, כאילו שאינם אלא מעין חלק מהנוף, שם, מאז ומתמיד, כמו כוח טבע מובן מאליו.

כך למשל בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה ובהם חמישה בתי ספר למקצועות רפואה המשותפים להדסה ולאוניברסיטה העברית; מרפאות חוץ בבית הבריאות שטראוס, ברחוב שטראוס בירושלים, בגן הטכנולוגי מלחה (הדסה אופטימל) ומרפאות שר"פ בתל אביב. האם יכול מישהו להעלות בדעתו שפעם כל אלה לא התקיימו? שמישהו יזם אותם והתחיל ממש מלא כלום?

אבל כן, אישה אחת, ששמה מוכר מאוד, הנרייטה סאלד, פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני, היא זאת שיזמה, פעלה, הקימה והתניעה את המפעל הענקי הזה. אישה אחת ותוצאות כה מרשימות.

מדינת ישראל הכירה לה תודה. מוסדות רבים מנציחים את שמה: בתי ספר, המכון למחקר במדעי ההתנהגות, כפר נוער, רחובות בערים שונות, בול שהונפק על שמה, שטר שנשא את דיוקנה, ועוד.

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה שמתעדת את חייה של סאלד, החל בשנים שקדמו להיוולדה ועד לפטירתה, שבעת הישגים ועשייה. כך למשל הייתה סאלד הרוח החיה בתנועת עליית הנוער, והביוגרפיה נפתח בסיפור אישי קצר על נער  בשם נפתלי שבהיותו בן 14, ב-1939, נפרד מהוריו והגיע ליפו בגפו. שם, בנמל, מי שקיבלה את פניו אחרי שהתעלף בסירה הקטנה שבה הובילו את העולים מהאונייה הייתה סאלד, שחיבקה והרגיעה אותו. נפתלי גדל והיה לימים לצייר המפורסם נפתלי בזם, שבמידה רבה חב לסאלד את חייו.

אחרי הפתיחה המרגשת נעה כאמור הביוגרפיה אל סיפור חייה של הנרייטה סאלד, החל במה שעבר על הוריה זמן רב לפני שהיגרו ביחד לארצות הברית, שם שימש אביה של סאלד כרב בקהילה יהודית בבולטימור.

קורות החיים שהחוקרת פורסת בפנינו מרתקים, שכן היא הצליחה לשחזר מתוך יומנים, מכתבים ועדויות, פרטים אישיים מאוד מחיי כל הדמויות: הוריה של סאלד, אחיותיה והיא עצמה, ולכן הוא נקרא כמו סיפור שעלילתו לוקחת אותנו מאירופה לארצות הברית, ושם אנחנו לומדים על המאבקים בקרב הקהילה היהודית על רקע ההיסטוריה הכללית.

מה הייתה עמדתם של יהודי ארצות הברית כלפי העבדות? כיצד נהגו במהלך מלחמת האזרחים? איך הגיבו אל הפליטים "החדשים" שהגיעו ממזרח אירופה בעקבות הפרעות שהתרחשו שם? מה הייתה דעתם על המעבר מקונסרסטיביות לרפורמיות? איך למשל הגיבו כשהוזמנו לסעודה חגיגית שיזם הרב הרפורמי סטיבן וייז, שם הוגשו להם מטעמי טריפה מסוגים שונים?

ומדוע בעצם הנרייטה לא נישאה מעולם? מי שבר את לבה? האם היה לה אי פעם סיכוי להקים משפחה, כפי שהחלה לחלום בשלב מאוחר מדי של חייה?

איך הגיעה לציונות? מה הייתה דעתה על יישוב הארץ ועל הערבים שחיו בה? ועל תוכנית אוגנדה של הרצל? (תשובה: היא התנגדה לה, כי סברה שרק ארץ ישראל יכולה למשוך אליה את לבם של יהודי העולם). איך הגיבה לאנטישמיות האיומה שנתקלה בה באירופה, אך לא רק שם, ואיך קיוותה להיאבק נגדה? מה ראתה בביקורה הראשון בארץ ישראל ולאילו מסקנות הגיעה בעקבותיו?

ומדוע וכיצד פתחה במהלכים להקמת ארגון נשות הדסה, כלומר – לתחילתם של בתי החולים המפוארים, התחנות לטיפול באם ובילד, המרפאות הרבות שהוקמו במשך השנים?

על כל השאלות הללו, ועל רבות נוספות, משיב הספר בפרוטרוט.

עלי להודות שחלקיו הראשונים ריתקו אותי במיוחד, ודווקא בשלב שבו החלה סאלד במפעל ההקמה של נשות הדסה הקשור כל כך בשמה ובזכרה, התחלתי להרגיש שהפירוט הרב מייגע אותי. תיאור התפתחותה של סאלד כילדה, נערה, אישה צעירה ופמיניסטית, היה מעניין הרבה יותר. הנה למשל תגובתה לארוחה חגיגית שבה נכחה: "השיחה התגלגלה לנושא זכות בחירה לנשים [אשר] הפכה לדיון לוהט. בין האורחים היו רק סאלד ואידה עצמה שחייבו את זכות הבחירה לנשים. 'יכולתי להבין את עמדתם של הגברים שהתנגדו לרעיון זה, אבל כאשר אשתו של סם גוגנהיים, לבושה בהידור ומטופלת בעידון, אמרה בטון קר כי 300 אלף הפועלות בבתי חרושת בארצות הברית יצאו לעבודה רק משום שרצו להשתכר כסף עבור קניית תכשיטים זולים וראוותניים', לא יכלה סאלד לעצור ברוחה וגערה באותה גברת על שהיא מתבטאת בצורה בוטה כל כך."

דמותה של הנרייטה סאלד, כפי שהיא משתקפת מהספר, מרתקת ומאלפת. אנו נותרים עם שאלה אחת שאין עליה תשובה: האם אפשר לסכם את חייה כהצלחה, אף על פי שלא זכתה להינשא ולהקים משפחה, או שהישגיה הרבים חשובים יותר, בסיכומו של דבר?

מתוך השער הראשון, "אירופה, מוקדם" שירים מהמחצית הראשונה של שנות השלושים

אֲנִי יוֹדַעַת, בַּשְׁחָקִים הָאֵלֶּה
יֵשׁ עֲנָנִים כְּבֵדִים מֵאַהֲבָה.
אַךְ הֵם תּוֹעִים מֵעַל חוֹמוֹת הַמֶּלֶט
כְּמַסֵכוֹת בְּחַג הַקַרְנָבָל

וְלִי קְרוֹבָה רַק דְמוּת אַחַת מֵאֶלֶף,
שֶׁלְבוּשָׁהּ שָׁחוֹר כְּבֶגֶד הַנְזִירִים.
וְהִיא תָּבוֹא אֵלַי בְּיוֹם הַדֶּלֶף
מִבְּלִי לִדְפּק תִּפְתַּח אֶת שַׁעֲרִי

וְהִיא תִּכְרַע עָלַי וּתְכַסֵּנִי
בַּאֲפִלַת כְּנָפֶיהָ הַכָּבוֹת
וּלְבָבִי שֶׁיִּפָּרֵד מִמֶנִי
יִהְיֶה כָּבֵד מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

סונטה ל-4 ביולי 1976, יום הולדת 25

בשעות שמבצע אנטבה היה עדיין סודי


כְּשֶׁהֵם הִמְרִיאוּ בַּחֲשַׁאי רָצִיתִי מְסִבָּה,
אוֹ לְפָחוֹת מַבָּט, שֶׁיְּשַׁקֵּף שֶׁיֵּשׁ קִיוּם
לַגּוּף שֶׁשוּב הֻכָּה, כְּמוֹ מֵת, לַגּוּף שֶׁשוּב נֶּחְבַּט.

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים הִסְתַּעֲרוּ – חָלַמְתִּי עַל פְּרָחִים,
אֲשֶׁר יֻגְּשׁוּ לִי בְּמַבָּט רוֹאֶה, לֹא בְּאִיוּם –
מַתָּת חִנָּם לֹא מוֹעִילָה, רוֹמֶזֶת עַל חַיִּים

שֶׁיִּקְמְלוּ בְּכַד שָׁקוּף אֲבָל גַּם יִוָּתְרוּ
בַּזִּכָּרוֹן הַמְּלַקֵּט לוֹ הוֹכָחוֹת שֶׁל כְּלוּם
לְכָךְ שְׁלֹא הַכֹּל מֻחְלָט וְלֹא הַכֹּל  בָּרוּר.

אַךְ בַּדִּירָה שֶׁבְּחוֹלוֹן, הַרְחֵק מֵהַזִּירָה,
הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה חַדָּה, נוֹקֶבֶת, חֲמוּרָה,
שֶׁל מִי שֶׁלֹא נִבְחַר לְהִשְׁתַּתֵּף, וּבַסִּיוּם

שֶׁל הַמִּבְצָע הַמְּהֻלָּל הֵטִיחַ בְּחֵמָה:
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה רַק בִּגְלָלֵךְ, תֵּדְעִי: אַתְּ אֲשֵׁמָה!


עופרה עופר אורן ©

נאומו של עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, בטקס שבו קיבל פרס על שם פליציה לנגר: האם אפשר לסמוך על מערכת המשפט בישראל?

אני רוצה לפתוח את דבריי ב־ disclaimer למירי רגב: כל מה שאגיד עתה הוא על דעתי שלי, ולא על דעת הוועד נגד עינויים או בית הנסן, שלא ביקשו לעיין בטקסט ואינם יודעים מה תוכנו.

למה מדינות טורחות לענות בני אדם? מה הערך של הודאה שהוצאה בכפייה? מדוע לכל כך הרבה משטרים חשוב שאדם יתוודה, במרכאות, כפי שמעניו מכתיבים לו? למרות שפעמים רבות ההודאות מגוחכות? הרי היו יכולים לחסוך זמן ולזייף את הודאתו ואת חתימתו של האדם.

לדעתי, העינויים לא נועדו להוצאת הודאה על עבירה שבוצעה או מידע על עבירה עתידית. מטרתם המרכזית של העינויים היא שבירת רוחו של הקורבן, של בני משפחתו ושל קהילתו, כדי שאם ישרוד את העינויים הוא יהיה אדם שבור וחרד מהחזרתו אל חדר העינויים.

במקומות רבים ברחבי העולם הופכים העינויים למתוחכמים יותר ומדעיים יותר, כדי שיותירו פחות סימנים פיזיים מפלילים. מגמה זו מובילה להתמקדות בעינויים נפשיים, שקל יותר להכחישם, ולעתים הם אף מתבצעים בליווי של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. על אף המסווה המתוחכם, מטרתם היא אותה המטרה הישנה – שבירת רוחו של האדם. האדם הכלוא בחדר העינויים נמצא בתחתית שרשרת המזון של המשטר המדכא. אין לו שם, אין לו קול, ובדרך כלל אין לו עורך דין.

אנחנו, פעילי זכויות האדם, חייבים לנסות לשמוע את קולותיהם של המעונים דרך קירות חדר המעצר, ולהשמיע אותם לכל העולם.

עובדת מדינה בכירה נזפה בי על שאני מציין – במסגרת עתירות על הקשרים של מדינת ישראל עם משטרים מפירי זכויות אדם – את העינויים המיניים והאונס שעוברים פעילי אופוזיציה, אזרחיות ואזרחים. היא התעצבנה ושאלה אותי "מה זה קשור אלינו? אנחנו מביאים להם קונדומים?"

עניתי לה שאם אנחנו מספקים נשק ומערכות מעקב, מאמנים ומחמשים כוחות סדירים ומיליציות, ונותנים לגיטימציה פוליטית לרדיפת פעילי אופוזיציה, זכויות אדם ושמאל, אנחנו יוצרים את התנאים שבסופו של דבר עלולים להביא ללכידתו של אדם ולעינויים שהוא יעבור.

בהזדמנות אחרת נזפה בי שופטת על שתיארתי בעתירה כיצד מלחמת האזרחים ברואנדה הובילה לג'נוסייד. היא אמרה שזה לא מעניין אותה ולא רלוונטי לדיון בבית המשפט. עניתי לה שאם מדינת ישראל העניקה
תמיכה צבאית לדיקטטורת ההוטו, בזמן מלחמת האזרחים שבמהלכה טבחו שוב ושוב בטוטסי, הרי שמדינת ישראל סייעה ביצירת התנאים שהובילו לג'נוסייד.

זמן מה לפני פטירתו השתתף משה נגבי בכנס במכון טרומן בנושא הסחר בנשק. הוא הגיע בשעה מאוחרת ודיבר מדם לבו מול כיסאות ריקים. הוא דיבר על תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית ועל תרומתם של בתי המשפט לתהליך.

בניגוד לשיח השגור, עצם קיומה של הכותרת "מערכת משפט" אינו תנאי למדינה דמוקרטית. הרי היו בתי משפט בצ'ילה ובארגנטינה בזמן החונטות, במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בבריה"מ בעת שאנשים נשלחו לגולאגים, בארה"ב בתקופת העבדות, והיום ישנם בתי משפט בבורמה, באריתריאה, בטורקיה ובסין.

לכן, תנאי למדינה דמוקרטית אינו עצם קיומה של מערכת משפט,
אלא מערכת משפט שתומכת בערכים הדמוקרטיים, מגנה על זכויות אדם ואזרח, עצמאית ונפרדת מרשויות אחרות, ומקיימת את שלטון החוק באופן שוויוני. הדבר נכון גם לגבי בתי נבחרים, שמקומם לא נפקד מדיקטטורות רבות.

אין לי הרבה מילים טובות להגיד על מערכת המשפט הישראלית. החוויה היום־יומית שלי היא של מערכת הסובלת מעצלות, חוסר סקרנות, גזענות, מיליטריזם, נפיחות מחשיבות עצמית והתנכרות לאמת.

בתי המשפט מעודדים את נציגי המדינה לשקר, והיו לי תיקים רבים שבהם השופטים ממש סייעו והדריכו באופן אקטיבי פרקליטים ועדים מטעם המדינה כיצד לשקר ולהתיש את הנפגעים מהפרות זכויות אדם.

דוגמה קטנה: ברוב המוחלט של התיקים שלי התיעוד של המדינה נעלם או הושמד בדרך פלא. בתיק אחד נטען שהחומר הושמד בגלל השלג הרב, בתיקים רבים הצילומים במצלמות האבטחה של צה"ל והמשטרה נמחקו כי איש לא טרח לאסוף אותם, בתיק אחד נמסר לי כי הצילומים נאספו אך בטעות
"נמחק המחשב", ולאחרונה המדינה טענה בתיק אחר שהמחשב שהצילומים נשמרו בו עלה באש. אני חושש שבתיק הבא המדינה תטען כי הצילומים שלה נשמרו בטעות בחללית "בראשית" שהתרסקה על הירח.

פה ושם אני פוגש פרקליטים ושופטים הגונים, מיעוטם מנסה להיות אור באפילה, אבל לרובם אין יכולת ורצון ממשיים להשפיע על המערכת, מאחר שהם מעוניינים להתקדם ולשרוד בתוכה. ראיתי גם את תהליכי השחיקה המהירים שעוברים שופטים חדשים, אשר מהר מאוד למדו על בשרם שאין
להם טעם לצאת נגד עמדת המדינה, מפני שממילא החלטותיהם תבוטלנה בערכאות גבוהות, או שהן תיבלענה בהחלטות סותרות אחרות, או שגורמים כלשהם מהממשלה וממערכת הביטחון יכפישו אותם כשמאלנים או מנותקים מהעם וּמהמציאות הביטחונית.

מבחינת מערכת המשפט הישראלית, מתן פסק דין בעד זכויות אדם ובניגוד לעמדת גורמי הביטחון כמוהו כהוצאת מים מן הסלע. כאשר השופטים מבינים שיש גבול לעיוות האפשרי של הדין ולמתיחת הפרשנות המשפטית לעובדות, הם מפעילים לחצים כבדים על הצדדים להסכים לסיום ההליך המשפטי בפשרה וללא פסק דין מנומק, כדי שחס חלילה לא יתגשם חלום הבלהות שלהם:
כתיבת פסק דין נגד עמדת המדינה, המגן על זכויות האדם ועל נפגעי הפרות של זכויות האדם.

מערכת משפט ופרקליטות, המתבזות ומתרפסות מדי יום מול הרשות המבצעת וּמערכת הביטחון, אַל להן להתפלא שחלקים מהציבור ומהפוליטיקאים אינם מכבדים אותן, ואַל להן לתמוה כיצד יתכן שראש הממשלה – שבמשך עשר שנים הן פעלו לפי כל הגחמות שלו ושל מקורביו – מעז לתקוף
אותן ולבייש אותן בפומבי.

מדוע אני ממשיך לפנות לבתי המשפט?

עבודתי כמוה כניסיון לייבש את הים של חוסר הצדק הישראלי באמצעות כפית, אך אני ממשיך להשתמש בכפית, מאחר שבים הזה לכודים אנשים שצריך לדאוג להם. אדם שעבר עינויים, או שנורה ברגל, בבטן או בעין, או פעיל זכויות אדם שהוכה ונעצר במעצר שווא, קשה להגיד להם "תסבלו בשקט, נמתין עד שיהיה גרוע יותר ואז אולי יבוא שינוי."

דוגמה טובה לכך היא עתירה שהגשתי אשתקד – ביוזמתם של סיגל קוק אביבי ופעילים נוספים בהגנה על זכויות הפליטים – לעצירת הגירוש לרואנדה. העתירה הזאת, ועתירה נוספת של עורך הדין אביגדור פלדמן, הוגשו חרף התנגדויות של גורמים שונים, שטענו – בצדק לחלוטין – שצריך להתמקד במאבק הציבורי ולא לפנות לבג"צ, מחשש שהחלטת השופטים לתת גושפנקא לגירוש תפגע אנושות בקמפיין הציבורי. אבל התחושה, שבמצב חירום עלֵינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, לא נתנה מנוח. במשך כחודשיים המדינה ומחלקת בג"צים חזרו וטענו בפני שופטי בג"צ, בתגובות ובתצהירים שהגישו, שקיים הסכם עם רואנדה ושבכוונתם לממשו החל מתחילת חודש
אפריל. כדי להמחיש את רצינותם, הם המשיכו להחזיק במעצר פליטים שלכאורה היו אמורים להיות מגורשים לרואנדה, ואף נתנו לפליטים צווי גירוש שקריים, שבהם צוין כי קיים הסכם תקף עם מדינה שלישית המבטיח את זכויותיהם. בהמשך חשפו נתניהו ודרעי במסיבת עיתונאים שהמדינה וּמחלקת בג"צים שיקרו במצח נחושה לשופטי בג"צ, ולמעשה הן ידעו שאין כל הסכם עם
רואנדה עוד לפני הדיון הראשון בעתירות. ברור כשמש שתוכניתם הייתה הפעלת לחץ פסול על הפליטים כדי שיימלטו על נפשם "מרצון" מישראל, מתוך הנחה שלאחר מכן, בהיעדר הסכם שיבטיח את זכויותיהם ברואנדה, איש בישראל לא יתעניין בגורלם או יזכור שהם בכלל היו פה. כך הצלחנו לעצור בבג"צ את הגירוש ההמוני לרואנדה מבלי לקבל פסק דין מרגש על זכויות הפליטים, אלא רק מפני שההליך המשפטי חייב את הממשלה לחשוף את הבלוף.

אני לא מרגיש שאני עוזר להחזיק עלה תאנה, כי לא קיים בעולם עלה תאנה גדול מספיק כדי לכסות את הבושה של מערכת המשפט הישראלית ואת הפרות זכויות האדם שממשלות ישראל אחראיות להן בתוך גבולות 67', בשטחים הכבושים ובמדינות אחרות באמצעות ייצוא ביטחוני אליהן.

בראש ובראשונה, אני מעוניין להצליח בהליכים המשפטיים, אך בעקיפין הם משמשים כדי לשים מראה בפני מערכת המשפט הישראלית, שתשקף לציבור הישראלי ולעולם את פרצופה המכוער. לכן אני רואה חשיבות רבה גם בפסקי דין שדוחים עתירות ותביעות.

ההצלחות שלי במקרים מסוימים לא נובעות מכך שיש צדק במערכת המשפט הישראלית, נהפוך הוא. ההצלחות, במרכאות, נובעות מכך שהמשכנו להיאבק למרות המכשולים הרבים שמערכת המשפט והפרקליטות מערימים עלינו. לא הייתה לי יכולת להתמודד עם המכשולים הללו בלי עזרתה של חבורה נפלאה, פעילות ופעילי זכויות אדם, שמסייעים לי באופן יום יומי, 24/7 , הן
מבחינה פרקטית והן מבחינה חברית, חלקם אף טרחו והגיעו לטקס הערב.

עו"ד איתמר בן גביר, שהורשע בעבירות הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור, אמר לי יום אחד שאני בעיניו שמאלני הגון, ושאל אותי "איך הגעת למקומות כל כך קיצוניים?"

הוא צדק, אנחנו ההזויים והקיצוניים והוא היה מיועד להיות ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת.

לפי ההיסטוריונית אן אפלבאום, ברוסיה הצארית, ולאחר מכן בתקופת ברית המועצות, נוסף על שליחת מתנגדי משטר לגולאגים, רבים נשלחו למעצר טיפולי בבתי חולים פסיכיאטריים. הממסד הפסיכיאטרי בברית המועצות סבר בדרך כלל שרעיונות על מאבק למען האמת והצדק נוצרים אצל אנשים בעלי מבנה אישיותי פרנואידי, המשוכנעים ביושרתם וטוענים באובססיה שזכויותיהם
נרמסות. נקבע כי הסובלים ממחלה נפשית זו נוטים לנצל את ההליכים המשפטיים כמצע לנאומים ולערעורים על עמדת המשטר. כך, בשנות השבעים אושפז בכפייה מתנגד המשטר ז'ורֶס מֶדבֶדֶב, בנימוק שהוא סבל מאשליות פרנואידיות של עריכת רפורמות בחברה, וגם מפיצול אישיות, מפני
שבמקביל לעבודתו כמדען הוא היה פובליציסט שפרסם התנגדויות למשטר.

פעמים רבות נשאלתי אם אני דואג למעמדה של מדינת ישראל. נהפוך הוא, אני סבור שתפקידי הוא אך ורק הגנה זכויות האדם, צמצום הסבל האנושי וצמצום הפרות זכויות האדם ברחבי העולם. אין מתפקידי לדאוג לתדמיתה של מדינת ישראל או של כל מדינה אחרת. אני אמנם בעל אזרחות ישראלית אבל אני רואה בעצמי בראש ובראשונה אדם בעולמם של בני אדם, אזרח העולם, ויש לי
בעיות וחשבונות עם כל מדינות העולם.

כך למשל, בעת שמדינת ישראל הצעירה ביצעה את הפשעים
בפלסטינים בשנת 1948, הולנד עסקה בדיכוי תנועת השחרור הלאומית באינדונזיה, דיכוי שכלל שריפת כפרים, עינויים, אונס וטבח בהמוני אזרחים.

הפעילות המשפטית והציבורית שלי מתמקדת במדינת ישראל כי אני חי פה, ואני מנסה לנצל את תקופת החיים שיש לי כדי לתרום תרומה מרבית
להקלת הסבל האנושי. אם אתגורר במדינה אחרת אמשיך באותה הדרך גם שם. תפיסת החיים שלי היא של מאבק מתמיד, אין לי רצון להצליח או לסיים מאבק ולצאת לנופש, אלא לעבור ממאבק אחד אל הבא אחריו. כפי שאמרה לי לילי טראובמן, החיים הם מאבק פוליטי מתמיד.

סובקומדנטה מרקוס מתנועת הזפטיסטים במקסיקו אמר שכל אדם צריך לראות את עצמו כחלק מהמדוכאים והנרדפים ברחבי העולם:

A gay in San Francisco, black in South Africa, an Asian in Europe, a Chicano in San Ysidro, an anarchist in Spain, a Palestinian in Israel, a Mayan Indian in the streets of San Cristobal, a Jew in Germany, a Gypsy in Poland, a Mohawk in Quebec, a pacifist in Bosnia, a single woman on the Metro at 10pm, a peasant without land, a gang member in the slums, an unemployed worker, an unhappy student and, of course, a Zapatista in the mountains.

ועל כך אוסיף: נער ברצועת עזה שנורה בידי צלפים של צה"ל בעת שהפגין ורגלו נקטעה.

נערה משבט הנואר בדרום סודן, שחיילים חמושים ברובי גליל אייס פושטים על כפרה, רוצחים את אביה ואחיה, והיא מנסה להימלט בביצות כדי שלא יתפסו אותה ויאנסו אותה במסגרת אונס קבוצתי.

המורה בהונדורס שחיילים עם רובי תבור יורים עליו ועל חבריו בהפגנה נגד הרודן וסוחר הסמים שמנהל את המדינה.

הסטודנט בקמרון שחיילים עם מקלעי נגב שרפו את כפר מגוריו והוא מסתתר
עם בני משפחתו ביערות ולא יכול להמשיך בלימודים כי האוניברסיטה נסגרה.

פעילת האופוזיציה בבורונדי, שרכב לפיזור הפגנות ישראלי פיזר אותה ואת חבריה, והיא ממהרת לנקות את הבגדים שלה שסומנו במים עם צבע כדי שלשוטרים יהיה קל לזהותה ולעצור אותה.

הנער בשכונת עוני במנילה, בירת הפיליפינים, ששוטרים עם אקדחי מצדה רודפים אחריו בין הסמטאות כדי להרוג אותו בטענה שקרית שהוא סוחר סמים.

תודה לוועד נגד עינויים ולוועדת הפרס, שבחרו להעניק לי את הפרס על שם פליציה לנגר.

אני רואה בכך אחריות רבה ואעשה כל שביכולתי כדי לא לאכזב אתכם.

תודה לכל מי שטרח והגיע לטקס הערב, ותודה גדולה לכל החברות והחברים שבלעדיהם עבודתי המשפטית ופעילותי הציבורית לא היו אפשריות.

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב": האם יאושו של הזולת מחייב אותנו?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.


לעברית: ניצה בן ארי