"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.