אני רוצה לפתוח את דבריי ב־ disclaimer למירי רגב: כל מה שאגיד עתה הוא על דעתי שלי, ולא על דעת הוועד נגד עינויים או בית הנסן, שלא ביקשו לעיין בטקסט ואינם יודעים מה תוכנו.

למה מדינות טורחות לענות בני אדם? מה הערך של הודאה שהוצאה בכפייה? מדוע לכל כך הרבה משטרים חשוב שאדם יתוודה, במרכאות, כפי שמעניו מכתיבים לו? למרות שפעמים רבות ההודאות מגוחכות? הרי היו יכולים לחסוך זמן ולזייף את הודאתו ואת חתימתו של האדם.

לדעתי, העינויים לא נועדו להוצאת הודאה על עבירה שבוצעה או מידע על עבירה עתידית. מטרתם המרכזית של העינויים היא שבירת רוחו של הקורבן, של בני משפחתו ושל קהילתו, כדי שאם ישרוד את העינויים הוא יהיה אדם שבור וחרד מהחזרתו אל חדר העינויים.

במקומות רבים ברחבי העולם הופכים העינויים למתוחכמים יותר ומדעיים יותר, כדי שיותירו פחות סימנים פיזיים מפלילים. מגמה זו מובילה להתמקדות בעינויים נפשיים, שקל יותר להכחישם, ולעתים הם אף מתבצעים בליווי של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. על אף המסווה המתוחכם, מטרתם היא אותה המטרה הישנה – שבירת רוחו של האדם. האדם הכלוא בחדר העינויים נמצא בתחתית שרשרת המזון של המשטר המדכא. אין לו שם, אין לו קול, ובדרך כלל אין לו עורך דין.

אנחנו, פעילי זכויות האדם, חייבים לנסות לשמוע את קולותיהם של המעונים דרך קירות חדר המעצר, ולהשמיע אותם לכל העולם.

עובדת מדינה בכירה נזפה בי על שאני מציין – במסגרת עתירות על הקשרים של מדינת ישראל עם משטרים מפירי זכויות אדם – את העינויים המיניים והאונס שעוברים פעילי אופוזיציה, אזרחיות ואזרחים. היא התעצבנה ושאלה אותי "מה זה קשור אלינו? אנחנו מביאים להם קונדומים?"

עניתי לה שאם אנחנו מספקים נשק ומערכות מעקב, מאמנים ומחמשים כוחות סדירים ומיליציות, ונותנים לגיטימציה פוליטית לרדיפת פעילי אופוזיציה, זכויות אדם ושמאל, אנחנו יוצרים את התנאים שבסופו של דבר עלולים להביא ללכידתו של אדם ולעינויים שהוא יעבור.

בהזדמנות אחרת נזפה בי שופטת על שתיארתי בעתירה כיצד מלחמת האזרחים ברואנדה הובילה לג'נוסייד. היא אמרה שזה לא מעניין אותה ולא רלוונטי לדיון בבית המשפט. עניתי לה שאם מדינת ישראל העניקה
תמיכה צבאית לדיקטטורת ההוטו, בזמן מלחמת האזרחים שבמהלכה טבחו שוב ושוב בטוטסי, הרי שמדינת ישראל סייעה ביצירת התנאים שהובילו לג'נוסייד.

זמן מה לפני פטירתו השתתף משה נגבי בכנס במכון טרומן בנושא הסחר בנשק. הוא הגיע בשעה מאוחרת ודיבר מדם לבו מול כיסאות ריקים. הוא דיבר על תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית ועל תרומתם של בתי המשפט לתהליך.

בניגוד לשיח השגור, עצם קיומה של הכותרת "מערכת משפט" אינו תנאי למדינה דמוקרטית. הרי היו בתי משפט בצ'ילה ובארגנטינה בזמן החונטות, במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בבריה"מ בעת שאנשים נשלחו לגולאגים, בארה"ב בתקופת העבדות, והיום ישנם בתי משפט בבורמה, באריתריאה, בטורקיה ובסין.

לכן, תנאי למדינה דמוקרטית אינו עצם קיומה של מערכת משפט,
אלא מערכת משפט שתומכת בערכים הדמוקרטיים, מגנה על זכויות אדם ואזרח, עצמאית ונפרדת מרשויות אחרות, ומקיימת את שלטון החוק באופן שוויוני. הדבר נכון גם לגבי בתי נבחרים, שמקומם לא נפקד מדיקטטורות רבות.

אין לי הרבה מילים טובות להגיד על מערכת המשפט הישראלית. החוויה היום־יומית שלי היא של מערכת הסובלת מעצלות, חוסר סקרנות, גזענות, מיליטריזם, נפיחות מחשיבות עצמית והתנכרות לאמת.

בתי המשפט מעודדים את נציגי המדינה לשקר, והיו לי תיקים רבים שבהם השופטים ממש סייעו והדריכו באופן אקטיבי פרקליטים ועדים מטעם המדינה כיצד לשקר ולהתיש את הנפגעים מהפרות זכויות אדם.

דוגמה קטנה: ברוב המוחלט של התיקים שלי התיעוד של המדינה נעלם או הושמד בדרך פלא. בתיק אחד נטען שהחומר הושמד בגלל השלג הרב, בתיקים רבים הצילומים במצלמות האבטחה של צה"ל והמשטרה נמחקו כי איש לא טרח לאסוף אותם, בתיק אחד נמסר לי כי הצילומים נאספו אך בטעות
"נמחק המחשב", ולאחרונה המדינה טענה בתיק אחר שהמחשב שהצילומים נשמרו בו עלה באש. אני חושש שבתיק הבא המדינה תטען כי הצילומים שלה נשמרו בטעות בחללית "בראשית" שהתרסקה על הירח.

פה ושם אני פוגש פרקליטים ושופטים הגונים, מיעוטם מנסה להיות אור באפילה, אבל לרובם אין יכולת ורצון ממשיים להשפיע על המערכת, מאחר שהם מעוניינים להתקדם ולשרוד בתוכה. ראיתי גם את תהליכי השחיקה המהירים שעוברים שופטים חדשים, אשר מהר מאוד למדו על בשרם שאין
להם טעם לצאת נגד עמדת המדינה, מפני שממילא החלטותיהם תבוטלנה בערכאות גבוהות, או שהן תיבלענה בהחלטות סותרות אחרות, או שגורמים כלשהם מהממשלה וממערכת הביטחון יכפישו אותם כשמאלנים או מנותקים מהעם וּמהמציאות הביטחונית.

מבחינת מערכת המשפט הישראלית, מתן פסק דין בעד זכויות אדם ובניגוד לעמדת גורמי הביטחון כמוהו כהוצאת מים מן הסלע. כאשר השופטים מבינים שיש גבול לעיוות האפשרי של הדין ולמתיחת הפרשנות המשפטית לעובדות, הם מפעילים לחצים כבדים על הצדדים להסכים לסיום ההליך המשפטי בפשרה וללא פסק דין מנומק, כדי שחס חלילה לא יתגשם חלום הבלהות שלהם:
כתיבת פסק דין נגד עמדת המדינה, המגן על זכויות האדם ועל נפגעי הפרות של זכויות האדם.

מערכת משפט ופרקליטות, המתבזות ומתרפסות מדי יום מול הרשות המבצעת וּמערכת הביטחון, אַל להן להתפלא שחלקים מהציבור ומהפוליטיקאים אינם מכבדים אותן, ואַל להן לתמוה כיצד יתכן שראש הממשלה – שבמשך עשר שנים הן פעלו לפי כל הגחמות שלו ושל מקורביו – מעז לתקוף
אותן ולבייש אותן בפומבי.

מדוע אני ממשיך לפנות לבתי המשפט?

עבודתי כמוה כניסיון לייבש את הים של חוסר הצדק הישראלי באמצעות כפית, אך אני ממשיך להשתמש בכפית, מאחר שבים הזה לכודים אנשים שצריך לדאוג להם. אדם שעבר עינויים, או שנורה ברגל, בבטן או בעין, או פעיל זכויות אדם שהוכה ונעצר במעצר שווא, קשה להגיד להם "תסבלו בשקט, נמתין עד שיהיה גרוע יותר ואז אולי יבוא שינוי."

דוגמה טובה לכך היא עתירה שהגשתי אשתקד – ביוזמתם של סיגל קוק אביבי ופעילים נוספים בהגנה על זכויות הפליטים – לעצירת הגירוש לרואנדה. העתירה הזאת, ועתירה נוספת של עורך הדין אביגדור פלדמן, הוגשו חרף התנגדויות של גורמים שונים, שטענו – בצדק לחלוטין – שצריך להתמקד במאבק הציבורי ולא לפנות לבג"צ, מחשש שהחלטת השופטים לתת גושפנקא לגירוש תפגע אנושות בקמפיין הציבורי. אבל התחושה, שבמצב חירום עלֵינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, לא נתנה מנוח. במשך כחודשיים המדינה ומחלקת בג"צים חזרו וטענו בפני שופטי בג"צ, בתגובות ובתצהירים שהגישו, שקיים הסכם עם רואנדה ושבכוונתם לממשו החל מתחילת חודש
אפריל. כדי להמחיש את רצינותם, הם המשיכו להחזיק במעצר פליטים שלכאורה היו אמורים להיות מגורשים לרואנדה, ואף נתנו לפליטים צווי גירוש שקריים, שבהם צוין כי קיים הסכם תקף עם מדינה שלישית המבטיח את זכויותיהם. בהמשך חשפו נתניהו ודרעי במסיבת עיתונאים שהמדינה וּמחלקת בג"צים שיקרו במצח נחושה לשופטי בג"צ, ולמעשה הן ידעו שאין כל הסכם עם
רואנדה עוד לפני הדיון הראשון בעתירות. ברור כשמש שתוכניתם הייתה הפעלת לחץ פסול על הפליטים כדי שיימלטו על נפשם "מרצון" מישראל, מתוך הנחה שלאחר מכן, בהיעדר הסכם שיבטיח את זכויותיהם ברואנדה, איש בישראל לא יתעניין בגורלם או יזכור שהם בכלל היו פה. כך הצלחנו לעצור בבג"צ את הגירוש ההמוני לרואנדה מבלי לקבל פסק דין מרגש על זכויות הפליטים, אלא רק מפני שההליך המשפטי חייב את הממשלה לחשוף את הבלוף.

אני לא מרגיש שאני עוזר להחזיק עלה תאנה, כי לא קיים בעולם עלה תאנה גדול מספיק כדי לכסות את הבושה של מערכת המשפט הישראלית ואת הפרות זכויות האדם שממשלות ישראל אחראיות להן בתוך גבולות 67', בשטחים הכבושים ובמדינות אחרות באמצעות ייצוא ביטחוני אליהן.

בראש ובראשונה, אני מעוניין להצליח בהליכים המשפטיים, אך בעקיפין הם משמשים כדי לשים מראה בפני מערכת המשפט הישראלית, שתשקף לציבור הישראלי ולעולם את פרצופה המכוער. לכן אני רואה חשיבות רבה גם בפסקי דין שדוחים עתירות ותביעות.

ההצלחות שלי במקרים מסוימים לא נובעות מכך שיש צדק במערכת המשפט הישראלית, נהפוך הוא. ההצלחות, במרכאות, נובעות מכך שהמשכנו להיאבק למרות המכשולים הרבים שמערכת המשפט והפרקליטות מערימים עלינו. לא הייתה לי יכולת להתמודד עם המכשולים הללו בלי עזרתה של חבורה נפלאה, פעילות ופעילי זכויות אדם, שמסייעים לי באופן יום יומי, 24/7 , הן
מבחינה פרקטית והן מבחינה חברית, חלקם אף טרחו והגיעו לטקס הערב.

עו"ד איתמר בן גביר, שהורשע בעבירות הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור, אמר לי יום אחד שאני בעיניו שמאלני הגון, ושאל אותי "איך הגעת למקומות כל כך קיצוניים?"

הוא צדק, אנחנו ההזויים והקיצוניים והוא היה מיועד להיות ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת.

לפי ההיסטוריונית אן אפלבאום, ברוסיה הצארית, ולאחר מכן בתקופת ברית המועצות, נוסף על שליחת מתנגדי משטר לגולאגים, רבים נשלחו למעצר טיפולי בבתי חולים פסיכיאטריים. הממסד הפסיכיאטרי בברית המועצות סבר בדרך כלל שרעיונות על מאבק למען האמת והצדק נוצרים אצל אנשים בעלי מבנה אישיותי פרנואידי, המשוכנעים ביושרתם וטוענים באובססיה שזכויותיהם
נרמסות. נקבע כי הסובלים ממחלה נפשית זו נוטים לנצל את ההליכים המשפטיים כמצע לנאומים ולערעורים על עמדת המשטר. כך, בשנות השבעים אושפז בכפייה מתנגד המשטר ז'ורֶס מֶדבֶדֶב, בנימוק שהוא סבל מאשליות פרנואידיות של עריכת רפורמות בחברה, וגם מפיצול אישיות, מפני
שבמקביל לעבודתו כמדען הוא היה פובליציסט שפרסם התנגדויות למשטר.

פעמים רבות נשאלתי אם אני דואג למעמדה של מדינת ישראל. נהפוך הוא, אני סבור שתפקידי הוא אך ורק הגנה זכויות האדם, צמצום הסבל האנושי וצמצום הפרות זכויות האדם ברחבי העולם. אין מתפקידי לדאוג לתדמיתה של מדינת ישראל או של כל מדינה אחרת. אני אמנם בעל אזרחות ישראלית אבל אני רואה בעצמי בראש ובראשונה אדם בעולמם של בני אדם, אזרח העולם, ויש לי
בעיות וחשבונות עם כל מדינות העולם.

כך למשל, בעת שמדינת ישראל הצעירה ביצעה את הפשעים
בפלסטינים בשנת 1948, הולנד עסקה בדיכוי תנועת השחרור הלאומית באינדונזיה, דיכוי שכלל שריפת כפרים, עינויים, אונס וטבח בהמוני אזרחים.

הפעילות המשפטית והציבורית שלי מתמקדת במדינת ישראל כי אני חי פה, ואני מנסה לנצל את תקופת החיים שיש לי כדי לתרום תרומה מרבית
להקלת הסבל האנושי. אם אתגורר במדינה אחרת אמשיך באותה הדרך גם שם. תפיסת החיים שלי היא של מאבק מתמיד, אין לי רצון להצליח או לסיים מאבק ולצאת לנופש, אלא לעבור ממאבק אחד אל הבא אחריו. כפי שאמרה לי לילי טראובמן, החיים הם מאבק פוליטי מתמיד.

סובקומדנטה מרקוס מתנועת הזפטיסטים במקסיקו אמר שכל אדם צריך לראות את עצמו כחלק מהמדוכאים והנרדפים ברחבי העולם:

A gay in San Francisco, black in South Africa, an Asian in Europe, a Chicano in San Ysidro, an anarchist in Spain, a Palestinian in Israel, a Mayan Indian in the streets of San Cristobal, a Jew in Germany, a Gypsy in Poland, a Mohawk in Quebec, a pacifist in Bosnia, a single woman on the Metro at 10pm, a peasant without land, a gang member in the slums, an unemployed worker, an unhappy student and, of course, a Zapatista in the mountains.

ועל כך אוסיף: נער ברצועת עזה שנורה בידי צלפים של צה"ל בעת שהפגין ורגלו נקטעה.

נערה משבט הנואר בדרום סודן, שחיילים חמושים ברובי גליל אייס פושטים על כפרה, רוצחים את אביה ואחיה, והיא מנסה להימלט בביצות כדי שלא יתפסו אותה ויאנסו אותה במסגרת אונס קבוצתי.

המורה בהונדורס שחיילים עם רובי תבור יורים עליו ועל חבריו בהפגנה נגד הרודן וסוחר הסמים שמנהל את המדינה.

הסטודנט בקמרון שחיילים עם מקלעי נגב שרפו את כפר מגוריו והוא מסתתר
עם בני משפחתו ביערות ולא יכול להמשיך בלימודים כי האוניברסיטה נסגרה.

פעילת האופוזיציה בבורונדי, שרכב לפיזור הפגנות ישראלי פיזר אותה ואת חבריה, והיא ממהרת לנקות את הבגדים שלה שסומנו במים עם צבע כדי שלשוטרים יהיה קל לזהותה ולעצור אותה.

הנער בשכונת עוני במנילה, בירת הפיליפינים, ששוטרים עם אקדחי מצדה רודפים אחריו בין הסמטאות כדי להרוג אותו בטענה שקרית שהוא סוחר סמים.

תודה לוועד נגד עינויים ולוועדת הפרס, שבחרו להעניק לי את הפרס על שם פליציה לנגר.

אני רואה בכך אחריות רבה ואעשה כל שביכולתי כדי לא לאכזב אתכם.

תודה לכל מי שטרח והגיע לטקס הערב, ותודה גדולה לכל החברות והחברים שבלעדיהם עבודתי המשפטית ופעילותי הציבורית לא היו אפשריות.