"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s