באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי קולות, הניפו דגלים וקראו בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור.

מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות קרביניירי, הצטרף לכוחותיו של הגנרל באדוליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ'ה.

הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. [ההדגשה שלי, עע"א]

הייתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. "אזרחים, חברים, אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות… הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות."

זה היה הכול. הוא חזר פנימה, ההמון שבאגף הפרטיזנים ירה באוויר כדי לחגוג.

אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש"חירות" פירושה גם חירות מרטוריקה.