איך מציגים את "קיצור תולדות האנושות" במוזיאון ישראל

הספר קיצור תולדות האנושותהרעיון שביסוד התערוכה "קיצור תולדות האנושות" המוצגת בימים אלה בירושלים, במוזיאון ישראל, מרתק: לקחת ספר עיון מצליח ביותר (לאחרונה המליץ עליו ל-32 מיליון העוקבים שלו לא אחר מאשר מארק צוקרברג!), ולהדגים נקודות שונות שהוא מעלה בעזרת אמצעים רבים ושונים: מוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה, ציטוטים קצרים מתוך הספר, יצירות אמנות קיימות ומגוונות בסוגיהן, וממצאים אותנטיים שאנו רגילים לראות במוזיאונים, אבל זוכים בתערוכה הזאת לערך מוסף, בזכות ההקשרים שהספר יוצר. כך למשל אפשר לראות בתערוכה דף מתוך התנ"ך המודפס הראשון של גוטנברג, מסמך בכתב ידו של איינשטיין עם הרשימות שבהן פיתח את תורת היחסות, ממצאים ארכיאולוגיים משלבי ההתפתחות השונים שעברה האנושות – כלים של ציידים ושל חקלאים, צלמיות המעידות על פולחנים דתיים, גולגולות של האדם הניאנדרטלי שנכחד ושל ההומו ספיאנס ששרד, שרידי מדורה עתיקים, מטבע מהמאה ה-6 לפנה"ס, מפה מתקופת גילוי אמריקה, לוחות טין עם כתב יתדות. כל אחד מהמוצגים מסמן ומזכיר שלב בתולדות האנושות.
בין המוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה ישנו למשל דגם של בית שלם, זעיר ממדים –הסדרניות חמורות הסבר מקפידות מאוד שייכנסו לתוכו בכל פעם רק שני מבקרים, ובצדק, אין בו מקום ליותר אנשים – ועם זאת אפשר להיווכח שגם בתוך שטח מצומצם ביותר אפשר למקם את כל מה שנדרש לו לאדם: מיטה, שולחן, כיסא, מטבחון, מקלחת ואסלה. לצדו של המוצג תלוי משפט מאיר עיניים המצוטט מתוך הספר: "הבית: אי מלאכותי שלטבע אסורה הכניסה אליו."

מיכל רובנר, צלחות פטרי

לתערוכה "גויסו" כמה יצירות של אמנים ידועי שם. כך למשל מוצגות "צלחות פטרי" של מיכל רובנר, שכבר הופיעו בתערוכות קודמות: שלושה שולחנות לבנים עם עבודות וידיאו זעירות שנראות כמו צלחות תרבית שצלליות קטנטנות של יצורים, חלקם מזכירים דמויות ספק אנושיות, מתהלכות בתוכם. רובנר הסבירה בעבר שאלה "תרביות של תרבות (cultures about cultures), אשר עוסקות בסדר ואי-סדר". יצירה אחרת, "אבולוציה ותיאוריה", סדרה של חיתוכי מתכת המתארת את התפתחות האדם לצד חפצים המאפיינים את עולמו, יצר האמן צדוק בן דויד, במיוחד לתערוכה.

צדוק בן דוד, אבולוציה ותיאוריה

The medium is the messageיש מידה לא מעטה של שרירותיות בשימוש שנעשה ביצירות האמנות המוצגות בתערוכה, ומתבקשות לכאורה לשרת רעיונות ספציפיים מהספר. כך למשל האש, ומה שעשתה לאנושות לאחר שבני האדם למדו לשלוט בה, מודגמת בין היתר באמצעות היצירה המכונה "מדורת השבט". אלא שעניינה האמיתי של היצירה הזאת איננו האש! "מדורת השבט" מציגה מכשיר טלוויזיה מדגם מיושן, משנות החמישים, שמוקרן בו רק דבר אחד: תיעוד של אש בוערת בתוך אח ביתית. למעשה היצירה הזאת מתכתבת עם ספרו של מרשל מקלוהן המדיום הוא המסר, שבו טען מקלוהן כי אי אפשר להפריד את הקשר ההדוק הקיים בין המדיום התקשורתי, הטלוויזיה, לתכנים שהיא מעבירה. פעם, כך טען מקלוהן, התכנסו בני האדם סביב האש שהבעירו בפתח המערה. כיום (ליתר דיוק – לפני עידן האינטרנט ובימים שבהם שודרו התוכניות בערוץ אחד ויחיד) הם מתכנסים סביב הטלוויזיה והיא זוכה לתפקיד המאחד שהיה בעבר למדורת השבט. יתר על כן, טוען מקלוהן, ואפשר להבין את טענתו גם מתוך היצירה המוצגת בתערוכה: מה שחשוב באמת לצופה אינו התוכן של מה שמוצג בפניו, אלא עצם הצפייה. כך אפשר להראות לו צילום של אש (או של שפע ההבלים המוקרנים בימינו?) והוא לא יתנגד.

יצירה אחרת, של אמן יווני, סטפנוס ציבופולוס, מוקדשת לפרק העוסק בכסף ואמורה להדגים את היחס כלפיו. היצירה מכונה "היסטוריה אפס". היא מורכבת משלושה סרטי וידיאו המוצגים שוב ושוב, בו זמנית, אף על פי שיש ביניהם רצף עלילתי והמשכיות. בראשון שבהם מופיעה אישה מבוגרת, אספנית אמנות שמשליכה את כספה לאשפה. בשני רואים פועל ניקיון שמוצא את הכסף ונוטש את עגלת הקניות שבה אסף גרוטאות, ובשלישי עוקבים אחרי אמן צעיר שמתהלך ברחוב, מוצא את העגלה עם הגרוטאות שפועל הניקיון השאיר אחריו, לוקח אותה אתו ומוכר אותה לאישה העשירה מהסרט הראשון, כאילו הייתה מיצג אמנותי רב ערך.

הפועל נוטש את העגלה
האמן מוצא אותה

האם היצירה הזאת עוסקת באמת דווקא בכסף ובחשיבותו? לא בטוח. מכל מקום, היא מרתקת ומעניינת מאוד. במיוחד בקטע הארוך שבו האמן מתהלך במשך דקות ארוכות לאורך קיר עטור גרפיטי צבעוני, ומצלם אותו במכשיר אייפד שהוא מחזיק בידו. הוא עובר ליד חבורת צעירים שחלקם מביטים בו בסקרנות ואחרים מתעלמים ממנו – האם אלה ניצבים או בני נוער אמיתיים שישבו שם לתומם בשעה שהאמן האמיתי, יוצר הסרט, צילם את האמן המשוחק? מדי פעם מופיעה על המסך התמונה המצולמת של הקיר, כפי שתועדה במכשיר האייפד, באמירה ארס-פואטית על יצירה המתעדת תהליך של יצירה, וכמו תוהה מתוכה על הערך של עצמה, כמו שואלת אם היא מייצרת גרוטאות מיותרות, אשפה שמישהו השליך מעליו, או מעשה בעל טעם ומשמעות?

יש נופך אקלקטי וכמעט קצר רוח בתערוכה הזאת. ריבוי האמצעים והשיטות, נועד להדגים משהו – את תולדות האנושות! – שמן הסתם אי אפשר להכילו בשלושה אור ארבעה אולמות במוזיאון. אכן, הנגיעות המהירות והספורדיות הללו יוצרות חוויה מצטברת של עניין והנאה, אבל מוטב לו למי שרוצה להבין את משנתו של יובל נח הררי לקבל את ההמלצה של מייסד פייסבוק, ופשוט לקרוא את הספר.

 

ישי שריד, "השלישי": מה יקרה כשבית המקדש ייבנה

"נוכל שוב להקריב קורבנות!"

"מה?" הוא שאל בתדהמה, כלא מאמין, "את רוצה להגיד לי שאת לא מחכה לזה שיבנו סוף סוף את בית המקדש?"

"לא," היא הודתה בתדהמה לא פחותה, ושאלה, "אבל למה? למה אתה חולם שזה יקרה?"

"זה לא חלום," הוא אמר בפסקנות, "בקרוב יבנו אותו, ואז יהיה נהדר: נוכל שוב להקריב קורבנות…"

השיחה הזאת התנהלה לפני כמה חודשים בין שני ישראלים: אישה חילונית ונער חובש כיפה סרוגה. שניהם לא האמינו למשמע אוזניהם, ולשניהם  התחוור מן הסתם הפער העצום המבדיל בין תפיסות העולם שלהם.

בספרו השלישי חודר ישי שריד אל חלומו של הנער ושל אחרים כמוהו  – השיחה המתוארת הבהירה למשתתפת בה שכן, יש כיום בישראל רבים שרואים בבנייה של בית המקדש אופציה ריאלית ומיוחלת − ומעניק לו צורה ברורה: כך תיראה המציאות שישראלים מסוימים נכספים אליה. הר הבית נכבש. המסגדים הושמדו, בית המקדש השלישי נבנה, כוהנים משמשים בקודש, לוויים מזמרים במקהלה "כי לעולם חסדו", ועל הכול מושל מלך שהכתיר את עצמו לתפקיד, אחרי מלחמה איומה שבה השמידו "העמלקים" את כל ערי החוף, תל אביב בראשן.

מי שחולם על הקרבת קורבנות מוזמן לקרוא את תיאור התהליך הצפוי. הוא מובא בפרטי פרטים וחוזר שוב ושוב בדייקנות, הכול מסופר: אימת הקורבנות – גדיים שמתיקותם נוגעת ללב, פרים מבוהלים שמבינים כי מותם קרב, צבאים הדורים ומושלמים למראה – הוא לא חוסך מהקורא שום פרט על ההתפלשות בדם, תלישת הקרביים, הבעתה, הייסורים, ההתעללות, הצואה שמפרישה החיה המבועתת, חלקי הגוף הפנימיים שלה שנחשפים, מעיים, עצמות, שומן, התהליך שבו החי המפואר נהפך – לשם מה, בעצם? − לבליל של אברים מרוטשים ושרופים.

הדובר המספר על כל מה שראה מקרוב מאוד הוא הנסיך יהונתן, בנו של המלך, שהופקד על עבודת הקודש. הוא בעל מום ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס, משמש כמשרת, חרף מעמדו. כשהיה רק בן ארבע נפל קורבן לפיגוע שריסק את גופו. מה בדיוק קרה באותו יום? מדוע דווקא הוא נפגע? את הסוד הנורא הוא מגלה בהדרגה. בינתיים הוא ממלא אחר הצווים המופיעים לפרטיהם בתורה, מקיים באדיקות את כל הפקודות שפקד אלוהים צמא דם, קנאי ואכזרי. את דבריו של יהונתן אנו קוראים בדיעבד. הוא כתב אותם בהיותו בשבי, לאחר שהממלכה שאביו הקים חרבה. בימים שהממלכה תפקדה הקפיד מאוד על קלה כחֲמוּרָה, אבל בניגוד לכוהנים, שאכלו את בשר הקורבן, הוא עצמו צמחוני. אמנם הוא האחראי על הטקס, על ההרג, אבל לבו נכמר על החיות, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא מתחיל לשמוע אותן זועקות ומתחננות במילים שהוא מבין ושומע, קוראות לעזרה, מבקשות על חייהן. יהונתן אינו יודע שגם הוא עצמו קורבן. כמו יצחק, בנו של אברהם (וכמו יצחק רבין, הדברים האחרונים שנשא בעצרת מצוטטים לקראת סוף הספר, בהקשר משכנע לחלוטין).

את מי בעצם "אלוהים אוהב"?

"הקורבנות הרגילים כבר לא מספיקים להם, עכשיו אלוהים שלהם דורש קורבנות אדם," זועק מי שנגזר עליו להיסקל באבנים, כי שרד אחרי חורבן תל אביב החילונית. בעבר הטיף האיש נגד עריכת טקסי ברית המילה (גם הם – סוג של הקרבת קורבן?). ברגע של ספק גם יהונתן עצמו חושד כי אלוהים "שונא את בני האדם, אולי רק את הרוצחים הוא אוהב."

מופע אור קולי במגדל דוד – "חורבן בית המקדש השני"

החזון האפוקליפטי המתואר בספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מזכיר ברגעים מסוימים את הסדרה הבריטית "מראה שחורה" שנאמר עליה כי  פרקיה השונים עוסקים "בחיינו בהווה, ובמה שעלול לקרות לנו בעתיד הקרוב, אם לא ניזהר". גם ברומן שלפנינו, שמתרחש בשלהי המאה העשרים ואחת, אפשר לראות לְמה יכול להוביל פיתוח של נטיות שונות הקיימות בהווה. המשיחיות. הדתיות המיליטנטית, התערובת המפחידה של "המשמר דיגל את נשקו", פסוקים תנ"כיים, מורשת שואה, שירת "על כנפי הכסף רכובים" במסדר כנפיים של פרחי טיס שגורלם המר צפוי בקרוב, בשל רמת תחזוקה ירודה מאוד של המטוסים, ועליונות אווירית של האויב.

כמו ב"מראה שחורה" גם כאן משמשות התפתחויות טכנולוגיות את המעשים המוזרים לכאורה, שאינם אלא פיתוח עתידני לתופעה עכשווית. כך למשל נושאים כל היהודים בממלכת יהודה שבב זיהוי ממוחשב שמוחדר מתחת לעור לכל תינוק עד גיל שנה, וכך "קל לזהות מסתננים ואפשר לשמור על טהרת העם והארץ."

האידיאולוגיה השלטת היא – שאסור לו לעם "להסתגר עם אשמתו לבדו, עד שתרעיל אותו מבפנים. אסור לעם להסתבך בשנאה עצמית חסרת מוצא, כפי שעשו אנשי הרוח הרעה בתל אביב" ובית המקדש שהוקם מחדש "הוא המרכז, השעון שמכתיב את הקצב, הלב הפועם שמזרים דם טרי לכל האברים" (כן, את דמן של חיות תמימות ומבוהלות).

אילו מגמות נוספות מהמציאות העכשווית שולטות בממלכת יהודה החדשה? הנה: בבתי הספר "מתמקדים במשימה הדחופה של חינוך הילדים לאהבת התורה, העם והארץ, והמדעים נדחקו לקרן זווית" (מוכר ומפחיד?). את ספרי המדע הישנים מתקשים לקרוא, כי הם כתובים באנגלית "ואנחנו לא למדנו את לשונות הגויים" (מי לא עמד על ההכרח לאלץ את כל בתי הספר ללמד את לימודי הליבה?)

המנהיגים הרוחניים פוסקים כי "כל חייו של גוי אינם שקולים לציפורן הזרת של יהודי" (הנה "פסק הלכה"  של הרבנות הצבאית הקובע כי “התפיסה הרואה גויים כשקולים בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה". לא קביעה בדיונית או עתידית, אלא כזאת שהוכרז עליה לפני שנתיים!)

מה עוד? ובכן – ניטשת מלחמה קשה מאוד, שאותה יזם מלך יהודה, כנראה בכל מיני אמתלות שווא, רק כדי לאחד סביבו את העם. והדיווחים מהחזית שקריים. ראשי הצבא והמלך בעצמו מודיעים על ניצחונות, בשעה שהמפלה הולכת וקרבה אל ירושלים, שבה מתקבצים פליטים מתוך אמונה שתשמש להם מחסה בטוח, כמו בעבר, כשכל ערי החוף הושמדו. (האם אפשר להכחיש את הפקפוקים והספקות העולים מדי פעם בימינו באשר לאמינותו המוחלטת של צה"ל?). הפליטים מורעבים, אבל את כיכרות הלחם הטרי שבמשכן אסור לחלק לעם, כי "לגעת בהן יהיה חילול קודש שאין עליו מחילה".

ואגב השמדתן של תל אביב ושכנותיה – כולן "התאדו" בפיצוץ סופני. המילים "נשק גרעיני" אינן מוזכרות כלשונן, אבל הרמיזה ברורה לחלוטין.

בחוצות ירושלים מתהלכים אנשי "משמר האמונה" – רמז ברור למשמרות המהפכה האיראניות –ממונים-מטעם שתפקידם להקפיד על קיומן של הלכות הדת. אנשי יהודה משוכנעים בכך שתל אביב "עלתה השמימה והמיטה על העיר עונש כגמולה" כי תושביה חיללו את השבת והסיתו לביטול ברית המילה. (לפני כמה שנים איתרע חוסר מזלי לשמוע הסברים של רבנית שהדגישה באוזני את החובה לשמור על דיני טוהרה והוסיפה ואמרה, בלי להתבלבל, שהשואה התרחשה כי נשים לא צייתו לצווי ההלכה, ובמיוחד להלכות נידה!)

אגב נשק גרעיני – ממלכת יהודה שבספר מתפארת בנשק יום הדין המצוי בחזקתה. אכן, המנהיג הדתי מטיף לעם כי "ברגע הנקמה, כאשר נשקנו פורק את מטענו על האויב, והוא חם ורוטט בידינו, אנו משתחררים מקליפות השכל ועושים את המעשה הטבעי והחופשי שמחבר אותנו לעצמיותנו ולמקור הבריאה", ולקראת התבוסה הסופית מחליט המלך לשגר את הטילים "כדי שהפעם תוכלו להחריב את העולם לפני שתושמדו. לא סתם תלכו כאן לטבח."

הקריאה בספר השלישי דומה להסתכלות במראה מפחידה ביותר, ועם זאת אי אפשר לסלק את המבט, אי אפשר להפסיק את הקריאה, אי אפשר להניח את הספר. הוא לא רק מזעזע אלא גם מותח, ומצליח לשמור על עניין עלילתי ולא רק תוכני, חרף עיסוקו במציאות דיסטופית קשה מנשוא.

לימסול

לספר הזה קדמו הרומנים לימסול וגן נעמי. כל השלושה עוסקים בהבטים שונים של המציאות הישראלית, אבל עושים זאת במגוון דרכים וז'אנרים, והם שונים מאוד זה מזה באופיים, בסגנונם ובנושאיהם. שני הקודמים היו ריאליסטיים: ספר מתח, העוסק בנפתולי נפשו של חוקר שב"כ, ורומן שמתרחש כולו בגן ילדים.גן נעמי

 

ישי שריד אינו נשען בכתיבתו על
תבניות שכבר השתמש בהן
בעבר. בכל אחד מספריו עד כה יצר מציאות משכנעת שמגדילה כמו בזכוכית מגדלת תופעות מהותיות בחברה שלנו. הרומן השלישי, חרף היותו עתידני ובדוי, מזעזע באמיתות אבחנותיו הרלוונטיות עד כאב לחיינו.

 

אבות ישורון: איך נקרא

אבות ישורון: איך נקרא

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

"ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות", או − מה קורה כשצרפתי, רוסי, אמריקאי ואנגלי נכנסים לרכבת…

מפליא להיווכח כמה הרבה יכול להחזיק המעט. הוצאת זיקית שילחה שוב לעולם את אחד מספריה הדקיקים, בסדרה "מיני זיקית": ארבעה סיפורים קצרים מאת זולא, צ'כוב, קריין וקונן-דויל. מסע בזעיר אנפין אל המאה ה-19, אל צרפת הבורגנית, רוסיה שלפני המהפכה הסובייטית, ארצות הברית בימי המערב הפרוע, ואנגליה, המתוארת מנקודת מבטו של מי שהתמחה בכתיבה של ספרי מתח.

המשותף לכל הסיפורים − הם מתרחשים ברכבת, המככבת בספרים רבים כל כך (הדעת נמשכת מיד אל הרומן המורכב ועב הכרס, ניגודו של הספרון הקטן שלפנינו, אל אנה קרנינה הקלאסי, שתחילתו וסופו ברכבת), ולא פלא − בעידן שבו רכבות היו אמצעי התחבורה המהיר ביותר, היחיד כמעט, ברור שהתרחשויות דרמטיות רבות התחוללו בהן, ובקרבתן. רכבות עדיין לא עוררו את המחשבות האפלות הנלוות אליהן מאז אמצע המאה ה-20, שקשוק נסיעתן לא נכרך עדיין בזוועות ובבעתה – זוגות אוהבים נוסעים בהן בדרכם להרפתקאות מסעירות, אנשי עסקים משתמשים בהן כדי לקדם את ענייניהם, הן מקצרות את המרחקים, מאפשרות לבני אדם להרחיב את האופקים שלהם, להתוודע אל העולם שרק החל להיפתח בפניהם, בעיצומה של המהפכה התעשייתית.

ואכן, יש בסיפורים הללו גם שלושה חתנים וכלות שזה עתה נישאו, והרכבות השונות לוקחות אותם אל חייהם החדשים. ומה שיש בהם עוד, לפחות בשלושה מהם, זאת תמימות.

אמיל זולא

בסיפור "נסיעה במסלול מעגלי" מאת אמיל זולא (בתרגום של אנמרי בארטפלד), אנחנו פוגשים זוג צעיר, מאוהב ושטוף תשוקה. הסביבה אינה מאפשרת להם לממש את אהבתם, חרף העובדה שהם כבר נשואים. אמה של הצעירה "מעולם לא הרשתה למר לָרִיוויֶר לגעת בה בתוך החנות אפילו בקצה אצבעו. והוא מצדו כמעט לא חשב על כך", מספר לנו זולא על אמה של הצעירה, וכמו קורץ אל הקורא כשהוא מגניב למשפט את המילה "כמעט"… אפשר ממש לראות את הזוג הצעיר, המתייסר, את המרי הצייתני שלהם, את חדוותם כשהם פורצים לבסוף דרך, כמעט בחשאי…

אנטון פבלוביץ' צ'כוב

בסיפור השני, "אדם מאושר" מאת אנטון פבלוביץ' צ'כוב (בתרגום של גל נולמן),  אנחנו פוגשים גבר צעיר, עליז, מבולבל, יש לומר בגלוי – די שתוי. כמעט אפילו שיכור. כה רוסי בהתלהבות שלו, בשמחת החיים, (בשתיינות). גם כאן ניכרת אותה תמימות מלבבת, שמופיעה לאורך הסיפור ובעיקר בסופו, בפתרון לקונפליקט שנוצר, באחוות הרֵעים שגם היא מצטיירת כרוסית כל כך. כשקוראים את הסיפור אפשר כמעט לשמוע את צלילי השירים שכולנו, בני הדור שבו רוסיה הייתה עדיין אמנו, גדלנו עליהם.

סטיבן קריין

הסיפור השלישי "הכלה מגיעה אל יֶלוֹֹ סְקַיי" מאת סטיבן קריין (בתרגום של רחלי סעיד) כמו הגיח מתוך סרט קולנוע מוכר − אחד המערבונים הרבים שראינו. כל המרכיבים קיימים: הבר המקומי, השריף וגם וילסון השולף, אימת העיירה, שהוא "סיוט", כך נמסר לאורח לרגע שהגיע לעיירה (וגם לנו, הקוראים), "כשהוא שיכור," אם כי "כשהוא פיכח הוא בסדר – בחור פשוט, לא פוגע בזבוב. הבחור הכי נחמד בעיירה. אבל כשהוא שיכור – או-הו!" המתח בסיפור, המחולק לשלושה חלקים, הולך ונבנה בהדרגה ובתחכום. מצד אחד – בני הזוג הצעירים שזה עתה נישאו מתקדמים ברכבת לעבר העיירה. (כמה נוגע ללב תיאור אהבתם, חוסר היכולת שלהם להבחין במבטים הלגלגניים, המבודחים, ששולחים לעברם מלצרים ומשרתים מתנשאים-בחשאי, כמה חביבה תמימותו הילדותית של הבעל שהוא אולי השריף האמיץ, אבל אנו פוגשים כאן צדדים אחרים שלו, פגיעים ומלבבים). מהצד האחר – אנשי העיירה המבוהלים מפני וילסון האימתני. ומעוד צד – וילסון המפחיד בכבודו ועצמו. הנה הוא יורה על כלב חף מפשע ומבריח אותו מהמקום. הנה הוא יורה על קירות הבית הדומם. מה יקרה עכשיו? תוהה הקורא בדאגה, עד שהוא מגיע לסיום המפתיע, כמעט אפשר לומר המתוק, של הסיפור!

ארתור קונן דויל

החלש שבין הסיפורים הוא "הרכבת האבודה" מאת ארתור קונן דויל (בתרגום של רחלי סעיד). הוא אמור להיות סיפור מתח, אבל משהו בכתיבה שלו לא פועל נכון. אחד הכללים, אולי בעצם העצות, שהתווה הסופר האנגלי ג' ק' צ'סטרטון בחיבורו "איך לכתוב סיפור בלשי", הוא שהפתרון לתעלומה חייב להגיע מתוך אחת הדמויות המוכרות לקורא.  The criminal should be in the foregroundכותב צ'סטרטון, וצודק: הפושע חייב להיות שם, בקדמת הבמה, לאורך כל הדרך. כל פתרון אחר יוצר תחושה של דאוס אקס מכינה, סיום שרירותי שאינו נובע מתוך העובדות הידועות לקורא, ולכן אינו משכנע. כדי להדגים את הכלל מביא צ'סטרטון סיפור אחר של ארתור קונן דויל: שרלוק הולמס מתבקש לפתור תעלומה: סוס מרוץ יקר ערך  נגנב, והמאלף שלו נרצח. יש כמובן לא מעט חשודים, אבל בסופו של דבר מתברר בפשטות שה"רוצח" איננו אלא הסוס עצמו. פתרון מפתיע ואלגנטי ונובע ישירות מתוך כל מה שכבר קיים בעלילה. בסיפור שלפנינו, "הרכבת האבודה", התעלם הסופר מכלל שהיטיב בדרך כלל לפעול על פיו. אכן, סופו של הסיפור מאולץ ומאכזב, אבל הוא אינו מעיב על ההנאה מהקובץ הקטן והמשמח הזה.

 

אמילי דיקנסון: "אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא."

אישה צעירה, לבושה תמיד בבגדים לבנים, ביישנית ונבוכה בחברת זרים אבל מצחיקה, עליזה וסוערת במחיצתם של אנשים קרובים, הפסיקה בהדרגה באמצע שנות העשרים לחייה לצאת מהבית. במשך כמעט שלושים שנה היא חיה לא הרחק מבוסטון, באמהרסט שבמסצ'וסטס. סבה היה אחד ממייסדי המכללה היוקרתית הקרויה על שם העיר, והיא עצמה למדה שם, אבל פרשה לפני שסיימה. היא מסרבת לעזוב את החווה שבה גדלה וגרה מאז שנולדה. היא מרבה לקרוא. משתוקקת לרצות את אביה הנוקשה והסמכותי, שעליו כתבה לימים כי "לבו היה טהור ונורא," וביחד עם אחותה, שנותרה כמוהָ ברווקותה, היא מטפלת באמן החולה, ועוזרת בעבודות הבית, בתפירה, ניקוי ואירוח. היא דוגלת בקיום הערכים שבהם האמינו המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית: יושר, פשטות, מוסריות. את כל קשריה עם העולם החיצון ועם אנשים שאינם נמנים עם בני משפחתה היא מקיימת באמצעות מכתבים, שאותם היא מרבה לכתוב. כשמלחמת האזרחים פורצת היא מסרבת לתרום למאמץ המלחמתי או להיות מעורבת בכל דרך שהיא, אבל מותם של כמה מידידיה שנהרגים בקרבות משפיע עליה. היא כותבת שלושה שירים ומפרסמת אותם בעילום שם, כדי לגייס כסף לקניית ציוד רפואי כתרומה לצבא האיחוד של מדינות הצפון.

מלחמת האזרחים

בהיותה בת חמישים וחמש, ארבע שנים בלבד אחרי שאמה מתה, היא לוקה במחלת כליות והולכת לעולמה. רופאה טוען שמותה בטרם עת נגרם מהמתח המצטבר שליווה אותה כל חייה.

רק אחרי מותה מתגלה הסוד ששמרה עליו בקנאות, אולי אפילו מפני עצמה: היא הייתה משוררת, ויש הסוברים – משוררת דגולה. את שיריה הרבים – בעיזבונה מצאו כ-1,700 – כתבה על קרעי דפים ודשי מעטפות, על שקיות נייר חום ואפילו על עטיפה של שוקולד. את חלקם העתיקה לנקי. אחרים נשארו משורבטים, לפעמים מקושטים בפרחים מיובשים. גם מחברות רבות מילאה בשירים, אבל איש בסביבתה הקרובה לא ידע שהיא פורייה כל כך. בחייה התפרסמו אמנם אחדים מהם, מעטים מאוד, אבל בני המשפחה שלה, אחותה, אחיה, לא העלו בדעתם שהיא, אמילי דיקנסון, תיחשב זמן לא רב אחרי שיפרסמו את קובץ השירים הראשון שלה לאחת המשוררות האמריקניות החשובות ביותר. שבע שנים אחרי מותה, בצאת ספרה הראשון, נכתב עליה בניו יורק טיימס: "אמילי דיקנסון תיחשב בקרוב לאחד המשוררים בני האלמוות שכתבו באנגלית".

במכתביה נהגה להביע את אהבתה לנמעניה, ולא חסכה במילים כדי לבטא את רגשותיה העזים ואת הכרת התודה שחשה כלפי ידידיה. ברבים משיריה כתבה על אהוב חשאי, לא ידוע וסמוי מהעין, ועל מסירותה כלפיו. יש הסוברים כי בערוב ימיה ניהלה קשר רומנטי עם שופט שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. אחרים טוענים כי הערפול שבו אפפה את מושא אהבתה מעיד שלא היה אדם ממשי.

כתב יד של שיר שנכתב על מעטפה קרועה

שיריה חושפים גם רגעים של אושר עז שחוותה, ואת יכולתה להציץ לתוך ממד מיסטי השרוי מעבר למוחשי ולארצי.

אמילי דיקנסון הותירה בצוואתה הנחיה: יש לשרוף את כל כתביה. למרבה המזל סירבה האחות שצווּתה לעשות זאת למלא אחר התכתיב, והתעלמה ממנו. היא מסרה את התיבה שבה נמצאו כתבי היד לידידת המשפחה. הידידה הדפיסה אותם ואט אט נכבשה והוקסמה מיופיים.

"אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא," כתבה אמילי דיקנסון בשירה "אדום החזה", והביעה גם, באותו השיר, משאלה: "למנוע שברון של לב אחד." שיריה נגעו בלבבות רבים וניחמו אותם, אבל היא לא זכתה לחוות את השפעתם המתמשכת כבר שנים כה רבות.

את התוגה והפליאה שהיא עצמה חוותה אפשר לחוש בשיריה. הנה אחד מהם, נטול שם, בתרגומי:

הָאִם בֶּאֱמֶת יָבוֹא "בֹּקֶר"?
הָאִם "הַיּוֹם" קַיָּם?
הָאִם מֵרֹאשׁ הָרִים יָכֹלְתִּי
לִרְאוֹתֹו, אִילוּ גָּבַהְתִּי כְּמוֹתָם?

הָאִם רַגְלָיו שׁוֹשָן צָחֹר
הַמְּעֻטָּר נוֹצוֹת צִפּוֹר?
הָאִם הוּא שוֹכֵן בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם
שֶׁעַל אוֹדוֹתָיו לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם?

הוֹ, אֵיזֶה חוֹקֵר! הוֹ, אֵיזֶה מַלָּח!
הוֹ חָכָם שֶׁבָּא מֵהָרָקִיעַ!
אָנָּא סַפְּרוּ לְעוֹלַת-רֶגֶל קְטַנָּה
מִנַּיִן הַבֹּקֶר מַגִּיעַ!

 

טור על סופרות באקס נט

מאיה קגנסקיה: "מדוע אני חיה בישראל"

עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות

כבר בילדותי הבחנתי בתוכי במשיכה הלא בריאה אל פאר, מותרות, זוהר… וזה לא היה עניין של כסף או התעשרות פרטית − על דברים כאלה אני מצפצפת גם היום. עניות העולם הסובב אותו וחיוורונו האנמי − זה מה שהעיק עלי יותר מכול. ותכונה מולדת ראשונית זו, שאינה אלא אי התאמה אסתטית שלי לקוסמוס הסלבי, הבדילה והרחיקה אותי ממנו ביתר עוז ובאופן בלתי הפיך ואובדני הרבה יותר מכל חילוקי הדעות האידאולוגיים או המוסריים שעוד היו עתידים לעלות. וזאת מפני שעקרון הצניעות, חוסר ההתבלטות, הרגילות, ומה שקרוי יופי פנימי, המנוגד לזוהר החיצוני (שהוא כמובן מזויף) − לא רק שימש כציווי המוסרי של החינוך הסובייטי, הו לא − כל התרבות הגדולה שבתוכה גדלתי, אותה נשמתי, עליה ניזונתי וממנה שאבתי השראה − התרבות הרוסית כולה ייסדה את אדנותה על אותו קנון איתן שאין עליו עוררים.

את הטבע הרוסי (כמו גם את האישה הרוסית) היו חייבים לאהוב בגלל חדגוניותו השקטה ובגלל קסמו הלא טרחני.

בחדגוניות הבחנתי, אבל הקסם לא התגלה לי. עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות, כמו שגוף האדם סובל מחוסר ויטמינים חריף.

עם תחילת הקיץ, שאפו דרומה, אל אזורי הספר הקרימיים-קווקזיים שלחופי הים השחור, עדרים נודדים של בני ארץ הולדתי. שם היה מקובל להתמלא בריאות, שיזוף ופירות − אבל אסור היה להתפעל מן הנוף: להידור במסעדות, הקורן מדקל או ממגנוליה פורחת, לא ניתנה זכות להאפיל על פולחנו של עץ הלבנה הצנוע, הניצב תחת השמים האפרוריים כסרפאן רוסי… כשראיתי בפעם הראשונה בחיי חורשת דקלים, פרצתי בבכי מרוב אושר − ומפני שדבר כזה באמת יכול להיות קיים בעולם.

וכך גם הייתה ילדותי עלולה להישאר אומללה ללא תקנה, אלמלא בנות כיתתי היהודיות. בכיתה אנחנו היינו הרוב, מאוחדות ביתמות מאב (אצל כולן, ללא יוצא מהכלל, האבות לא שבו ממלחמת העולם השנייה) וגם באותו דמיון חיצוני מוזר, שבו תווי הלאום גברו על תווי הפנים האינדווידואליים. בלי ליפול מחברותי במתולתלות השיער ובחיתוך החד של הצדודית, נפלתי מהן ביופי: מכל דבר הן קיבלו יותר ממני − מכהות העור, מעזות הסומק בלחיים, מאודם השפתיים ומשחור עיניהן היפות (לצבע עיני שלי, אפור ירוק בלתי החלטי, חשתי בוז עמוק).

אבל הצרה הייתה בכך שכל מה שנראה בעיני כיופי − בעיניהן, הנכנעות למבטי הסובבים אותן, היה אסון, טראומה, שונה בלתי רצוי.


מאיה קגנסקיה, דמדומי האלים, על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, צווטאייבה, נבוקוב, ועוד ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. לעברית: פטר קריקסונוב

הסרט "סיפור מהחיים" וכיצד הוא מתקשר לנאום האוסקר של סטיבן ספילברג

בסיומו (הצפוי) של הסרט "סיפור מהחיים" לא יכולתי שלא להיזכר באחד המשפטים המוזרים ביותר שנאמרו אי פעם. זה קרה כשבמאי הקולנוע סטיבן ספילברג עמד על הבמה ונשא את נאום התודה שלו, לאחר שקיבל את פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר". את דבריו חתם אז ספילברג כך: "ולשישה המיליון שאינם נמנים עם מיליארד הצופים הערב, ואינם יכולים לראות את השידור, תודה."

נראה כי בעולמו הפנימי של ספילברג, ההחמצה של הערב שבו קיבל את הפרס החשוב כל כך שקוּלה כמעט בחומרתה למוות עצמו: לא רק שהם נרצחו באכזריות, גורלם הֵמֵר אתם עד כדי כך שהם לא זכו לצפות בטקס! נראה עם זאת שספילברג חש בנחמה מסוימת: הרי הוא עצמו פנה באופן אישי אל כל השישה המיליון ואמר להם תודה, ולא בִּכְדִי: מותם סיפק לו את האפשרות ליצור סרט קולנוע מצליח כל כך…

כמו אצל ספילברג, גם הסרט "סיפור מהחיים" משתמש בשואה, לכאורה באופן חיובי ונכון: הסרט "רשימת שינדלר" מעלה על נס את מעשיו הראויים לשבח של תעשיין גרמני שתוך סיכון חייו הציל כמה מאות יהודים, וזכה לימים (הודות לסרט?) בתואר "חסיד אומות עולם".

הסרט "סיפור אמיתי" עוסק לכאורה בשימור זיכרון השואה. מורה צרפתייה, אן גוגן שמה, שמלמדת היסטוריה ותולדות האמנות בבית ספר בפרברי פריז (שמו של המוסד מעניין: הוא נקרא "לאון בלום", על שם יהודי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת), מקבלת כיתה בעייתית מאוד: תלמידים שלא התקבלו למגמות היוקרתיות בבית הספר נאלצים להסתפק במקצועות לימוד שלא בחרו בהם. בני נוער ממורמרים, שהמערכת ויתרה עליהם, מתקבצים בכיתתה – היא המורה שלהם, וגם המחנכת. עליה להתמודד לא רק עם הייאוש שלהם מעצמם ושל ההנהלה וצוות המורים האחרים מהם, אלא גם עם הקונפליקטים המתעוררים ביניהם: זוהי קבוצה מעורבת שיש בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. אן מחליטה לשקם אותם על ידי כך שהיא רושמת אותם לתחרות ארצית שנושאה "המחתרות והגירוש", ומציעה להם לחקור את גורלם של הילדים במחנות הריכוז הנאציים. איזה עניין יכולה לעורר השואה בנער מוסלמי שמשפחתו היגרה לצרפת מאפריקה או בנערה שתווי פניה מעידים עליה שמוצאה מהמזרח הרחוק? מדוע שירצו להשקיע מאמצים וזמן בתחום שלא קשור לתוכנית הלימודים, ולא יוסיף להם שום נקודות זכות אקדמיות? יש להם ידע כלשהו על השואה, אבל הוא קלוש. כך למשל מסבירה הנערה בעלת תווי הפנים האוריינטליים שהיטלר דיבר שטויות: הוא דיבר על הגזע העליון של אנשים בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, אבל הוא עצמו היה נמוך וכהה…

התהליך הלימודי החדש מתחיל כמעט בניגוד לרצונם של התלמידים. לא רק משום שהשואה לא ממש מעניינת אותם, אלא גם מכיוון שהם אינם מאמינים ביכולתם להשתתף בתחרות כזאת, שמצריכה תחקיר, עיבוד, הסקת מסקנות ויכולת להציג את כל הידע שצברו.

אלמלא העידו היוצרים על כך שהסרט מבוסס על סיפור שהיה, אלמלא כונה "דוקו דרמה", הייתי מתקשה להאמין באמיתותו ואפילו בסבירות של מה שמתרחש בו: בתוך זמן לא רב מצליחה המורה לעורר את עניינם של התלמידים בשואה. הם מפתחים הזדהות רגשית עמוקה, נעשים מעורבים מאוד בחייהם של כמה ילדים, קורבנות שנרצחו, שבאמצעות סיפורי חייהם הם לומדים על מה שהתרחש באותם ימים על אדמת אירופה. ומשהו כמובן משתנה בהם בתוך התהליך הזה של הלימוד והחשיפה לזוועות. הם מתרככים. נעשים קשובים יותר. מאבדים את הציניות. נפתחים לא רק אל מה שקרה בעבר הרחוק, אלא גם זה אל זה ובעיקר – כל אחד לעצמו.

כל מי שעמד אי פעם כמורה מול כיתה סוערת, מול בני נוער לגלגנים שמסוגלים להתאכזר אל מי שנתפס בעיניהם כמבוגר פגיע וחלש שמתאמץ "להשתלט" עליהם, לא יוכל שלא להזדהות עם מה שמתרחש על המסך. עם מצוקתה של המורה המחליפה שהכיתה מתעללת בה בשיטות הנפוצות כנראה בכל העולם. אחד החלקים המרגשים בסרט הוא מאבקה של המורה לזכות באמונם של התלמידים. למשל, היא יוצרת פרובוקציה, מרגיזה אותם בכוונה כשהיא מציגה בפניהם ציור שרואים בו, כך היא מסבירה להם, את מוחמד בגיהינום. אחרי שהם מתקוממים והיא מפרקת את אדישותם ומסלקת את השעמום, בן הלוויה התמידי־כמעט של תלמידים רבים מדי, היא זוכה במלוא תשומת הלב שלהם, מראה להם מדוע וכיצד התמונה מייצגת את עמדתו של הצייר הנוצרי מימי הביניים, ואיך יש לבחון כל תמונה בעיניים ביקורתיות ולנסות להבין מה ניצב מאחוריה. (בשלב מאוחר יותר מתגלה כי השיעור הובן והלקח הופק: במהלך העבודה לקראת התחרות הארצית מציג אחד התלמידים תמונה שצייר מישהו, ומפרש את מה שהוא רואה: איש, כך הוא מסביר, לא תיעד את מה שקרה בתאי הגזים, מן הסתם מכיוון שאף אחד לא שרד. בתמונה שהוא מראה לחבריו רואים תא גזים. להפתעתו, הוא אומר, שם לב שהקורבנות צוירו לבושים ומסורקים היטב. והוא מבאר: בגדים ושיער עשוי מעניקים לבני אדם זהות. אמנם במציאות שללו מהנרצחים את הסממנים הללו, אבל הצייר החליט להחזיר להם את כבודם.)

המורה מגינה עליהם מפני הרשויות: הסצנה שבה מתנהלת ישיבת מועצה פדגוגית, שבה כמה מורים משמיצים את תלמידיה והיא מגינה עליהם בחירוף נפש ריתקה במיוחד את מי שחבשה את כיסא המורה והמחנכת במשך כמה עשרות שנים. (היה מעניין להיווכח שבישיבות ציונים כאלה משתתפים בצרפת גם נציגי התלמידים וההורים. בישראל לא שמעו על אפשרות כזאת).

סיפור מהחיים – ביקור במוזיאון השואה

באחד משיאיו של הסרט מביאה המורה לפני תלמידיה, שאת התנגדותם מוססה כבר מזמן, עֵד, ניצול שואה, שמספר להם כיצד כשהיה בן חמש עשרה הופרד לעד מכל בני משפחתו על הרמפה של אושוויץ, ואיך ניצל, בניגוד לכל הסיכויים. העדות הזאת מתקשרת שוב לסטיבן ספילברג, ולפרויקט העדויות המצולמות החשוב שיזם בשיתוף עם "יד-ושם". סיפורו של הניצול מובא בפנינו, כמו גם בפני בני הנוער, ואין ספק שעדותו נועדה להשכיל וללמד גם את הצופים. האם עדות כזאת תשנה את עמדתו של מכחיש שואה אחד? האם תעורר רגשות בלבבות אטומים? במציאות של הסרט זה פועל לכאורה. בני הנוער מאזינים לו בקשב רב. בוכים. נפשם יוצאת אליו. אי אפשר שלא לתהות אם הסצנה הזאת בוימה, צולמה שוב ושוב מזוויות שונות, אם השחקנים קיבלו הנחיות – לדמוע, לכבוש נשימה, לפקוח עיניים או לעצום אותן… מחשבה מטרידה! מוטב להאמין שהסצנה צולמה באמת, בפני נערות ונערים אמיתיים, שהתרגשו, בלי להציג. אכן, גם הסצנה הזאת הייתה מוכרת לי מאוד, שכן השתתפתי באינספור הרצאות דומות של ניצולי שואה שסיפרו על עצמם לבני נוער ישראלים, ויש להודות שהתיעוד בסרט קרוב מאוד למציאות. אם היה שם משחק, הוא נעשה היטב.

"סיפור מהחיים" משתייך לז'אנר ידוע ומוכר: סרטים שבהם מורה עם נשמה יתרה מגיע לכיתה בעייתית מאוד, ומצליח בזכות אהבתו (והכריזמה שלו) לכבוש את לבם של בני הנוער, לפרוק את העוינות שלהם, להביא אותם להצלחה. כאלה היו "לאדוני באהבה" משנות ה-60, "ילדים חורגים לאלוהים" משנות ה-80, (אולי גם "ויפלאש", מהשנה שעברה?), ורבים אחרים. לכן הסוף צפוי ולא מפתיע: הרי מהרגע שבו המורה מכריזה על התחרות ברור לכולם שתלמידיה ישתנו ואף יזכו. אי אפשר אחרת.

בכתוביות החותמות את הסרט, נמסר שעשרים מתוך עשרים ושבעה התלמידים בכיתה שעליה התבסס סיימו את לימודיהם בהצטיינות. זהו בלי ספק הישג מרגש ומעורר התפעלות. ובכל זאת ממשיכה לנקר בלב שאלה מציקה: האם ראוי, גם אם מביאים בחשבון שהכול נעשה מתוך רצון טוב וכוונות נכונות, להשתמש בשואה כדי לקדם עלילה של סרט מסחרי, שנועד בראש ובראשונה לבדר?

"אנטרקטיקה", קובץ הסיפורים הראשון והמפתיע של קלייר קיגן


"חלק גדול מהעבודה שלי היא לסלק את הסימנים לכך שהתאמצתי," אמרה קלייר קיגן לכתב של הגרדיאן בראיון שהעניקה לו לפני חמש שנים. "במקום לחדד אמירות, אני מעדיפה לסמוך על התבונה של הקורא. אני שואפת לכתוב במרומז. יש כל כך הרבה דברים שסיפור קצר לא יכול לעשות. כשאני לומדת את המגבלות האלה, אני נדחקת אל מקום שמתוכו אני כותבת את מה שאני מסוגלת."

והיא מסוגלת!

ספרה השני, קובץ הסיפורים ללכת בשדות הכחולים, שראה לאחרונה אור בעברית מככב כבר כמה שבועות – ובצדק! – ברשימות רבי המכר בישראל. ספרה הראשון, אנטארקטיקה, עדיין לא תורגם. הוא ראה אור באנגלית בשנת 1999 – קיגן הייתה אז בת שלושים ואחת – וזכה להצלחה מסחררת: פרסים רבים, ביקורות משבחות, תואר "ספר השנה" של לוס אנג'לס טיימס ב-2001.

אנטארקטיקה שונה מהספר השני שקיגן כתבה. הוא הרבה יותר מגוון – חלק מהסיפורים מתרחשים באירלנד ואחרים בדרום ארצות הברית, שם היא חיה כמה שנים בנעוריה. גם מספרם רב יותר: חמישה עשר, לעומת הארבעה בקובץ הצנום שראה אור בהוצאת זיקית. שפע של דמויות שונות מאכלסות אותו: נשים וגברים, ילדים וזקנים: אישה נשואה שמחליטה לבדוק איך תרגיש אם תשכב עם גבר זר; צעירה שהולכת לקראת פגישתה המיועדת, המיוחלת, עם האהוב הנשוי שקבע אתה לפני עשר שנים את המקום והשעה; ילד שאמו נהרגה בנוכחותו, כמעט אפילו באשמתו; נערה שמטפלת בילד אהוב ומקנאה בהוריו; גבר שבתו הקטנה הלכה לאיבוד ולא שבה; צעירה שחוזרת מאנגליה כדי לבשר למכר מקרי שהרתה לו; שתי אחיות והתחרות הקשה ביניהן; גבר צעיר שלוקח את ילדיו, ביחד עם האומנת, לבקר אצל ידיד שאשתו נאנסה; גבר ואישה שנפגשים לראשונה אחרי התכתבות ממושכת באינטרנט – ועוד דמויות ששברים מחייהן מובאים בפנינו, רגעים אחדים, נוצצים כמו רסיסי זכוכית מוגדלים שמכילים בתוכם את מלוא המשמעות של קיומם. מה יקרה לאישה שהחליטה להיות הרפתקנית לרגע? האם תוכל לשוב אל שגרת חייה, אחרי שהרשתה לעצמה כמה שעות של הפקרות מבוקרת? והשאלה המובלעת – האם תוכל להשתמש בזולת לצרכיה ולא תשלם על כך מחיר? האם אהבתה של הנערה אל הילד הקטן שאינו שלה באמת תגן עליו? האם שנאתה של אחות מאופקת מדי תפרוץ לבסוף? ומה יעלה בגורלו של מי שהיה עד שמיעה לרצח? על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, עונה קיגן בתחכום שעליו העידה כשסיפרה על רצונה לכתוב במרומז, ולסמוך על תבונתו של הקורא.

קלייר קיגן

מרכיב סגנוני משותף לסיפורים: רובם מתרחשים בזמן הווה, חלקם כמונולוגים של הדמות, אחרים מובאים בגוף שלישי, אבל לרוב לא בדיעבד. הנה למשל הפתיחה לסיפור "במקום שבו המים הכי עמוקים": "המטפלת יושבת הערב על שפת המזח, שקועה בדיג. לידה הגבינה שלקחה מקערת הסלט של ארוחת הערב, וסנדלי העור שלה. היא הסירה את הסרט מזנב הסוס שלה ושחררה את שיערה. שיירי ריחות של בישול ושל סבון נישאים מהבית, חולפים דרך העצים. היא מחליקה קוביית גבינה על הקרס ומטילה את החכה…" או מתוך הסיפור "שריפה": "הערב הם יושבים בחוץ, שלושת הילדים, אביהם, ורובין, אשתו החדשה. הילדים יושבים על הנדנדה שבמרפסת, מביטים בשמים. יש להם צבע מוזר ומפחיד, כמו מדים של שוטר. הבן הבכור, שרגליו הכי ארוכות, דוחף אותם ברגליים, ואחיו ואחותו יושבים משני צדדיו. אביהם יושב בכיסא נדנדה אבל הוא לא מתנדנד. במקום זה הוא נזכר…"

בחלק גדול מהסיפורים הדמויות נטולות שם. הן "הילד". "האומנת". "האישה הנשואה". למרות זאת, ואף שרוב הסיפורים קצרים מאוד – כמה עמודים כל אחד – הדמויות מצטיירות כבני אדם ממשיים ואפילו מוכרים, אם לא מהמציאות הרי שמהספרות.

דבלינאיםכך למשל בסיפור "אחיות" נדמה היה לי שאני פוגשת את אוולין מהסיפור הנודע של ג'יימס ג'וייס שמופיע בקובץ דבלינאים. הנה שוב נערה שאמה מתה, שהקריבה את עצמה כדי לטפל באביה האלים והפוגעני, שוויתרה על אהבתה לצעיר שהיה אולי נושא אותה לאישה ומרחיק אותה מאירלנד, מעניק לה חיים. אלא שאצל קלייר קיגן אירלנד איננה רק הביצה הטובענית, הממיתה, שיש לנוס מפניה, (להמריא מעליה ולהתרחק ממנה, בכנפי שעווה כמו אלה של דדלוס – ברומן דיוקנו של האמן כאיש צעיר, של ג'וייס). אצל קיגן האישה האירית, שבניגוד לאחותה לא נטשה את המולדת, לא נישאה לאנגלי ולא היגרה למרחקים, חיה חיים של עבודה מתמדת וקשה, אבל חייה לפחות אותנטיים. אמנם היא מעולם לא נישאה, אין לה ילדים, אין בגדים יפים, וילונות מפוארים ומדיח כלים להתפאר בהם, אבל היא לפחות לא מרמה, לא מתיימרת, לא משקרת, כמו אחותה היפה והנצלנית. (ובכלל, ההשוואה לג'ויס כמובן מופרכת. לא רק משום שהאישה בסיפורה של קיגן, זאת שכמו אוולין ויתרה על החיים שיכלו להיות לה, חיה בכפר ודבלין הבירה שבה אוולין חיה נראית לה כמו כרך נוצץ שמצוי מחוץ לטווח השגתה, אלא גם מכיוון שאוולין כפותה למציאות העצובה של חיים פאסיביים, נטולי תוחלת ותקווה, בשל הקתוליות הכובלת אותה. לא כך בסיפורה של קיגן, שאצלה הדת אינה משחקת תפקיד משמעותי כל כך. כמו כן, הסגנון שבו כתובים הסיפורים שונה לחלוטין. אצל ג'ויס  – זרם התודעה. כל ההתרחשות מתקיימת רק במוחה של אוולין. אצל קיגן – סיפור שיש בו התפתחות, עלילה, ואפילו "פואנטה" עם הסבר מיותר למדי).

סיפוריה של קלייר קיגן אינם עוסקים באירלנד, אף על פי שהם מתרחשים בה, אלא בבני האדם שאותם היא מתארת. הם מפתיעים שוב ושוב, הן במעברים הקטועים ובמקומות השונים שאליהם קיגן משליכה את הקורא, והן בחיתוכיהם הפנימיים, נטולי החמלה. כמעט כולם מסתיימים בחטף, ברגע לא צפוי, אבל כנראה הכרחי. הטובים שבהם אינם מנסים להעניק פתרון או תשובה נחרצת. הם משאירים את הקורא מתוח, תוהה, מבקש לדעת עוד, ועם זאת יודע היטב שיותר מכך אי אפשר.

"הסיפורים הללו הם יהלומים," כתבה על אנטארקטיקה המבקרת של כתב העת האמריקני אסקווייר. יש לקוות שגם הקובץ הזה יתורגם לעברית.

 באתר אמזון: Antarctica  Claire Keegan 

מייקל קנינגהם, "השעות": רגע יחיד של אושר

נדמה היה שכך מתחיל האושר. וקלריסה עדיין המומה לפעמים, כעבור שלושים שנה, כי ברור לה שאכן זה היה אושר. החוויה כולה התמצתה בנשיקה אחת, בטיול אחד ברגל, בציפייה לארוחת ערב חגיגית ולספר.

את הארוחה ההיא כבר שכחה מזמן. על הברק של לסינג העיבו  מזמן סופרים אחרים. אפילו הסקס, כשריצ'רד והיא הגיעו אליו, היה לוהט אך מגושם, לא מספק, יותר נדיב מאשר חושני.

מה שנשאר ולא התעמעם בתודעתה כעבור יותר משלושים שנה היה − נשיקה אחת, לפנות ערב, על ערמה של אצות נבולות, טיול אחד מסביב לבריכה, היתושים שזמזמו בחושך. השלמות החד-פעמית, שהייתה מושלמת כי צפנה הבטחה ברורה שיהיה לכל אלה המשך. אבל עכשיו היא כבר יודעת: זה היה רגע יחיד, ורגע נוסף כמוהו לא יתרחש עוד.

מריאן פרדריקסון, "אנה, חנה ויוהנה": האומנם "כל דמיון למציאות מקרי בהחלט"?

"מן הראוי שאוסיף כי אין בספר הזה אלמנטים אוטוביוגרפיים," כתבה מריאן פרדריקסון בפתיח לספרה אנה חנה ויוהנה, והוסיפה וציינה כי שלוש הנשים הללו "אינן דומות בשום אופן לי, לאמי ולסבתי. הן דמויות דמיוניות ואין להן כל קשר למה שקרוי מציאות".

מתוך כמה עובדות הידועות על חייה של פרדריקסון, קשה לגבור על הפיתוי שלא לתת אמון מוחלט בהצהרתה.

אנה חנה ויוהנה היה אמור למעשה להיקרא חנה, יוהנה ואנה, כי זהו סדר הדורות: סבתא, בת ונכדה. רק בספרות מתאפשר לנו לעקוב אחרי חייהם של בני אדם החל מלידתם ועד למותם, ואז להתוודע אל צאצאיהם וללוות גם אותם, לצפות בהם גדלים, מתבגרים, מזדקנים. לזהות את הנימים וההשפעות העוברים בין הדורות, להכיר את האנשים שבהם אנחנו צופים ואת המקורות לזיכרונותיהם ולדעת עליהם הרבה יותר מכפי שהם עצמם יודעים. יש משהו מספק מאוד בהיכרות אינטימית כל כך, ואפילו אם היא נוצרת עם דמויות בדויות.

כיצד מריאן פרדריקסון מספרת בספר שהיא כותבת על הספר שהיא כותבת

אם אנה, הנכדה, איננה בת דמותה של הסופרת, הרי שהיא ודאי קרובה אליה מאוד. קווי הדמיון רבים: כמו פרדריקסון גם אנה עיתונאית, גם לה יש שתי בנות, האבא של שתיהן עוסק בבניית סירות, ושתיהן כותבת ספר על סבתן. וכאן מתעוררת תחושה של מראה בתוך מראה: מריאן פרדריקסון מספרת בספר שהיא כותבת על הספר שהיא כותבת… תיאור הבית שאנה ובעלה קונים בסוף הרומן מזכיר מאוד את זה שבו גרה מריאן פרדריקסון עד מותה: למעשה היו אלה שני בתים צמודים, מעוטרים בגינה פורחת, שבאחד מהם עבדה הסופרת ובאחר גרה. ואלה לא הפרטים הזהים היחידים: מריאן פרדריקסון סיפרה לא פעם על הפחדים שחשה כילדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כך גם אנה הבדויה-לכאורה, שברומן. כן דיברה פרדריקסון על ההשפלה שחשה בשם אמה כשזאת נאלצה לקבל מבעלה כסף כדי לכלכל את הבית, ועל החלטתה לפרנס את עצמה כדי שלא לדמות לאמה. כל אלה מופיעים ברומן, ומעוררים תחושה שיש בכל זאת הרבה מאוד אלמנטים ביוגרפיים.

ובכל זאת, יש להאמין לדבריה של הסופרת שזוהי בדיה, כי את דמותה של הסבתא ודאי נאלצה לרקום מהרהורי לבה, ומהפרטים המעטים שנודעו לה לאחר שנים. למשל – העובדה שאת בנה הבכור ילדה הסבתא (חנה, בספר, אין לדעת אם כך היה גם לסבתה בחיים) כשהייתה בת שלוש עשרה, לאחר שנאנסה.

אין ספק שהסופרת הפליגה בדמיונה למחוזות שלא יכלו להיות מוכרים לה אישית. לא רק בזמן ובמקום, אלא אפילו לתוך תודעה שלא קל לחדור לנבכיה: זאת של אישה זקנה שדעתה אינה צלולה. פרדריקסון מצליחה במשימה. הקורא משתכנע שכך מרחפות ומתבהרות מחשבותיה של אישה שמדי פעם מצליחה להבין ולדעת, ואז שבות ומתערפלות. אולי – כפי שמציעה אחת האחיות בבית החולים שבו חנה מאושפזת – בדומה לתודעה של תינוק שעדיין אינו יודע, ובכל זאת חש ומבין משהו ממה שמתרחש סביבו. זהו מין עולם סודי, שיש בו "עושר של תמונות, מלאות צבעים, ניחוחות וקולות. גם צלילים אחרים, שאגת המפלים, הרוח המזמרת בצמרות האדרים והיער העולץ בשירי הציפורים".

נוף בחבל דאלסלנד

גם את קורות חייה של הסבתא, וגם של האימא, לא יכלה מן הסתם הסופרת לדעת, אלא מתוך כוחה של היוצרת שמסוגלת לעצב את החיים שלא הייתה בהם. והיא עושה זאת בפירוט משכנע ומרתק, משחזרת אורחות חיים שוודאי היו זרות לה, באמצע המאה התשע-עשרה, ביישוב כפרי בשוודיה, על גבול נורבגיה.

תחכומו של הספר במעבר שהוא עושה בין נקודות מבט שונות: החלק הפותח, העוסק ביוהנה בשנות זקנתה המופלגת כשהיא מאושפזת והכרתה מעורפלת, כתוב בגוף שלישי ושם אנו פוגשים לראשונה גם את אנה. העבר נפגש עם ההווה. האימא עם הבת. ואז מגיע פרק שכותרתו נושאת את שנות חייה של הסבתא: 1964-1871. הוא מסופר שוב בגוף שלישי, ומתאר את קורותיה עוד מלפני שנולדה, כלומר – אנו פוגשים גם את אמה, הסבתא רבתא של אנה (ושל הסופרת?). בפרק הזה אנחנו חיים בכפר, ביער, ליד המפל וטחנת הקמח, אנחנו שומעים את המים המפכפכים, את הציפורים, מלווים את חנה כשהיא זוכה לקבל הצעת נישואין לא צפויה, כשהיא עמלה על מירוק ביתה החדש, כשהיא לא יודעת את נפשה מרוב אושר למראה הספה המוזרה, המרופדת במשי, שקיבלה מבעלה (בערוב יומה תירש נכדתה את הספה ותשמח בה), כשהיא חובצת חמאה, רבה ומתפייסת, כשהיא מקבלת כסף מהבעל שזה עתה נישאה לו כדי לקנות פרה, ומעזה לקנות גם עגל, כשהיא יולדת את ילדיה. אנו שותפים לפחדיה ולשמחותיה, מכירים את בני המשפחה שלה, לומדים לאהוב ביחד אתה, וגם לשנוא. שלג יורד, ואז נמס. מישהו חותר באגם ומביא אתו שלל דגים. מלחמה עם נורבגיה כמעט פורצת. השמש זורחת. כלניות לבנות מחליפות את הכחולות. ציפורים נודדות באות והולכות, סנוניות בונות קיני עפר על צוקים של הר.

החלק הבא מוקדש לאנה. בבת אחת עוברים לאמצע המאה העשרים, לתקופה הקודמת בכעשר שנים לזמן שבו ראה הרומן אור לראשונה בשוודיה. כבר בעמודים הראשונים אפשר להיווכח בהבדל שבין תיאור היסטורי לתיאור ספרותי. אנה, כך כתוב, "ניסתה לתפוס את מה שאמרו לה רישומי הקהילה, שארבעת אחיה ואחיותיה של סבתא גוועו ברעב". המשפט המרוחק, העובדתי, קיבל בפרק הקודם את העוצמה הרגשית והעומק שהעניקה להם הסופרת. כאן – דיווח יבש. שם – חיים. (את השוני הזה רואים גם בהבדל שבו ראו שתיים מהדמויות את אירוע הכמעט-מלחמה נגד נורבגיה: יוהנה זוכרת את הבריחה למערה, את הקור שחשה, את התכרבלותה בגופו של אביה שחימם אותה. מנקודת המבט של הפעוטה שהייתה אז התמשך האירוע לאין קץ. אבל כשהוא מתואר מנקודת מבטה של אמה, הוא קצר, חיצוני וענייני. החוויה שלה לא הייתה עזה ורגשית כמו זאת של הילדה). הכתיבה נעשית רגשית יותר כשמגיעים אל מציאות החיים של אנה. אל מצוקותיה. אלה מתוארות, כמובן, אחרת, מבפנים, גם אם הכול כתוב מנקודת מבט חיצונית, של גוף שלישי.

מריאן פרדריקסון

היהודים מהסוג שראיתי רק בפוסטרים נאציים

החלק הבא, המוקדש ליוהנה, משתנה פתאום. עכשיו הכול מסופר מגוף ראשון. יוהנה מתארת את חייה. את ילדותה האבודה – אביה האהוב מת כשהייתה בת שמונה – את כל מה שהשתנה כשנאלצה לעבור לעיר. אנו חולפים על פרק חיים שלם, ביעף ועם זאת לעומק, מכירים את הדמויות שהיא מכירה, את אהבותיה ופחדיה. את מה שהיא יודעת ורואה על בתה. פרק מרתק במיוחד עוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה. בידידות שנרקמת בין יוהנה לבין בני משפחה יהודים, שבשלב מסוים בורחים לארצות הברית ובחרדותיה של יוהנה (בדיוק כמו שהעידה פרדריקסון על אמה!) "מפני היטלר והנאצים בגרמניה". מעניין מאוד לקרוא את מה שיש לאנה (לפרדריקסון?) לומר על יהודים: "השכנים החדשים היו יהודים, ולכן מעל כל ביקורת" (!); פליטים יהודים בדרכם לאמריקה "היו היהודים מהסוג שראיתי רק בפוסטרים נאציים", "גברים עם כובעים מוזרים ותלתלים ארוכים" שבדיעבד היא מודה כי הפחידו אותה… ועם זאת מקפידה הסופרת להביע עמדה מוצהרת שתומכת ביהודים, שדנה לכף חובה את מי שפגעו בהם – היא נרתמת, מתוך בושה וכעס – לעזרת חברתה היהודייה כשאנטישמים מקומיים ממלאים את קירות ביתה בכתובות גרפיטי גזעניות, והיא מקפידה לספר על הזעזוע העמוק שחשו בני משפחתה כשהגיעו העדויות הראשונות על מה שהתרחש במחנות הריכוז. נראה כי ברור לפרדריקסון שרומן שנמשך לאורך יותר ממאה שנה אינו יכול לדלג מעל השואה ולהתעלם ממנה, כאילו לא הייתה.

גם החלקים הבאים ברומן מובאים בגוף ראשון. אנה, ושוב אנה, בפרק שנקרא "מילת סיום". מותה של האם. מותו של האב. המעבר אל מציאות החיים החדשה, אל הבית שתיאורו זהה לזה שבו חיה פרדריקסון עד יום מותה.

חיים שלמים נפרסו לנגד עינינו, והפרידה משלוש הדמויות היקרות הללו, בין אם הן בדויות ובין אם הן מבוססות בכל זאת על הסופרת, אמה וסבתה, אינה קלה. למעשה אפשר יהיה לשוב אליהן בעוד כמה שנים בפעם השלישית – לראשונה קראתי את הספר בסמוך להוצאתו לאור בישראל, לפני שבע עשרה שנה – אלמלא הקושי שמתעורר לקרוא את גרסתו העברית.

בדברים שכתבה בהקדמה לספר הודתה הסופרת למי ש"תרגמה דיאלוגים משוודית גבוהה לדיאלקט אזור הגבול של דאלסלנד". אין ספק שבתרגום לעברית (הוא נעשה מהגרסה האנגלית, לא מהמקור), אובד חלק גדול מהאפקט הקיים מן הסתם בשוודית: השוני בין רמות הלשון השונות, שלקורא השוודי מאיר פנים נוספות של הדמויות. אבל זאת לא הבעיה היחידה. דומה כאילו הספר המתורגם לעברית לא עבר שום עריכה ראויה לשמה. והתקלות שבהן נתקל הקורא רבות. למשל − בחלק לא מבוטל מהתאריכים הושמטה משום מה ספרה, ולכן "הגיעה שנת 7  19 ופרנקו השליך  את פצצותיו", "ב- 194 כשהצבא הגרמני נכנע בסטלינגרד",  "יום סיום הלימודים של שנת 194". וכך "קישורים" מחליף "כישורים", תותחי נ"מ מופיעים כ"רובים נגד מטוסים" ורהיט הוא, כמו באנגלית, "פיסת ריהוט".

השיבושים הללו מקשים אמנם על הקריאה, אבל אינם מעלימים את יופיו של הרומן.

 

צוואתה המפתיעה של מריאן פרדריקסון, שכתבה את הספר "אנה, חנה ויוהנה"

נערה שוודית צעירה, מריאן פרדריקסון, שוכבת במיטתה. היא מושכת את השמיכה עד מעל לראש, מסתתרת מתחתיה כמו בתוך אוהל. הוריה וידידיהם בטוחים שהיא ישנה, אבל היא ערה, מתוחה, מאגרפת את ידיה בסתר. היא מקשיבה למבוגרים וסופגת את דאגתם ואת הכעס שהם מביעים. מלחמה איומה משתוללת בעולם המקיף אותם. לא הרחק ממיטתה של מריאן צווח היטלר מתוך מכשיר הרדיו המונח על שרפרף.

אף על פי שהיא חיה בשוודיה שממשיכה לשמור על נייטרליות, בכל סימון והאלוניםבוקר כשהיא מתעוררת היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק בכל מהדורות החדשות כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.

לימים, לאחר שתכתוב רומן בשם סימון והאלונים (שעובד לסרט קולנוע) תספר כי המלחמה ההיא עיצבה את השקפת עולמה. "למדתי שיש לקחת את החיים ברצינות ולהיות אנשים אחראיים," הסבירה, "כי הכול יכול לקרות, תמיד." הרומן עוסק בנער מאומץ שאינו יודע שהוא יהודי. הוא מתיידד עם ילד יהודי שחיילים נאציים פגעו בו כשהיה רך בשנים. שניהם כהים ושונים במראה שלהם משאר הילדים בכיתה, ושניהם  נאלצים להתמודד עם אנטישמיות וגזענות.

לא רק המלחמה עיצבה את חייה של מריאן פרדריקסון. כל חייה
זכרה את התמונה שליוותה את ילדותה והתקבעה בתודעתה: המראה של אמה העומדת במטבח ומחכה ביד פשוטה כדי לקבל את הכסף שבעלה נתן לה, הקצבה החודשית שעמה הוטל עליה לכלכל את משק הבית.

"בגיל צעיר מאוד החלטתי שזאת לא תהיה לעולם מנת חלקי; שאני אתפרנס בכוחות עצמי," סיפרה כשניסתה להסביר מדוע, חרף הגינוי המר שספגה מאמה, סבתה ודודתה, התעקשה לדבוק בעבודתה, תחילה כמגיהה בעיתון ואחרי כן ככתבת, גם לאחר שילדה את בתה הבכורה. "עבדתי כל יום משמונה עד אחת והתרוצצתי כמו חיה נרדפת כדי להגיע הביתה בזמן ולטפל בילדות. הן לא סלחו לי על כך. אבל לא הייתי יוצאת דופן. נשים שוודיות רבות ילידות שנות ה-30 וה-40 נהגו בדיוק כמוני. סירבנו להידמות לאימהות שלנו ולהיות תלויות בגבר."

במשך השנים שבהן שימשה כעיתונאית שאפה, כך העידה על עצמה, לצייר תמונה אמיתית של המציאות. "מאז שהייתי ילדה רציתי לפענח את העולם. אני כותבת כך שגם אנשים רגילים יוכלו להבין אותי." מריאן פרדריקסון האמינה כי ניסיונה כעיתונאית העניק לה את הכלים לכתיבה ברורה, ושזה היה סוד הצלחתה הספרותית העצומה. בכתיבת פרוזה החלה בגיל מאוחר יחסית. הרומן הראשון שפרסמה ראה אור כשהייתה בת חמישים ושלוש, ואחריו ראו אור עוד 15 רומנים פרי עטה, שתורגמו ל-47 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

בזכות הצלחתה חיה פרדריקסון באחוזה נאה מעוטרת בגינה פורחת ובמדשאה ששבילים מחוממים חצו אותה, כדי שאפשר יהיה לפסוע עליהם בנוחות גם בימים קרים. בקצה המדשאה ניצבו שני בתים נמוכים. האחד שימש את הסופרת למגורים, והאחר –  לכתיבה. היא ניהלה סדר יום קבוע, בבקרים כתבה, בשעות הצהריים שוטטה ביער הסמוך לביתה, אבל נראה כי החיים השלווים הסתירו סודות שרמזים להם נחשפו רק לאחר מותה של הסופרת.

בצוואתה כתבה כי בנותיה כבר קיבלו ממנה די צורכן, והורישה את אחוזתה לסמואל רייס, מי ששימש במשך שנים כעוזרה האישי. שתי בנותיה ניסו לערער על הצוואה, אבל אחרי מאבק ממושך דחה בית המשפט את עתירתן.

הוצאת כנרת. תרגמה מאנגלית: לי עברון

ספרה הידוע ביותר של מריאן פרדריקסון, אנה חנה ויוהנה (באנגלית הוא נקרא Hanna's Daughters, כלומר – בנותיה של חנה), עוסק באישה שמנסה לפענח את הסודות האופפים את חייהן של אמה וסבתה. בדברים שכתבה כהקדמה לרומן עצמו פתחה הסופרת באזכור מהתנ"ך – עוונות האבות הנפקדים על הבנים עד דור שלישי ורביעי, והוסיפה: "אין מילים תנ"כיות למעשי האמהות, למרות העובדה שאלה חשובים, כנראה, הרבה יותר מאלה של האבות. דפוסים נושנים עוברים מאמהות אל הבנות, שיולדות בנות בתורן, וכן הלאה…"

אי אפשר שלא לתהות מדוע היא עצמה בחרה לנשל את בנותיה מהרכוש החומרי שצברה בחייה, ואם החלטתה מעידה על איזה עוון נסתר.

טור על סופרות באקס נט

איימי טאן: "היפוכו של גורל, אסופת הרהורים"

זמן קצר אחרי שהספר הראשון שלי ראה אור, מצאתי את עצמי מתמודדת לעתים תכופות עם עובדת היותי בת תמותה. אני זוכרת שאישה צעירה שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. "אני סופרת," אמרתי בכובד ראש גאה שזה עתה רכשתי לי.

"בת-זמננו?" היא ביקשה לדעת.

מאחר שספרי הראשון יצא זה עתה לאור, נאלצתי להרהר רגע לפני שהתחוור לי שאלמלא הייתי "בת-זמננו", הייתי ההפך מכך, כלומר, כמובן − מתה.

דפנה ברק-ארז, "חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר"

בתחילת שנות התשעים, בעיצומו של גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, נכנס לאטליז כשר למהדרין עולה חדש, שניסה לשווא להסביר למוכר מה הוא רוצה. הקונה שדיבר ברוסית העווה את פניו, השמיע קולות, חייך במבוכה, ולבסוף ביקש מהמוכר דף ועט, צייר עליו חזיר, והצביע על החלק שאותו הוא מבקש לקנות. לתדהמתו פרץ המוכר בצרחות של בעתה ונס מהאטליז. זהו סיפור ששמעתי אז, ימים אחדים אחרי שהתרחש, מפיה של קרובת משפחה רחוקה של אותו עולה.

בספר חוקים וחיות אחרות הנושא את כותרת המשנה "דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר" מנתחת שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, את הקונפליקט העמוק בין שתי השקפות העולם המשתמעות מהסיפור על העולה התמים, שעדיין לא ידע מאומה על המציאות שאליה נקלע.

דפנה ברק ארז

דפנה ברק-ארז עמדה על כך שכל החוקים הקשורים בגידול חזירים, במכירתם ובאכילת בשרם, נוגעים בעצב רגיש מאוד בציבוריות היהודית והישראלית ומשקפים היבטים שונים ומשמעותיים הראויים לדיון.

אז מה פשר הרגישות הזאת, בכל הנוגע לחזיר? מדוע, למשל, אפילו הספר הזה, שהחזיר עניינו, נזהר מאוד מהמילה המפורשת, מציג אותה רק בכותרת המשנה, ורומז בכותרתו הראשית ליופמיזם המקובל "דבר אחר"?

הרקע ההיסטורי לסלידה מחזירים

מהסקירה ההיסטורית שעורכת ברק-ארז מסתבר שהסלידה מחזירים עתיקת יומין בתודעה היהודית ויש לה תימוכין בממצאים ארכיאולוגיים: כך למשל אפשר להבחין בין אתרים פלשתיים שבהם מוצאים שרידי חזירים שנאכלו, לבין אתרים יהודיים שבהם נעדרים ממצאים כאלה. הטאבו אם כך עתיק יומין. הוא מעוגן כמובן בהלכות הכשרות המוכתבות במקרא, אבל מקורן אינו ידוע בברור: האם משום זוהמתו של החזיר? האם נועדה הדחייה להבדיל בין עם ישראל לשכניו? אין לדעת. מה שברור שהטאבו עמוק ומושרש ושאפשר למצוא אותו לאורך ההיסטוריה, בימי יוון ורומי, באירופה הנוצרית (אצל יהודי ארצות האסלאם הוא פחות מובהק, שכן הוא קיים בעוצמה רבה גם אצל המוסלמים), ובכלל בתרבות העממית היהודית ובספרות. עד כדי כך שבקרנבלים נוצריים סימל החזיר את תענוגות הנשף, והיהודי "נחשב כעוכר שמחות נלעג". בזיכרון הקולקטיבי המיאוס והדחייה עמוקים, ויש להם סימוכין תרבותיים רבים, כמעט עד ימינו, אצל סופרים כמו אידה פינק, פרימו לוי, אריה אקשטיין ומשוררים כמו נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג.

מעניין להיווכח שגם בתחילת ימי הציונות, אפילו אצל אנשים שהחשיבו את עצמם חילונים ומנותקים מההוויה המסורתית הגלותית, נשמרה הרתיעה מפני החזיר. כך למשל יצא ברל כצנלסון כנגד מגדלי החזירים בפלשתינה והעלה על נס את חנה ושבעת בניה שהקריבו את חייהם רק כדי להימנע מאכילת חזיר. לכן, אף על פי שלא שמר על כשרות, נמנע מאכילת בשר חזיר.
ובכל זאת, משהו השתנה בשבעים שנות קיומה של מדינת ישראל. שתי דוגמאות לשינוי התפיסתי-תרבותי אפשר לראות בסיפור של אתגר קרת "לשבור את החזיר" שבו ילד מפתח קשר רגשי לקופת חיסכון דמוית חזיר, ובשיר של אגי משעול שמקוננת על שחיטתו של חזיר בידי מהגרי עבודה מתאילנד. אכילת חזיר נפוצה כיום בישראל הרבה יותר מבעבר, ואת סיפורם של חנה ושבעת בניה אין מספרים עוד לילדי ישראל.

אז מה קרה? איך התרחש השינוי?

בימיה הראשונים של המדינה היה קונצנזוס רגשי ביחס לחזיר. למעשה, גם החילונים תמכו בחוקים שאסרו על גידול חזירים ומכירת בשרם, בשל "סלידה המבוססת על מניעים נפשיים תורשתיים עמוקים".

את עוצמת הרתיעה מהשימוש במילה "חזיר" אפשר לראות בידיעה הזאת מפברואר 2012, בעיתון המודיע, שבה דווח על התנגשות בין מכונית לבין "דבר־אחר בר".

יש כמה הסברים לשינוי. האחד: מלחמת ששת הימים ששינתה את מוקד עיסוקה של הציונות הדתית לאומית, זאת שעניינה הוסט אל ההתיישבות וגאולת שטחי יהודה ושומרון. עלייתה של ש"ס והתחרות בין המפלגות הדתיות על אכיפת הדת באמצעות חוקים (חוק איסור חמץ, חוקי השבת, חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב), קוממה חלקים בציבור החילוני. החיכוך הגיע לשיאו בתנועה הפוליטית שינוי, שהייתה חברה בממשלה ובלמה את היוזמות הללו. גורם נוסף, אולי המשמעותי ביותר, היה העלייה מברית המועצות לשעבר: עולים אלה הביאו אתם "תרבות קולינרית" שונה מזאת שהייתה נהוגה בארץ. אחת מחברות הכנסת שייצגה אותם, מרינה סולודקין, עתרה לבג"ץ במקרים שבהם נכפו איסורי החזיר ברשויות מסוימות באופן גורף. פסיקה מפורסמת של בג"ץ הגדירה מעין כללים באשר לאזורים שבהם מכירת בשר חזיר אסורה או מותרת.

כיום מי שמבקש לצרוך בשר חזיר לא יתקשה לעשות זאת. אפשר למצוא אותו במרבית היישובים בישראל, ברשתות כמו טיב-טעם, מעדני מזרע וכדומה, וגם במסעדות לא כשרות.

לי הזדמן פעם להיות עדה למחזה מגוחך ומשעשע ביותר: שני סועדים במסעדה שבה ישבתי בחול המועד פסח הזמינו "לבן על האש", אבל עמדו על כך שיקבלו את הבשר על מצה.  "פיתה? בפסח?" הם שאלו בזעזוע… אפילו הם לא העלו מן הסתם בדעתם את פסגת האבסורד, שאותו מזכירה דפנה ברק-ארז: במהלך הדיונים באחת מוועדות הכנסת התברר כי בתקופת חג המצות מזינים את החזירים הגדלים בארץ בתערובת כשרה לפסח!

לאחרונה התעורר עניין ציבורי בעונש שהטילו על חייל בשירות סדיר ש"העז" לאכול כריך ובו בשר חזיר שהביא מהבית. החייל נשלח לכלא, אבל בזכות הסערה התקשורתית שינה הצבא את עמדתו. החייל שוחרר מהכלא וצה"ל הודה כי שגה בטיפול במקרה.

האם מקרה כזה מעיד על השינוי המתמשך, או דווקא על עליית כוחם של מי שמבקשים לאכוף את חוקי הדת?

"השאלה הגדולה המוסיפה לרחף מעל למחלוקות אלה כולן היא: מה צריך להיות המרכיב ה'יהודי' במערכת המשפט של מדינה המגדירה את עצמה 'יהודית ודמוקרטית?'" חותמת דפנה ברק-ארז את ספרה, ומסכמת בכך שהתשובה לשאלה עודנה פתוחה.

החזיר ממשיך לשמש סמל שלילי ונתעב