הרעיון שביסוד התערוכה "קיצור תולדות האנושות" המוצגת בימים אלה בירושלים, במוזיאון ישראל, מרתק: לקחת ספר עיון מצליח ביותר (לאחרונה המליץ עליו ל-32 מיליון העוקבים שלו לא אחר מאשר מארק צוקרברג!), ולהדגים נקודות שונות שהוא מעלה בעזרת אמצעים רבים ושונים: מוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה, ציטוטים קצרים מתוך הספר, יצירות אמנות קיימות ומגוונות בסוגיהן, וממצאים אותנטיים שאנו רגילים לראות במוזיאונים, אבל זוכים בתערוכה הזאת לערך מוסף, בזכות ההקשרים שהספר יוצר. כך למשל אפשר לראות בתערוכה דף מתוך התנ"ך המודפס הראשון של גוטנברג, מסמך בכתב ידו של איינשטיין עם הרשימות שבהן פיתח את תורת היחסות, ממצאים ארכיאולוגיים משלבי ההתפתחות השונים שעברה האנושות – כלים של ציידים ושל חקלאים, צלמיות המעידות על פולחנים דתיים, גולגולות של האדם הניאנדרטלי שנכחד ושל ההומו ספיאנס ששרד, שרידי מדורה עתיקים, מטבע מהמאה ה-6 לפנה"ס, מפה מתקופת גילוי אמריקה, לוחות טין עם כתב יתדות. כל אחד מהמוצגים מסמן ומזכיר שלב בתולדות האנושות.
בין המוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה ישנו למשל דגם של בית שלם, זעיר ממדים –הסדרניות חמורות הסבר מקפידות מאוד שייכנסו לתוכו בכל פעם רק שני מבקרים, ובצדק, אין בו מקום ליותר אנשים – ועם זאת אפשר להיווכח שגם בתוך שטח מצומצם ביותר אפשר למקם את כל מה שנדרש לו לאדם: מיטה, שולחן, כיסא, מטבחון, מקלחת ואסלה. לצדו של המוצג תלוי משפט מאיר עיניים המצוטט מתוך הספר: "הבית: אי מלאכותי שלטבע אסורה הכניסה אליו."
לתערוכה "גויסו" כמה יצירות של אמנים ידועי שם. כך למשל מוצגות "צלחות פטרי" של מיכל רובנר, שכבר הופיעו בתערוכות קודמות: שלושה שולחנות לבנים עם עבודות וידיאו זעירות שנראות כמו צלחות תרבית שצלליות קטנטנות של יצורים, חלקם מזכירים דמויות ספק אנושיות, מתהלכות בתוכם. רובנר הסבירה בעבר שאלה "תרביות של תרבות (cultures about cultures), אשר עוסקות בסדר ואי-סדר". יצירה אחרת, "אבולוציה ותיאוריה", סדרה של חיתוכי מתכת המתארת את התפתחות האדם לצד חפצים המאפיינים את עולמו, יצר האמן צדוק בן דויד, במיוחד לתערוכה.
יש מידה לא מעטה של שרירותיות בשימוש שנעשה ביצירות האמנות המוצגות בתערוכה, ומתבקשות לכאורה לשרת רעיונות ספציפיים מהספר. כך למשל האש, ומה שעשתה לאנושות לאחר שבני האדם למדו לשלוט בה, מודגמת בין היתר באמצעות היצירה המכונה "מדורת השבט". אלא שעניינה האמיתי של היצירה הזאת איננו האש! "מדורת השבט" מציגה מכשיר טלוויזיה מדגם מיושן, משנות החמישים, שמוקרן בו רק דבר אחד: תיעוד של אש בוערת בתוך אח ביתית. למעשה היצירה הזאת מתכתבת עם ספרו של מרשל מקלוהן המדיום הוא המסר, שבו טען מקלוהן כי אי אפשר להפריד את הקשר ההדוק הקיים בין המדיום התקשורתי, הטלוויזיה, לתכנים שהיא מעבירה. פעם, כך טען מקלוהן, התכנסו בני האדם סביב האש שהבעירו בפתח המערה. כיום (ליתר דיוק – לפני עידן האינטרנט ובימים שבהם שודרו התוכניות בערוץ אחד ויחיד) הם מתכנסים סביב הטלוויזיה והיא זוכה לתפקיד המאחד שהיה בעבר למדורת השבט. יתר על כן, טוען מקלוהן, ואפשר להבין את טענתו גם מתוך היצירה המוצגת בתערוכה: מה שחשוב באמת לצופה אינו התוכן של מה שמוצג בפניו, אלא עצם הצפייה. כך אפשר להראות לו צילום של אש (או של שפע ההבלים המוקרנים בימינו?) והוא לא יתנגד.
יצירה אחרת, של אמן יווני, סטפנוס ציבופולוס, מוקדשת לפרק העוסק בכסף ואמורה להדגים את היחס כלפיו. היצירה מכונה "היסטוריה אפס". היא מורכבת משלושה סרטי וידיאו המוצגים שוב ושוב, בו זמנית, אף על פי שיש ביניהם רצף עלילתי והמשכיות. בראשון שבהם מופיעה אישה מבוגרת, אספנית אמנות שמשליכה את כספה לאשפה. בשני רואים פועל ניקיון שמוצא את הכסף ונוטש את עגלת הקניות שבה אסף גרוטאות, ובשלישי עוקבים אחרי אמן צעיר שמתהלך ברחוב, מוצא את העגלה עם הגרוטאות שפועל הניקיון השאיר אחריו, לוקח אותה אתו ומוכר אותה לאישה העשירה מהסרט הראשון, כאילו הייתה מיצג אמנותי רב ערך.
האם היצירה הזאת עוסקת באמת דווקא בכסף ובחשיבותו? לא בטוח. מכל מקום, היא מרתקת ומעניינת מאוד. במיוחד בקטע הארוך שבו האמן מתהלך במשך דקות ארוכות לאורך קיר עטור גרפיטי צבעוני, ומצלם אותו במכשיר אייפד שהוא מחזיק בידו. הוא עובר ליד חבורת צעירים שחלקם מביטים בו בסקרנות ואחרים מתעלמים ממנו – האם אלה ניצבים או בני נוער אמיתיים שישבו שם לתומם בשעה שהאמן האמיתי, יוצר הסרט, צילם את האמן המשוחק? מדי פעם מופיעה על המסך התמונה המצולמת של הקיר, כפי שתועדה במכשיר האייפד, באמירה ארס-פואטית על יצירה המתעדת תהליך של יצירה, וכמו תוהה מתוכה על הערך של עצמה, כמו שואלת אם היא מייצרת גרוטאות מיותרות, אשפה שמישהו השליך מעליו, או מעשה בעל טעם ומשמעות?
יש נופך אקלקטי וכמעט קצר רוח בתערוכה הזאת. ריבוי האמצעים והשיטות, נועד להדגים משהו – את תולדות האנושות! – שמן הסתם אי אפשר להכילו בשלושה אור ארבעה אולמות במוזיאון. אכן, הנגיעות המהירות והספורדיות הללו יוצרות חוויה מצטברת של עניין והנאה, אבל מוטב לו למי שרוצה להבין את משנתו של יובל נח הררי לקבל את ההמלצה של מייסד פייסבוק, ופשוט לקרוא את הספר.
כך למשל בסיפור "אחיות" נדמה היה לי שאני פוגשת את אוולין מהסיפור הנודע של ג'יימס ג'וייס שמופיע בקובץ דבלינאים. הנה שוב נערה שאמה מתה, שהקריבה את עצמה כדי לטפל באביה האלים והפוגעני, שוויתרה על אהבתה לצעיר שהיה אולי נושא אותה לאישה ומרחיק אותה מאירלנד, מעניק לה חיים. אלא שאצל קלייר קיגן אירלנד איננה רק הביצה הטובענית, הממיתה, שיש לנוס מפניה, (להמריא מעליה ולהתרחק ממנה, בכנפי שעווה כמו אלה של דדלוס – ברומן דיוקנו של האמן כאיש צעיר, של ג'וייס). אצל קיגן האישה האירית, שבניגוד לאחותה לא נטשה את המולדת, לא נישאה לאנגלי ולא היגרה למרחקים, חיה חיים של עבודה מתמדת וקשה, אבל חייה לפחות אותנטיים. אמנם היא מעולם לא נישאה, אין לה ילדים, אין בגדים יפים, וילונות מפוארים ומדיח כלים להתפאר בהם, אבל היא לפחות לא מרמה, לא מתיימרת, לא משקרת, כמו אחותה היפה והנצלנית. (ובכלל, ההשוואה לג'ויס כמובן מופרכת. לא רק משום שהאישה בסיפורה של קיגן, זאת שכמו אוולין ויתרה על החיים שיכלו להיות לה, חיה בכפר ודבלין הבירה שבה אוולין חיה נראית לה כמו כרך נוצץ שמצוי מחוץ לטווח השגתה, אלא גם מכיוון שאוולין כפותה למציאות העצובה של חיים פאסיביים, נטולי תוחלת ותקווה, בשל הקתוליות הכובלת אותה. לא כך בסיפורה של קיגן, שאצלה הדת אינה משחקת תפקיד משמעותי כל כך. כמו כן, הסגנון שבו כתובים הסיפורים שונה לחלוטין. אצל ג'ויס – זרם התודעה. כל ההתרחשות מתקיימת רק במוחה של אוולין. אצל קיגן – סיפור שיש בו התפתחות, עלילה, ואפילו "פואנטה" עם הסבר מיותר למדי).
בוקר כשהיא מתעוררת היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק בכל מהדורות החדשות כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.
