התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בוחנת את מגמות האוונגרד באמנות הרוסית במאה ה–20.

יש בה כמה מוצגים מרתקים במיוחד. באחד מהם אני מבקשת להתמקד. מדובר ביצירה של איליה קבקוב, אמן שנולד בברית-המועצות ב-1933 ופעל שם, וכיום חי בארצות-הברית. היצירה נקראת "פרימקוב היושבבארון": סדרת ציורים המוצגת על הקיר, והיא בעצם דפים מתוך אלבום או ספר.

בתחילת דברי ההסבר שלו למוצג כותב האמן: "בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח. שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע…"

קבקוב מצא את הדרך לתאר את תחושותיו כילד. חלק מהציורים עונים על התפיסה המקובלת של מהו ציור: הם מתארים באופן ויזואלי את מה שפרימקוב ראה ממש, או קרוב לוודאי בעיני רוחו בלבד, כשיצא לראשונה מהארון. למשל, את חדר המגורים:

החצר האחורית, הרחוב, השכונה, העיר, המחוז….

אבל מרבית הציורים נשענים בעצם רק על טקסט. כך למשל סדרה של ריבועים שחורים שמתחתם כתוב "בתוך הארון", "אבא חוזר מהעבודה", "מרגריטה לבובנה הגיעה" וכן הלאה… – כל מה שהילד שומע ממקום מחבואו, ורואה רק את החושך שבתוך הארון. הריבועים השחורים מתכתבים עם יצירתו של המודרניסטי הרוסי קזימיר מלביץ', (1935-1897), שהתנגד לדרישות המשטר הקומוניסטי  וסירב לצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, שהיא ההיפך מאמנות מופשטת, שבה דגל. ב-1915 הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן". 

אחרי שפרימקוב ספק יוצא מהארון, הוא עושה מעין זום אאוט על העולם, עד לפריימים שרואים בהם (בעצם – קוראים!), "אדמה", "שמים", ולבסוף "אתר" ואחריו "נאון", שם לא נותר עוד אפילו פס של צבע כרמז לביטוי ויזואלי. נותרה רק המילה הכתובה. 

מעתה כל מושג הופך למילה: למשל "גזר טרי". "מלפפון טרי". "עגבנייה טרייה"…  

וזאת עד שהמילים עצמן מתפוגגות ונמוגות. 

בסופו של הסיפור מתעוררת תמיהה – מה בעצם קרה לילד? לאן נעלם?

הסדרה מרתקת ומלאה בהומור. היא כוללת ארבעים ושמונה פריימים שובי לב, משעשעים ומעוררי מחשבה. 

סדרה אחרת בתערוכה, שונה לגמרי ומרתקת ומשעשעת לא פחות, היא זאת של ויטאלי קומאר ואלכסנדר מלמיד. היא מכונה "ישראל/סין": הדבק צילומים, שבהם מחברים היוצרים בין דימויים ישראליים וסינים. הנה שתי דוגמאות מהסדרה (שמן הסתם אינן זקוקות לשום דברי הסבר או פרשנות…): 

התערוכה כולה הותירה "טעם של עוד" ותחושה של רצון לשוב אליה כדי להוסיף ולהתמקד בחלקיה השונים. 

הרעיון שביסוד התערוכה "קיצור תולדות האנושות" המוצגת בימים אלה בירושלים, במוזיאון ישראל, מרתק: לקחת ספר עיון מצליח ביותר (לאחרונה המליץ עליו ל-32 מיליון העוקבים שלו לא אחר מאשר מארק צוקרברג!), ולהדגים נקודות שונות שהוא מעלה בעזרת אמצעים רבים ושונים: מוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה, ציטוטים קצרים מתוך הספר, יצירות אמנות קיימות ומגוונות בסוגיהן, וממצאים אותנטיים שאנו רגילים לראות במוזיאונים, אבל זוכים בתערוכה הזאת לערך מוסף, בזכות ההקשרים שהספר יוצר. כך למשל אפשר לראות בתערוכה דף מתוך התנ"ך המודפס הראשון של גוטנברג, מסמך בכתב ידו של איינשטיין עם הרשימות שבהן פיתח את תורת היחסות, ממצאים ארכיאולוגיים משלבי ההתפתחות השונים שעברה האנושות – כלים של ציידים ושל חקלאים, צלמיות המעידות על פולחנים דתיים, גולגולות של האדם הניאנדרטלי שנכחד ושל ההומו ספיאנס ששרד, שרידי מדורה עתיקים, מטבע מהמאה ה-6 לפנה"ס, מפה מתקופת גילוי אמריקה, לוחות טין עם כתב יתדות. כל אחד מהמוצגים מסמן ומזכיר שלב בתולדות האנושות.
בין המוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה ישנו למשל דגם של בית שלם, זעיר ממדים –הסדרניות חמורות הסבר מקפידות מאוד שייכנסו לתוכו בכל פעם רק שני מבקרים, ובצדק, אין בו מקום ליותר אנשים – ועם זאת אפשר להיווכח שגם בתוך שטח מצומצם ביותר אפשר למקם את כל מה שנדרש לו לאדם: מיטה, שולחן, כיסא, מטבחון, מקלחת ואסלה. לצדו של המוצג תלוי משפט מאיר עיניים המצוטט מתוך הספר: "הבית: אי מלאכותי שלטבע אסורה הכניסה אליו."

לתערוכה "גויסו" כמה יצירות של אמנים ידועי שם. כך למשל מוצגות "צלחות פטרי" של מיכל רובנר, שכבר הופיעו בתערוכות קודמות: שלושה שולחנות לבנים עם עבודות וידיאו זעירות שנראות כמו צלחות תרבית שצלליות קטנטנות של יצורים, חלקם מזכירים דמויות ספק אנושיות, מתהלכות בתוכם. רובנר הסבירה בעבר שאלה "תרביות של תרבות (cultures about cultures), אשר עוסקות בסדר ואי-סדר". יצירה אחרת, "אבולוציה ותיאוריה", סדרה של חיתוכי מתכת המתארת את התפתחות האדם לצד חפצים המאפיינים את עולמו, יצר האמן צדוק בן דויד, במיוחד לתערוכה.

יש מידה לא מעטה של שרירותיות בשימוש שנעשה ביצירות האמנות המוצגות בתערוכה, ומתבקשות לכאורה לשרת רעיונות ספציפיים מהספר. כך למשל האש, ומה שעשתה לאנושות לאחר שבני האדם למדו לשלוט בה, מודגמת בין היתר באמצעות היצירה המכונה "מדורת השבט". אלא שעניינה האמיתי של היצירה הזאת איננו האש! "מדורת השבט" מציגה מכשיר טלוויזיה מדגם מיושן, משנות החמישים, שמוקרן בו רק דבר אחד: תיעוד של אש בוערת בתוך אח ביתית. למעשה היצירה הזאת מתכתבת עם ספרו של מרשל מקלוהן המדיום הוא המסר, שבו טען מקלוהן כי אי אפשר להפריד את הקשר ההדוק הקיים בין המדיום התקשורתי, הטלוויזיה, לתכנים שהיא מעבירה. פעם, כך טען מקלוהן, התכנסו בני האדם סביב האש שהבעירו בפתח המערה. כיום (ליתר דיוק – לפני עידן האינטרנט ובימים שבהם שודרו התוכניות בערוץ אחד ויחיד) הם מתכנסים סביב הטלוויזיה והיא זוכה לתפקיד המאחד שהיה בעבר למדורת השבט. יתר על כן, טוען מקלוהן, ואפשר להבין את טענתו גם מתוך היצירה המוצגת בתערוכה: מה שחשוב באמת לצופה אינו התוכן של מה שמוצג בפניו, אלא עצם הצפייה. כך אפשר להראות לו צילום של אש (או של שפע ההבלים המוקרנים בימינו?) והוא לא יתנגד.

יצירה אחרת, של אמן יווני, סטפנוס ציבופולוס, מוקדשת לפרק העוסק בכסף ואמורה להדגים את היחס כלפיו. היצירה מכונה "היסטוריה אפס". היא מורכבת משלושה סרטי וידיאו המוצגים שוב ושוב, בו זמנית, אף על פי שיש ביניהם רצף עלילתי והמשכיות. בראשון שבהם מופיעה אישה מבוגרת, אספנית אמנות שמשליכה את כספה לאשפה. בשני רואים פועל ניקיון שמוצא את הכסף ונוטש את עגלת הקניות שבה אסף גרוטאות, ובשלישי עוקבים אחרי אמן צעיר שמתהלך ברחוב, מוצא את העגלה עם הגרוטאות שפועל הניקיון השאיר אחריו, לוקח אותה אתו ומוכר אותה לאישה העשירה מהסרט הראשון, כאילו הייתה מיצג אמנותי רב ערך.

האם היצירה הזאת עוסקת באמת דווקא בכסף ובחשיבותו? לא בטוח. מכל מקום, היא מרתקת ומעניינת מאוד. במיוחד בקטע הארוך שבו האמן מתהלך במשך דקות ארוכות לאורך קיר עטור גרפיטי צבעוני, ומצלם אותו במכשיר אייפד שהוא מחזיק בידו. הוא עובר ליד חבורת צעירים שחלקם מביטים בו בסקרנות ואחרים מתעלמים ממנו – האם אלה ניצבים או בני נוער אמיתיים שישבו שם לתומם בשעה שהאמן האמיתי, יוצר הסרט, צילם את האמן המשוחק? מדי פעם מופיעה על המסך התמונה המצולמת של הקיר, כפי שתועדה במכשיר האייפד, באמירה ארס-פואטית על יצירה המתעדת תהליך של יצירה, וכמו תוהה מתוכה על הערך של עצמה, כמו שואלת אם היא מייצרת גרוטאות מיותרות, אשפה שמישהו השליך מעליו, או מעשה בעל טעם ומשמעות?

יש נופך אקלקטי וכמעט קצר רוח בתערוכה הזאת. ריבוי האמצעים והשיטות, נועד להדגים משהו – את תולדות האנושות! – שמן הסתם אי אפשר להכילו בשלושה אור ארבעה אולמות במוזיאון. אכן, הנגיעות המהירות והספורדיות הללו יוצרות חוויה מצטברת של עניין והנאה, אבל מוטב לו למי שרוצה להבין את משנתו של יובל נח הררי לקבל את ההמלצה של מייסד פייסבוק, ופשוט לקרוא את הספר.