"לכתוב רומן על הימים ההם, על הסבל וגם על החסד, על המענים והמצילים, שהאמת ההיסטורית תישזר בו בדמיון. כך נכתבו ספרים נפלאים, והשילוב בין מחקר וספרות הוא שילוב מנצח," מסבירה לונה, הדמות המספרת ברומן אררטים, את תוכניותיה לאדם בשם ג'ורג', שותפה למחקר העוסק בטבח שעשו הטורקים בארמנים. מחקרם מתמקד בהיבט מסוים של שואת הארמנים: הפגיעה בנשים, ההתעללות בהן, ומכאן – באונס המוני של נשים כאמצעי להטיל אימה, לכבוש ולהשפיל אוכלוסיות מנוצחות.
מטרתו של ג'ורג', שסוחף אחריו את לונה, היא לשנות את המציאות. הוא אינו מבקש רק לחקור את ההיסטוריה המעונה של בני עמו – הוא יליד ארצות הברית, אבל מוצאו ארמני – אלא רוצה להגיע עד המוסדות הבינלאומיים, אלה שיש להם השפעה מעשית. אחת ממטרותיו היא למנוע מעשי אונס המוניים כמו אלה שעברו הארמניות בתחילת המאה שעברה, והיזידיות בימינו.
לונה, שעוסקת בחקר השואה, מצטרפת אל המחקר שג'ורג' מציע לה, ושוקעת בו בכל מאודה. העניין שלה מתעצם כשהיא מגלה שגם למשפחתה יש קשר הדוק עם הארמנים: סבתה, שעל שמה היא נקראת, כתבה יומן על נערה ארמנית, שושאן, שהיא ובעלה הצילו בחאלב, עיר הולדתם, והביאו אותה אתם לירושלים כשנסו על נפשם מסוריה.
לונה החוקרת משכתבת את היומן של סבתה, משפרת את סגנונו, ומשתמשת גם בו כדי לספר את סיפורם העגום, המזוויע, של הארמנים. וכך בעצם עושה גם אורה אחימאיר, שכתבה את הרומן שלפנינו: באמצעים שונים ומגוונים היא מעניקה לארמנים קול: יומנה של הסבתא מתעד את סיפורה של שושאן; לונה החוקרת מספרת לנו, הקוראים, את מה שגילתה במחקרה; ולמעשה הקול העומד מאחורי כל אלה הוא זה של אורה אחימאיר, המעידה באחרית הדבר כי מי שדחף אותה לעסוק בנושא הוא בעלה, "לוחם ותיק ומסור למען ההכרה ברצח העם הארמני".
כתיבה של רומן כמו אררטים מצריכה אולי מידה מסוימת של אומץ לב, בהתחשב בכך שהטורקים מתכחשים לחלוטין לפרק הזה בהיסטוריה הלאומית שלהם, ומאיימים לפגוע במי שמזכירים את האונס, ההגליה, ההתעללות, ההרעבה, השיעבוד והרצח של מאות אלפי ארמנים. עם זאת, אחימאיר אינה בודדה במערכה: באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני, וקבע כי זהו רצח העם הראשון במאה העשרים, וכמה מדינות מערביות כבר הכירו בו.
על רקע הזוועות המתוארות ברומן, מתחולל סיפור נוסף, אישי וקאמרי: ההתעללות האחרת, הביתית, שעוברת לונה. היא נשואה לאורי, איש אקדמיה, חוקר ומרצה. יש להם שני בנים, שאחד מהם, נועם, נפגע בתאונה והוא משותק בכל גופו, ובכל זאת הצליח להקים משפחה: ג'ודי, אחת המטפלות שלו, התאהבה בו, ויש להם אפילו שתי בנות. לכאורה כולם מתפקדים היטב, בהתחשב בנסיבות. לונה עוזרת לג'ודי לטפל בנועם, ומדי פעם לוקחת אליה את הנכדות, כדי להקל עליה. אבל תיאור של סוף שבוע אחד שבו הנכדות מתארחות בביתם של הסבתא והסבא מזעזע ומחריד: לונה מספרת כיצד היא נאלצת להרחיק את הילדות מהסבא, כי נוכחותן מפריעה לו. כיצד היא מסתלקת אתן מהבית ונשארת בחוץ גם כשחשוך וקר. איך לא עולה בדעת אף אחד שהסבא יכול ואמור להשתתף בטיפול, אולי אפילו ליהנות ממנו? כמה ברור לכולם שתפקידה של הסבתא להאכיל, להרגיע, לשעשע, להשתיק – הרעש מפריע לאדון! – ובה בעת גם להתנצל בפניו על ה"אילוץ" שהוטל עליו, לשמוע את נכדותיו ולראות אותן! ומסתבר שזהו דפוס נושן. כי גם כשהבנים (בניו!) היו ילדים, אותו סוג של טרור רגשי ומעשי הופנה גם כלפיהם (וכלפי לונה עצמה!): נזיפות, ביקורת, סנקציות: מילד שאיחר להגיע הביתה נשללה הזכות לאכול!
הקוראת אחוזת החלחלה תוהה מדוע לונה נשארת אתו עוד יום אחד נוסף, אחרי שבעט בצעצועים של הנכדות והתרעם על כך שהן מדברות בנוכחותו. איך זה שהיא ממשיכה להתחשב בו ובדעתו, ולמה היא לא עוזבת אותו בהזדמנות הראשונה (שנקרית על דרכה!) ואפילו סומכת עליו שייתן לה עצות מעשיות?
אכן, לונה אינה מהססת "לקטר" על בעלה, לתאר את ההזנחה הרגשית שחוותה, להתמרמר על כך שלא שיתף פעולה, לא השתתף אפילו בטיפול בבנם אחרי שנפצע, לא הבין את צרכיה, היה תמיד מרוחק וקר וביקורתי. ובכל זאת − היא ממשיכה לייחל אל דמותו ואל היחסים שהיו ביניהם לכאורה בצעירותם.
אררטים מציף עניין ראוי מאוד למחשבה: לא רק את רצח העם הארמני, ואת הדמיון שיש בינו ובין רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה, אלא גם את חולשתן של נשים, וכיצד הן נהפכות לקורבנות, ולא רק במלחמה, אלא גם במלחמת הקיום היומיומית.
ברומן שלפנינו לונה וג'ורג' מצליחים במשימתם מעל למשוער. בניגוד לבעלה של לונה, שמחקריו מעולם לא השפיעו על המציאות, לונה ושותפהּ מאמינים כי האימפקט של מחקרם עוד יתרחש: "אנחנו בתחילתו של תהליך שיימשך שנים ארוכות, אולי חצי מאה. בתחילה יחולו שינויים זעירים, כמעט בלתי מורגשים, אבל התמורות הקטנות יצטברו וייערמו זו על זו עד שיהפכו למגמה. בשלהי העשור השני למאה העשרים ואחת כבר יכירו כולם בסדר עולמי חדש," מבטיח ג'ורג' במעין חזון אחרית הימים, אבל בד בבד עם הנבואה הזאת הוא מסביר כי למדינת ישראל אין בעצם קיום בעתיד: "בישראל ובארמניה יקומו תנועות התנגדות שיקראו למאבק עד מוות. ילדים יישלחו לבתי ילדים בעולם כדי למלט אותם מסכנה, ובידי כל אזרח יהיו אמצעים להתגונן, ובאין בררה יכוון את הנשק אל עצמו כדי לצאת מארץ החיים כאדם חופשי, כתיקון לזכר האבות שהומתו ועונו, ולא עלה בידם להשיב מלחמה."
האם לכך התכוון נשיא ארצות הברית שתכנן מלכתחילה לנאום בישראל מפסגת המצדה (אבל חזר בו, מפאת החום)?
"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.
