המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן תנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קנה, העכיש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות, כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש – וכל זאת בלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?

[…]

מאותו יום לא יכולתי לראות עוף משופד בלי לפרוץ בבכי. לא ייתכן שהאדם מעז להזין את עצמו ברגשות העדינים הללו ששוכנים בנשמתן של החיות: אינטליגנציה, רצון, נחמות, ואפילו אירוניה.

Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר