בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת"ח ועל "המערך", לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, "מפגיש" סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת "בשקט", על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. "כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?" הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו"ם, "עם השגריר שלנו נתניהו", שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו "מה פתאום אבן תהרוג…"

"גברת אוחנה," שואל אותה סלמאן נאטור, "את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?" והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

"את שונאת ערבים?" הוא שואל. "כן, בטח…" היא משיבה. ואז הוא מנסה "להסביר" לה: "גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה," והיא בשלה – "יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?"

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. "יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?" או − "אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים."

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?

תרגם מערבית: יונתן מנדל