אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

סמדר שטינברג, "שבע דרכים לאיבוד": לאן ומדוע הולכים אנשים לאיבוד

איך אדם יכול לאבד לא רק את דרכו, אלא גם את עצמו? אם היה בעברו פרופסור רב הישגים הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך מוחו, אחרי שעבר שבץ. אם מדובר בחיילת שתפקידה לצותת לשיחות טלפון, היא יכולה לגלות את עצמה אובדת בתוך סבך של התרחשויות שהיא עדה ושותפה להן בעל כורחה. אישה בגיל העמידה יכולה ללכת לאיבוד בשל זיכרונות אבודים ותשוקות שלא התפוגגו, ועורך דין צעיר אובד בתוך חוסר האונים של ילדותו, שמעולם לא הצליח לגבור עליו. מסתבר אם כך שלשבע המידות הטובות (תבונה, צדק, מתינות, אומץ לב, אמונה, תקווה ומתן צדקה), ולשבע המידות הרעות (גרגרנות, זימה, חמדנות, גאווה, ייאוש, זעם וקמצנות) הנודעות – מאריסטו, אפלטון, מהנצרות ומהיהדות – נוספו גם שבע דרכים לאיבוד, שאותן מנסח הרומן הנושא את השם.

במחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים היה נהוג לייצג את כל אחת מהמידות כדמות ברורה שנשאה את שם המידה. בספר שלפנינו הפרקים אינם מחולקים על פי "שבע דרכים לאיבוד" מוגדרות ומנוסחות, וגם האנשים המאכלסים אותו אינם מייצגים מושג מסוים, אבל כולם חווים אובדן דרך, נפשי ולפעמים גם גשמי.

הטכניקה הסיפורית של הרומן מרתקת. כל פרק משמש כמעין חוליה במרוץ שליחים, כשדמות אחת מוסרת את המקל לבאה אחריה, וזאת ממשיכה לפרוס בפנינו את העלילה, מתוך נקודת המבט שלה. הפרקים עומדים בפני עצמם כסיפורים עצמאיים, אבל עוצמתם גוברת כשהם מצטרפים זה לזה, ומאירים את קודמיהם ואת הבאים אחריהם באורות מפתיעים ומגוונים. מרתק להכיר את הדמויות שסמדר שטינברג מביאה בפנינו, תחילה "מבפנים", כל אחת בפרק המיוחד לה, ואז − מנקודות מבט אחרות. האנשים הללו קשורים זה בזה ומתהלכים באותה מציאות, גם אם לפעמים אינם מכירים את האחרים וודאי שאינם יודעים את מה שאנו הקוראים לומדים עליהם. תחילתו של כל פרק מסקרנת מאוד. דלת חדשה נפתחת, אנחנו מוזמנים להיכנס לתוך חייו של אדם נוסף, וכבר מבינים שהוא או היא יתקשרו איכשהו לקודמיהם ולעלילה, אבל עדיין לא ברור איך: אל מי הגענו עכשיו? מה יתגלה, איזה סוד חדש, איזו תפישת עולם אחרת, איזו תודעה מעניינת, מחשבות לא צפויות, נפגוש?

מאז ומתמיד מרתקות אותי נקודות מבט שונות, סתירות סמויות שמתגלות בין מה שאדם חושב על עצמו ועל זולתו, לבין מה שאותו זולת רואה וחווה, אפילו בסיטואציות משותפות. כמה מעניין להיחשף לחולשות של מי שנראה חזק ויציב, לפקפוקים העצמיים ולפגיעוּת של מי שמציג את עצמו יהיר ובטוח, וכמה מפתיע לגלות את הפערים בין החסוי לנגלה: מה שנראה כתשוקה רגעית הוא בעצם אהבה ארוכת שנים, אשליות-לכאורה הן ידיעה מפוכחת, מה שנראה כוויתור הוא בעצם געגוע וחיפוש נואש.

כוחו של הרומן במיומנות הכתיבה המשוכללת מאוד של הסופרת. סמדר שטינברג מצליחה לאפיין כל אחת מהדמויות בקול מדויק ומשכנע. יש לה אוזן טובה מאוד למשלבים שונים של התבטאות בעברית והיא מעניקה מידה נכונה של עילגות לעילגים ורהיטות לרהוטים. הנה למשל: "את רואה איך אני, כמה אני מנסה, הוא בועט בקצה נעלו, אבל כלום לא מסתדר. פה בארץ אם ההורים שלך לא עשירים, אין לך מה לחפש. תעבוד כל החיים כמו חמור ולא תגיע לכלום. אולי לך זה לא מפריע, אבל אני רוצה לחיות כמו בן אדם, להחזיק דירה, אוטו, לחסוך כסף בשביל יונתן, לפחות כשאני אחזור אני אוכל לדאוג לו כמו שצריך, לסגור את המינוס," של מהמר מובטל ובטלן, לעומת "'את רוצה את הפרשנות הפרוידיאנית?' 'ממך? אני רוצה את הפרשנות ההיסטורית'", של שני אקדמאים.

שטינברג מעניקה לכל אחת מהדמויות חלומות שתואמים את גודלן, והן, וחייהן, ומעשיהן, אינם חדלים להפתיע. זירות הפעולה משתנות: קמפוס האוניברסיטה, דירה ישנה בירושלים, קיבוץ בגליל, יחידה צבאית בנגב. כל המקומות מתוארים בפרוטרוט ובדייקנות, עד שהקורא חש כאילו נלקח למקום ושם הוא צופה באנשים, מביט בהם ומאזין להם.

שמו של הספר מתכתב גם עם הרומן שבע מידות רעות של מאיה ערד, שעלילתו מתרחשת כולה בעולם האקדמיה בארצות הברית. ערד מתארת את התככים, המזימות וחילוקי הדעות שמתרחשים באוניברסיטה בין פרופסורים, נשותיהם ותלמידיהם. נקודת המוצא של הספר שלפנינו דומה, אבל משם ואילך מפליגה סמדר שטינברג למקומות רבים ומרתקים.

שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון, והוא בהחלט מעורר ציפייה לספרה הבא.

 

ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.


Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

אבות ישורון, "בהיחבא": מדוע גם מי שניצל הוא קורבן

"הכול: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי", אמר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון. (הריאיון הופיע לראשונה בכתב העת שערכה, "חדרים" ולאחרונה גם בספר איך עשית את זה).

אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר. כמו צעירים יהודים אחרים – הידועים שבהם היו תהילים זייגר, הלא הוא דן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך, שנהפך ליצחק אורפז – הגיע ישורון לארץ ישראל "בזמן": לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני השואה. לפני שבני המשפחה שנשארו באירופה נרצחו.

אבל הצעירים הללו שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה מקרית – הלא איש מהם לא העלה בדעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו ויראו את יקיריהם, ולא ציפו לרגשות האשם שילוו אותם כל חייהם, אחרי שייוודע להם מה עלה בגורל בני המשפחה שלהם. הם לא יכלו, כמובן, להציל אף אחד. אילו נשארו, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים. אבל תחושת האשם איננה רגש רציונלי.

"עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר," אמר אבות ישורון לנכדתם של ההורים שלא זכו להכירה, שנספו בטרם עת, שאת הגעגועים אליהם לא הפסיק לחוש כל ימיו, ולהביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם –  "בהיחבא":

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

לכאורה מספר השיר על בדידות "רגילה" של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. והם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך. בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה. במזלג הזה הוא אוכל. הם מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא מִשְׁתַּנִּים". ומדוע, בעצם שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים? ובכל זאת הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו. מעניקים לו הגנה. ובעצם מסתבר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו "פִּתְאֹם" לבקרו.

הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט "נִשְׁכָּח": מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה החסר והגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל ה"הַסֶּרְוִיז" השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סֶּרְוִיז" שולחת אותנו למזרח אירופה. אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, אין אחים או הורים שיופיעו פתאום, יבואו לביקור, רק הוא נותר, והוא "חֶרֶס הַנִּשְׁאָר" צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט ו"נתנה תוקף" – "כחרס הנשבר", המתאר את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר.

בשורה האחרונה של השיר מביע אבות ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט." החרטה שהוא חש חורטת בו ומייסרת אותו.

גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

באוזני בתו הודה אבות ישורון כי לא תמיד השיב להם: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי"; מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים, בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם, והתמהמה בתשובתו אליהם. כאן בשיר הוא מספר תוהה איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בלבו ותוהה  – איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את צער האובדן ואת תחושת האשמה.

"רצח בבית הספר לאמנויות": הפרק הראשון

כשהטלפון צילצל, קירה עדיין שכבה במיטה ושתתה את הקפה השני של הבוקר.
היא זיהתה את המנגינה מהצליל הראשון, החוזר ארבע פעמים, גיטרות מתגברות והלמות תופים, ומיד לאחר מכן הביטלס
שואגים באנגלית — "קדימה, בואי…" השיר שבחרה לצלצול המזהה של אוהד היה, "לכל אחד יש מה להסתיר, חוץ מאשר לי ולקוף שלי…"
היא חייכה והושיטה את היד בזהירות, כדי לא להפיל את הספל. מה פתאום אוהד מטלפן? הרי שלושתם אמורים להיות עכשיו ביחד בבית, איפה אשתו? מה עם הילדה? אולי בכלל לא ישנו שם הלילה, כי לאלונה שוב עלה החום, היא שוב הקיאה ושילשלה.
"קירה," אמר אוהד ברגע שענתה לו. "קרה משהו נורא…"
היא הזדקפה, אחזה את שולי המחשוף של כתונת הלילה ואספה אותם, כאילו התייצב בחדר זר שאסור לו לראות לה את השדיים הגלויים כמעט לגמרי. דמותה ניבטה אליה מן המראה שעל השידה הנמוכה מולה, סתורת שיער ופעורת מבט.

מן העבר השני של הקו שמעה את אוהד מתייפח והתחילה לרעוד — כל מיני אפשרויות הבזיקו במוחה: נעמה גילתה הכול, ואוהד מתקשר בנוכחותה כדי לנתק את הקשר ביניהם? לא, בנסיבות

כאלה לא היה מעז לבכות, היה נאלץ להפגין קור רוח ואדישות מחושבת.
אז אולי זאת אלונה, אולי המצב החמיר, אולי היא אושפזה. או אולי…?
קירה לא העזה להמשיך את המחשבה, וגם לא היה בכך צורך. אוהד דיבר.
"אמא," הוא אמר, "אמא שלי, קירה. הבוקר מצאו… מצאו אותה… מישהו — אני לא מאמין!" פרצה מפיו יבבה לא נשלטת, "לא מאמין למה שאני אומר — מישהו רצח לי את אמא!"

הספר רצח בבית הספר לאמנויות יגיע לחנויות בתחילת מאי. עד אז אפשר לקנות אותו אצלי, עם חתימה והקדשה, תמורת 45 ש"ח כולל דמי משלוח (בדואר רשום – 50 ש"ח). אפשר ליצור קשר למייל:

ofra.offer@gmail.com


נעמי שמר, "ארבעה אחים": שיר קליל, או ביקורת מובלעת?

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול."

את הפסוק הזה כולנו מכירים היטב מההגדה. וגם את השאלה החוזרת הבאה בעקבותיו: "מה הוא אומר?" הכתוב מצטט את דברי כל אחד מהבנים: החכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?", הרשע –  "מה העבודה הזאת לכם?", התם – "מה העבודה הזאת לכם?" וזה שאינו יודע לשאול אינו אומר מאומה.

על כל אחת מהשאלות, גם על זאת של האח השותק, ההגדה משיבה. לחכם, שרוצה לדעת הכול על יציאת מצרים, היא עונה: "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן". לתשובה זאת יש פרשנויות רבות. על פי אחת מהן הכוונה לכך שבפסח מסתפקים באכילת מצה בסוף הארוחה, במקום לאכול דברי מתיקה. את התשובה הזאת אפשר להקביל למה שעונים על הקושיה הראשונה: "הלילה הזה כולו מצה".

לרשע משיבים: "לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה'  בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל." ההגדה משקפת בפני הרשע את רשעותו, המתבטאת בכך שהוא מוציא את עצמו מהכלל, מקניט ומתריס, ומבהירה: עם עמדה ספקנית ומרוחקת כמו שלו, הרשע לא היה נגאל בזמן יציאת מצרים. התשובה מקבילה לקושיה השנייה: "הלילה הזה כולו  מרור".

לתם, אדם פשוט שאינו יודע הרבה, ההגדה משיבה:  "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים." מאחר שהוא רוצה לדעת, מספרים לו את סיפור יציאת מצרים כהווייתו. וזוהי הקושיה השלישית: "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים": צריך להסביר לו שוב ושוב, כדי שיבין.

שאינו יודע לשאול מופיע בהגדה אחרון. התשובה לאדישותו, לעצלותו, "את פתח לו. שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". אותו, על פי ההגדה, צריך לדרבן. והתשובה המקבילה לקושיה הרביעית: "הלילה הזה כולנו מסובין": עליו להצטרף, להתעורר, להתעניין.

אחת הפזמונאיות הישראליות החשובות והפוריות ביותר, נעמי שמר, כתבה את השיר "ארבעת האחים", שמתכתב עם ארבעת הבנים בהגדה של פסח:

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

נעמי שמר נולדה אמנם בקבוצת כנרת, שחבריה היו חילוניים גמורים, אבל היא עצמה פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. בתום מלחמת ששת הימים אמרה: "אחרי המלחמה הזאת הורדתי את המירכאות מפסוקי התנ"ך".

שמר כתבה שירים רבים על דמויות מהמקרא: על שם חם ויפת, על גדעון ועל יעקב, על עקדת יצחק ועל שירת דבורה, היא שאלה "למה צחקה מיכל", ציטטה את אליהו הנביא וייחלה לחבלי משיח.

בשיר "ארבעה אחים" נראה כאילו חמדה לצון: הארבעה חמקו בשירה מתוך ההגדה, ושלושה מהם נענשו כהוגן: כל אחד מהם מצא זיווג זהה לו עצמו: החכם נשא לאישה חכמה, הרשע – מרשעת, והתם תמה כמותו. האם נישואים אלה יכולים להצליח? השאלה תקפה לא רק בעניין הרשע והמרשעת שחייהם יהיו בלי ספק קשים וספוגים ברוע הדדי. גם שני תמימים עלולים להכשיל זה את זה באי מעשיות, ושני חכמים עשויים לשקוע עמוק מדי בתוך חוכמתם המשותפת. היחיד שזוכה אצל נעמי שמר לשוב למקומו הטבעי, אל ההגדה, הוא זה שאינו יודע לשאול: הוא פוגש את היפה מכולן, הם משלבים ידיים בהרמוניה וחוזרים מהנדודים המייגעים ברחבי העולם.

ובעצם, נעמי שמר מצרפת אותנו אל מי שאינו יודע לשאול: בבית האחרון היא מסבירה שאין טעם לתהות לאן נדדו כל האחים, כי "אסור לשאול יותר מדי". משמע: עלינו ללמוד דווקא מהאח הרביעי, זה שההגדה אינה מפארת אותו, אלא מניחה אותו במקום האחרון, אחרי הרשע והתם.

מי שמכיר את העמדות שהחזיקה בהן נעמי שמר – היא דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה, שאפה ליישב את כולה והזדהתה בגלוי עם המתנחלים – עשוי לראות בשיר לא רק נימה של שובבות, אלא גם ביקורת מובלעת כלפי האחים, שיצאו לנוע בדרכים ונפוצו אל ארבע רוחות תבל, במקום להישאר במקום המיועד להם. במשפחות שבהן נוהגים לצרף את "ארבעת האחים" של נעמי שמר אל ההגדה ולשיר אותו ליד שולחן ליל הסדר ודאי מסתפקים בכך שהוא קורץ אל ההגדה ומעניק לה נופך קליל ועכשווי.

סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד": האם אפשר לערוך חזרה כללית של הסוף?

(מוקדש, בעצב עמוק, למיכל)

"רק ברירה אחת הייתה ביום רביעי: ניתוח או המתת חסד", מספרת הסופרת סימון דה בובואר בנובלה מוות רך מאוד שבה תיעדה את ימי חייה האחרונים של אמה, למעשה – את גסיסתה, שנמשכה כחודש.

המוות תמיד מפתיע, גם כשהוא צפוי לכאורה (ולא רק מכיוון שכולנו בני תמותה). כאשר אישה מתאשפזת רק משום שנפלה באמבטיה, כפי שקרה לאמה של דה בובואר, אין הנוגעים בדבר מעלים בדעתם שלא מדובר בתהליך של החלמה שבסופו תשוב אל חייה. רק בדיעבד התחוור לשתי בנותיה למה היו עדות. המוות הקרב ובא הערים על כל בני המשפחה, (אם כי כנראה שלא על הצוות הרפואי).

התאונה, אותה נפילה באמבטיה, כך התברר, הייתה רק הסימפטום למחלה, לא הגורם האמיתי לאשפוז. אמה של דה בובואר הייתה בטוחה שהגיעה לניתוח להחלפת מפרק הירך. הבדיקות גילו שהיא חולה ולכן נפלה. תחילה סברו שמחלתה קלה יחסית, בעיה במעי שאינה אמורה להיות קטלנית. כעבור זמן מה הסתבר שהמחלה שמפניה התייראה כל חייה תקפה אותה: סרטן מפושט.

לא פעם מגיע במקרים כאלה רגע של הכרעה: האם להילחם על חייו של החולה, או להניח לו למות.  לרוב ההחלטה אינה של האדם שהיא נוגעת לו הכי הרבה: החולה עצמו. אמה של סימון דה בובואר, על פי עדות בתה, לא רצתה בעצם לדעת מה מצבה. היא העדיפה להמשיך עד הרגע האחרון באשליה העצמית כאילו תחלים בקרוב, כאילו מדובר בתהליך הפיך. וברגע הקריטי של ההכרעה, חרף עצתה הלא רשמית של אחת האחיות הבית חולים, שהזהירה אותן לא להתיר לרופאים לנתח את האם, הן לא קיבלו את עצתה ואישרו לרופא לפתוח את הבטן. הניתוח האריך את ייסורי הגסיסה, אבל גם העניק לאם, שאהבה את החיים בכל מאודה וסירבה בכל תוקף להיפרד מהם, עוד כמה ימים של חסד, עוד כמה חוויות של קרבה, אהבה ומסירות. ולא רק לה. גם לבנותיה. "אם יהיו לה ימי אושר אחדים כמו היום הזה, לא נצטער שהארכנו את חייה," אומרת אחותה של סימון, וסימון מוסיפה מיד, בידיעה שבדיעבד, "אך באיזה מחיר."

ובעצם, לא הייתה להן באמת ברירה. אלמלא התירו לרופאים לנתח, היו כנראה ייסוריה קצרים יותר בזמן, אבל עזים ואיומים. מאחר שהחוק אינו מתיר לבני המשפחה או לרופאים לעשות מעשה, להתערב, להמית את החולה הסובל כדי לפטור אותו מהכאבים, אין כמעט בררה. נעתרים לבקשת הרופאים לבצע פרוצדורות שאינן יכולות לרפא, אלא רק מאריכות את הגסיסה. בשלב מסוים ברור לכולם כי "כעת יהיה סדיסטי לנסות להאט את המוות". ובכל זאת, אין אפשרות אחרת.

סימון דה בובואר מתארת בנובלה שלפנינו לא רק את מותה של האם, אלא גם את הקשר ביניהן, את החמלה המתפתחת, את הקרבה המיוחדת שנוצרת בין הבנות לאמן, באחרית ימיה. ספרה המין השני נחשב ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. כאן היא מספרת על אמה וכותבת כי די היה בחייה כדי "לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע", ובכך היא מעניקה לקוראיה חרך הצצה אל מה שהיה אולי מקור לחשיבתה הפמיניסטית: מבטה הביקורתי, הסולד, מאורח החיים של אמה, שהקריבה את אושרה ואת צרכיה למען בעלה ובנותיה.

לא קל לקרוא את היצירה הזאת, המפרטת בלי רחמים את התהליך האכזרי של בוא המוות, את ההידרדרות הגופנית, הכאבים התוכפים ומתעצמים ואת אוזלת ידם של הרופאים שמרגע מסוים יכולים רק להבטיח שהחולה לא תסבול, אבל לא תמיד לקיים את הבטחתם. דה בובואר לוקחת אותנו ממש עד לרגע הסופי, מתארת הכול, ואינה חוסכת מאתנו את הפרטים הקשים.

מיד לאחר מות האם אמרה אחותה של הסופרת כי הדבר היחיד שמנחם אותה זאת הידיעה "שגם אני אלך בדרך הזו. אחרת זה היה יותר מדי לא צודק! כן, אנו נוכחות בחזרה הכללית של קבורתנו." דומה כאילו דה בובואר הזדהתה עם אחותה והתכוונה להעביר אותנו באותה דרך ייסורים, באותה "חזרה כללית", כדי שנתכונן לקראת הבלתי נמנע.



[בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין רעה חולה נפוצה מאוד, שיש לתת עליה את הדעת: הכוונה לשימוש המופרז, שלא לצורך, בפועל "להיות", שמבקש לציין הרגל בעבר. בספר שלפנינו נספרו מאות הטיות כאלה, ועמודים שלמים שבהם מתחשק לנכש את כל "היינו מפטפטות" "הייתה מצמידה", "היינו חומקות", "היינו מקבלות", "הייתה משתלטת", "היה מכעיס", ואפילו "הייתה ישובה". מדוע אי אפשר – פטפטנו, הצמידה, חמקנו, השתלטה, הכעיס, וכן, פשוט "ישבה"! כותבים ומתרגמים, אנא אל תחששו. הקוראים יבינו שלא מדובר בפעולה חד פעמית, גם בלי כל ה"הָיֹה הָיָה" הללו.]

מוות רך מאוד, לעברית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר. אפשר למצוא את הספר גם באתר e-vrit

הנרי ריידר הגרד, "מכרות המלך שלמה": מה הקריאה החוזרת מוכיחה?

אזכור אגבי של אומברטו אקו (בספרו האחרון תולדות האגדות, בפרק הראשון, העוסק במפות ובמסעות) הציף את הזיכרון: אקו מנסה לנחש היכן שכנו מכרות המלך שלמה, ומיד הופיעו, במלוא העוצמה, הפרטים המעטים שנשארו בזיכרון מספר שקראתי שוב ושוב כשהייתי ילדה, מכרות המלך שלמה: ליקוי הירח, שהמבקרים הלבנים "השתמשו" בו כדי להפחיד את הילידים ו"להוכיח" שיש להם כוחות על טבעיים, המכשפה האימתנית גגול, מערת הנטיפים – אבל מה בדיוק מצאו בה? יהלומים? פסלים? גופות? מי בעצם נכלא בה, והאם נמלט?

כמעט כל מה שהיה כתוב נמוג מהתודעה – חוץ מזיכרון צמרמורות האימה שהוא הסב, גם בקריאות חוזרות.

ואז הסתקרנתי לבחון: האם יש עדיין בכוחו של הספר ההוא להבעית אותי? זכרתי את הקסם המוזר שהספר השרה עלי, את התחושה שהוא מתרחש במציאות מרוחקת ולא מובנת, כמו בעולם אחר, מפחיד, מוזר ומסקרן. ותהיתי האם האכזריות צמאת הדם של גגול העתיקה, צפודת הפנים, המהלכת על ארבע, הדומה יותר לקוף מאשר לבת אדם – כמעט הפרט היחיד שזכרתי – תעורר בי כמו אז רצון להשליך את הספר מעלי ולהסתתר מתחת לשמיכה? האם נשימתי תשתנק? האם אוכל גם כיום, מקץ חמישים וחמש שנים, להגיב בעוצמה, להתרגש, להאמין?

ובכן, הרצון להשליך את הספר התעורר כמה פעמים, אבל מסיבות שונות לחלוטין, ובכל מקרה, לא הייתי עושה זאת. מי רוצה להסתכן בניפוץ מכשיר הטבלט היקר תרתי משמע, רק כדי להביע מחאה כנגד דבריו של סופר שמת לפני 92 שנה?

הנרי ריידר הגרד פרסם את מכרות המלך שלמה ב-1885. הוא כתב את הספר בביתו הנוח שבלונדון, אבל התבסס על הידע שצבר בשנים שבהן שהה באפריקה, ועל שיחותיו עם הרפתקנים אירופיים שפגש שם. עלילתו של הספר מתרחשת כולה ביבשת שחלק גדול ממנה טרם נחקר אז, והיה עדיין עלום: ציד אנגלי חובר לשני הרפתקנים שיוצאים למסע מסוכן במעמקי המדבר. אחד מהם מבקש למצוא את אחיו שאבד שם, כנראה, והאחר מקווה למצוא אוצרות, בעיקר יהלומים. הציד האנגלי הוא המספר. בתום המסע המפרך שממנו נחלצו רק בקושי, הוא פונה אל בנו, שלומד רפואה באנגליה, מתאר את כל קורותיו,  מסביר מדוע בעצם נעתר להזמנה לצאת למסע המסוכן (הוא קיווה, כך הסביר, להרוויח די כסף כדי לפרנס את הבן), ומספר כל מה שעבר עליו, ואיך ניצל.

אז מה גילתה הקריאה של ספר ההרפתקאות שיועד, לפחות בתרגומו הנושן לעברית, לבני נוער?

קודם כל – הסתבר שהעלילה אינה מתרחשת בעולם חלופי, אלא במקומות שלפחות חלק מהם אפשר למצוא במפה: בדרום אפריקה. כמו כן נוכחתי שהאימה עדיין שולטת, אבל היא נובעת ממקורות שונים לחלוטין. גגול נותרה מפלצת צמאת דם ואכזרית, אבל תכונות דומות לא חסרות גם למספר ולעמיתיו. לו אין כמובן שום מודעות עצמית או מושג מה הוא חושף על עצמו: הגזענות, השובניזם, תאוות ההרג. אבל בעצם המספר, וגם הסופר שיצר אותו, אינם אשמים. הם  בסך הכול מייצגים ערכים שהיו מקובלים וסבירים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואפילו בסוף שנות החמישים, בימים שחזרתי וקראתי את הספר, שום דבר בו לא נראה עדיין חריג או מזעזע. כיום הדברים מעוררים פלצות.

המספר, כאמור, צייד. כמה הוא גאה ביכולתו לפגוע, לירות, לדייק. באיזו חדווה הוא ועמיתיו הורגים. לאורך המסע הם נתקלים בעדרים של חיות בר. פילים. צבאים, ג'ירפות, ובהתלהבות אין קץ הם טובחים בחיות הללו! אפריקה הם בעיניהם "גן עדן של חיות ציד", וכך למשל, הם הורגים יום אחד בדרכם שמונה פילים, לא פחות, סתם כך, לשם ההנאה! "מצפוני לא הרשה לי לאפשר לעדר כזה להימלט, בלי שאנסה לקלוע בהם…" כותב המספר. בעיניו מדובר בעיסוק לשעות הפנאי, בשעשוע! הוא מתאר בכישרון רב את יופיין של החיות. ואז, בלא פחות כישרון, את הגסיסה שהוא עצמו אחראי לה, ושום תחושה של אי נוחות אינה מתעוררת בו, גם כשמדובר בחיה נדירה, גם כשההרג לא נעשה כדי להשיג אוכל, אלא סתם! כאילו מדובר בפעילות ספורטיבית שהמצטיין בה מתגאה בעצמו, שהרי לחייה של חיה אין שום ערך או משמעות והסבל שלה יכול רק לעורר התפעלות. אכן, תחושת ההתקוממות והזעם שהתיאורים הללו מעוררים שייכים לערכים שהשתנו, ובכל זאת קשה לא לתהות איך אנשים לא ראו את האכזריות שבהרס סתמי של דברים יפים. ובעצם, גם כיום יש ודאי ציידים שהיו שמחים לשעוט ברחבי אפריקה ולהרוג חיות. למרבה המזל יש כיום חוקים המגינים על חייהן, בידיעה שהציד הפרוע כבר סיכן את קיומן של חיות מסוימות. (ציד פילים, למשל, אסור לחלוטין על פי חוק, וציד בכלל נחשב בקרב חוגים נרחבים עיסוק מגונה ומתועב).

%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8

גם השובניזם הגזעני והסקסיסטי שהמספר משקף בדבריו מעורר פלצות. לכאורה מדובר בשלושה גברים לבנים נאורים. כשהם נתקלים באכזריות המבחילה של גגול ושל המלך העריץ שהיא מייצגת, הם מתקוממים וכועסים. כשהם עדים להרג טקסי ושרירותי הם מזדעזעים עמוקות, ונחלצים לעזרתו של טוען לכתר שמבטיח לשלוט בעמו בהומניות, להנהיג מערכת משפט צודקת ולא להוציא להורג חפים מפשע. כל זה יפה מאוד. אבל ההתנשאות, העמדה המגחיכה את "הילידים", היחס אליהם כאל יצורים נחותים שיש להקפיד על ריחוק נאות מהם: "שאלתי אותו איך הוא מעז לפנות אל אדונו כך, בכינוי של קרבה. מותר לילידים לכנות אותנו בינם לבין עצמם בשמות, אבל אי אפשר שיפנו לאדם לבן ישירות בכינוי שבשפת פראי האדם", שאפשר "לעבוד" עליהם: "אמרתי לו שכשנשוב, אם אחד החפצים שלנו יחסר, אהרוג אותו, ואת בני משפחתו, באמצעות מעשי כישוף; ושאם נמות והוא ינסה לגנוב את הרובים שלנו, אבוא וארדוף אותו כרוח רפאים, אשגע את הבקר שלו ואחמיץ את החלב שלו, עד שיקוץ בחייו", ולהתפעל מתגובות אנושיות שלהם: "מתחת לעורה הכהה נראה היה ממש כאילו היא הסמיקה."

כמובן שלאהבה בין אישה שחורה לגבר לבן אין שום סיכוי, בעולמם של הסופר ושל המספר שיצר: אישה "ילידית" אומרת לגוּד, גבר שהתאהבה בו (והוא בה!) "'לא, אדוני, לאן שתלך, אלך גם אני,'" המספר אומר מיד לעצמו: "כך נדמה לך! […]; אם נצליח לצאת מכאן, מצבכם יהיה בלתי אפשרי ומביך". ליתר ביטחון וכדי למנוע מבוכות, הסופר הורג את האישה. אמנם הוא מסבר צער לדמות שיצר, את גוּד שהעז להתאהב באופן כל כך לא נאות, אבל המספר, דמות אחרת שהסופר יצר, חש הקלה: "מזל שהיא הסתלקה מהעולם, כי אחרת אין ספק שהיו נגרמות הסתבכויות", שהרי "שום יופי ועידון לא היו יכולים לאפשר קשר זוגי בין גוּד ובינה".

הקריאה החוזרת של מכרות המלך שלמה מוכיחה שוב שאי אפשר לשחזר חוויות ילדות. ובכל זאת, למרות מורת הרוח והרתיעה, היה גם צד נעים במפגש החוזר עם הסיפור הנשכח ועם הידיעה שלא רק אני, גם העולם השתנה, ובתקווה שמה שהיה אפשרי בעבר לא יוכל עוד לשוב, למרות הנסיגות והמעילות הקשות באמון שכולנו חווים בימים אלה.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים המובאים כאן.

מאיר שלו, "גינת בר": ספר רווי אהבה, ולא רק לגינה.

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

פרג אגסני גדול. איור: רפאלה שיר

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.

יאקוב וסרמן, "הזהב של קחמרקה": מה מחזק את הפולשים?

אטוואלפה לספרדים:

"אבל אינכם משיבים לי," פתח שוב בדברים והביט סביבו; מדוע אתם שותקים בתשובה לשאלתי? האם מאירה אותה השמש בארצכם? בוודאי טעות בידכם, אין ספק שזו שמש אחרת. האם אינה זועמת כשאתם מחריבים את שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה? האם אינה מתקדרת כשאתם נוגעים בנשים המקודשות? אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם איפוא האסור למגע, והרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?"

הוא הצמיד את זרועותיו לגופו ופשט את ידיו משל היו שתי קערות שבהן ביקש לקבל את התשובה. אבל שום תשובה לא באה. שתיקה מחניקה נפלה ויצרה אווירת רפאים.

"ביקשתי לחקור ולהבין מה הופך אתכם לחזקים כל כך," המשיך רכון מצח בהרהור, "ואני מאמין שגיליתי זאת. אין ספק שהזהב הוא זה. הזהב נותן לכם את העוז לגעת בכל הדברים ולחמוד אותם. ובעתם השגתכם את הדברים את משחיתים את צורתם. הזהב משנה את הנפש שלכם, המושיע שלכם, כפי שאתם מכנים אותו, ומי שיש לו חתיכת זהב נעשה חסין וחושב שרכש את השמש, משום שאינו מכיר שמש אחרת. עכשיו אני מבין זאת בדיוק, ואני מרחם עליכם, חסרי השמש."

לעברית:  הראל קין