אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 הוא חגיגה לשוחרי תרבות בכלל, ולאוהביה של לאה גולדברג בפרט.

בספר קיבצו העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, רשימות ומאמרים שכתבה גולדברג, מהרשימה הראשונה, שהתפרסמה כשהייתה בת שבע עשרה. העורכים טרחו מאוד, ובעבודת נמלים יסודית הוסיפו הערות שוליים וביאורים המנחים את הקורא להבין מי האנשים, היצירות, היוצרים והמקומות שגולדברג מזכירה במאמריה. לא זו בלבד, אלא שהוסיפו בגוף הכתוב תיקונים של טעויות קולמוס, שכולם מצוינים בסוגריים מרובעים.

למקרא כל הכתבים הללו קשה שלא להתאהב בלאה גולדברג, אם יש עדיין מי שטרם נפל שבי בקסמה. כמה ידע, כישרון, חוכמה ומבט רגיש היא שופעת! אילו אוצרות טמונים בדפים הללו, שמסבים עונג רב כל כך בקריאתם!

יש להודות שלא כל הרשימות המובאות בספר מדברות אל הקורא הישראלי בן זמננו. חלקן – למשל ביקורות תיאטרון שכתבה גולדברג – איבדו מהרלוונטיות שלהן, במיוחד כשהיא מתעכבת על ניואנסים של משחק, או על טקסטים שנעלמו מהתודעה. פה ושם גם בקיאותה הרבה של גולדברג בספרות העולם, במיוחד בזאת הרוסית, יכולה להביא אותה אל מחוזות שזרים לקורא הישראלי בן ימינו. על הרשימות הללו אפשר כמובן לדלג, או לקרוא אותן "באלכסון", כלומר ברפרוף…

אבל מרבית הרשימות מרתקות, מרגשות ומשמחות עד מאוד. היוצרים שבהם גולדברג דנה רבים לאינספור. אנדרה מורואה וצ'פלין הם הראשונים. ואחר כך ציירים, משוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, היא מספרת על תערוכות במוזיאונים ועל ראינוע, כותבת על ליטא וברלין, זלצבורג, פריז ותל אביב, מחוזות שבהם היא משוטטת ולוקחת אותנו אתה.

רשימותיה לוקחות אותנו גם אל זמנים אחרים. אל מה שהעסיק את הבריות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה (וגם, בזיכרונות מילדותה, אל ימי מלחמת העולם הראשונה). למשל, ברשימה מ-1935 היא תוהה מה הטעם במאמר שנכתב על "המחשבה היהודית", המנסה להוכיח "כי היהודים עם חשוב הוא, מפני ש… נתנו את התורה ומפני ששפינוזה היה יהודי". על כך היא רוטנת: "אחרי כל אלה נשארת רק שאלה אחת, שפתרונה כמעט ברור: לשם מה מוציאים מרץ לכתיבת ספרים כאלה? את מי זה מעניין ועל מי זה משפיע?"

באוקטובר 1935 היא לוקחת אותנו למופע קברט ביפו, שם "הקהל מיושן ואדיש, […] הנרגילות עוברות מפה לפה. שתיקה או שיחות חשאיות. גרמני משרונה בחולצה חומה העשויה לפי האופנה הגרמנית האחרונה, וו הידועה כל כך מתהלוכות ואסיפות של השנים האחרונות בגרמניה, מקשיב ברצינות לנגינת התזמורת."

ביוני 1936 היא מקוננת על מצבם של אנשי רוח גרמנים ואיטלקים, שנאלצו להגר מארצותיהם בגלל המשטר הפשיסטי. הם "פזורים בארצות דמוקרטיות בעולם", והיא מוסיפה ומפרטת את המקומות "הנידחים", לדבריה, שאליהם נסו אותם אמנים: "שוויץ, בלגיה, הולנד". מצבם רע, כי הם "אמיגרנטים" שנתלשו לא רק מביתם הפיזי, אלא גם מעולמם התרבותי. בזמן שכתבה את המאמר לא העלה עדיין איש על דעתו איך גרמניה תכבוש על הארצות שאליהם ברחו הגולים, ומדוע לא ימצאו בהם עוד מחסה אמיתי.

באוגוסט 1938 היא מתארת מפגש בין גרמני, קתולי אדוק, ובין מכר יהודי. ידידה סיפר לה על ההתלהבות שבה הקתולי הגרמני התקומם באוזניו על הנאצים המחריבים לדבריו את הכנסייה. אבל כעבור שלושה ימים, כשנפגשו שוב, כבר היה על דש בגדו של הגרמני הקתולי "צלב קרס קטן. קטן מאוד. מתבייש." ברור לה שמשם דרכו של העונד סלולה אל "מדי פלוגת הסער".

באותו חודש היא מתארת מפגש בין נאצי במדי פלוגת הסער ובין צעירה יהודייה "שפרצופה 'ארי' בהחלט". הנאצי מתלונן באוזני היהודייה הסמויה על המחסור בבצל, כי "כל הבצל בעולם הוא יהודי!" הצעירה מופתעת: האם גם צמחים מסווגים מעתה על פי גזעם? לא, מסביר הנאצי, היהודים קנו את כל הבצל… הצעירה מייעצת לו בלעג שהוא אינו חש בו שלא לקנות את הבצל הזה בכל מקרה, שהרי הוא יהודי, ובן שיחה נאנח ומסביר שהיו קונים, למרות יהדותו, אבל היהודים מסרבים למכור. ממש מזימה. אבל, הוא מתנחם, "בשנה הבאה, בעזרת המנהיג, יהיה בצל גם לנו": (בדיעבד התוכנית ברורה: הם יתקפו את שכניהם, יפציצו ערים שלוות, ירצחו, יכבשו, ימיטו חורבן גמור על אירופה – גם על גרמניה, כמובן – אבל  בצל יהיה להם…)

כשהמלחמה פורצת מחליטה לאה גולדברג במודע להמשיך לכתוב על החיים, על אמנות, ולא על הקרבות. החלטתה מעוררת פולמוס: משוררים אחרים בני זמנה, שלונסקי למשל, סברו כי בימים של קרבות על המוזות לדמום, או לפחות "להתגייס" למאמץ המלחמתי. גולדברג התנגדה. כבר ב-1935, גיבשה את עמדתה במאמר שנקרא "האורכידיאה מול התותח", שבו בזה לשיר של משורר איטלקי שפיאר לדעתה את המלחמה. כי, לדבריו, "האורכידיאה פורחת ומלבלבת 'מול הפרג האדום של אש המלחמה'". על כך כותבת גולדברג בפלצות: "יש להניח שכל קורא בעל היגיון […] שואל את עצמו ואת חברו: 'מה זאת? טירוף דעת גמור? חנופה? חוסר מצפון? או השקפת עולם עיוורת ומסורסת?'"

ובכן – מה מעסיק אותה? למשל, במאמר שנקרא "הבן האובד", (כותרת שמעלה על הדעת את אחד משיריה היפים ביותר, "שובו של הבן האובד") היא מגחיכה את התיירים הנוסעים, שבעיניהם המזרח הרחוק אקזוטי כל כך: "אנו הלועגים לסופר רוסי מוכשר ומפורסם אשר סיפר לנו כי שותים ביפו מאסטיקה [גומי לעיסה] בכוסות, מקבלים מתוך אמונה שלמה סיפורים דומים על יפן, סין והודו".

באותו הקשר היא מצטטת מכתב שלם שקיבלה מידיד הודי (הסטודנט ההודי שהתיידד אתה, אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, זה שהשיר "נפרדנו כך" נכתב אולי בהשראתו?). אותו ידיד נאלץ לשוב לארצו, והוא כותב לה, בלא מעט מרירות מפוקחת, על בני ארצו המיואשים: "לשם מה לשבת על הספסל, אם אפשר להתפרקד על הרצפה? למה לשאוף לגדולות, אם אפשר להתקיים גם במועט?" (האם הייאוש שרואים התיירים באמת אקזוטי כל כך? ומה אפשר לחשוב על מי שמצוקתו של הזולת מצטיירת כמעניינת במצלמתו? אלה אינם הרהוריה של לאה גולדברג, אלא המסקנה שלי מכתבתה).

ועוד היא עורכת דיונים ספרותיים מרתקים ממש. הנה היא נוזפת ביורשיהם של סופרים שמתו, כשהם מתעקשים להוציא לאור כתבים שהיוצר גנז, (אם כי ברור לה שלא תמיד היוצר מסוגל לשפוט את כתביו נכונה, כך למשל טולסטוי, שהתכחש באחרית ימיו לרומנים הגדולים שלו), או מספרת על פרק יפה להפליא מתוך מלחמה ושלום שהתגלה לאחרונה, תוהה מדוע טולסטוי השמיט אותו מכתב היד הסופי של הרומן, ומעניקה לנו הסבר מופלא על הצורך של היוצר להיפרד מחלקים ביצירתו, גם אם הם מצוינים, רק משום אינם נחוצים באמת למארג הכללי. "האמן האמיתי יודע תמיד את הדבר שהוא מספר עליו לקוראים יותר מאשר הוא מגלה", היא כותבת, ומציינת דוגמאות של סופרים שמספרים יותר מהראוי, עד כדי כך שהקורא אומר בלבו "טוב שאתה, הסופר, יודע את זאת, כי עליך לדעת את כל פרטי חייהם של גיבוריך, אולם מה זה מעניין אותי?". בעיניה זאת אחת ההבדלות בין כתיבה גדולה לבינונית: "אי אפשר לקחת את כל השיש של איטליה כדי לבנות בנין אחד"…

זיקתה העמוקה לספרות הרוסית מתגלה בפרקים רבים. צר לה על כך שהספרות בתקופתה מתכופפת בפני השלטון: "הדיקטטורה הסובייטית כופה הר כגיגית על האמן, והאמן נכנע ומבקש סליחה". בסיכומו של אחד המאמרים היא קובעת כי האמנים הדגולים באמת לא ישתנו בגלל "צו ממשלתי והוראה מפלגתית".

במאמר אחר היא מתארת את עוצמת השפעתו של פושקין, שלדבריה "במשך מאה שנה […] חי והתפתח עם הספרות הרוסית ובתוכה", וזאת מכיוון שיוצרים רבים המשיכו לכתוב עליו, באמצעותו, ובהשפעתו.

היא דנה בענייני דיומא, לא רק אלה הקשורים במציאות העולמית, אלא גם בזאת המקומית: במאמרה "דפדפתי במקרה" היא מתארת מקראה לילדים עתירת טעויות מחפירות שבעקבותיה עלעלה בעוד ספרי לימוד והיא מסכמת וכותבת דברים שלא פג תוקפם: "אנו רוצים להקנות תרבות לילדינו, יחס של חרדת קודש ליצירה האנושית, טעם טוב. נהיה זהירים ומוקפדים. אחריות מוטלת עלינו".

טעמיה ברורים וגלויים: למשל, היא סולדת מיונג ואוהבת את אלתרמן (ומפרטת ומסבירה, כמובן, מדוע), היא מתרגזת מתייר אנגלי שמתאר לטעמה את המציאות בארץ ישראל ברוח אנטישמית גלויה וכותבת עליו בציניות מרנינה ומשעשעת. היא מתפעלת מדברים לא צפויים: למשל – מהשם "כוכב הרוח": "מיהו אותו משורר בעל דמיון, מיהו אותו נעים זמירות אלמוני, שכינה בשם נפלא זה את אחד ההרים בישראל?"

בין המאמרים העיוניים אפשר למצוא גם פרקים שבהם מתארת גולדברג מקומות (רחוב בעירה, לעת ערב), אירועים (סיפור קצר מילדותה: כיצד נזהרה מפני צעצועים שזרקו השכנים מהקומה השנייה. הוריה היו בטוחים שמישהו חלה שם בטיפוס ושהצעצועים מסוכנים. ילדים אחרים לא ידעו על הסכנה, ורק היא שמרה על מרחק, ועד היום היא מתגעגעת אל הצעצועים ההם, שאף אחד מילדי השכנים לא חלה בסופו של דבר בעטיים…), אנשים (שכן קטן-גוף וילדתו, שהיא משקיפה עליהם מהחלון, עדה לחיי המשפחה המסוימים שלהם ולבדידותה, השולחת אותה אל ספריה).

כתיבתה זוהרת ביופייה. יש לקוות שזהו הכרך הראשון, ושאחרים יבואו בעקבותיו. יש כאן קוראת שמחכה בכיליון עיניים להמשך.

אחת ההשפעות של ספרות גדולה באמת היא יכולתה "לשחרר" את הקורא מהעמדות החוץ-ספרותיות שאתן הוא מגיע ליצירה. כך למשל, מי שקורא את הספר וזרח השמש של המינגווי אינו יכול שלא להישאב אל מציאות שבה יש יופי מרומם במלחמות שוורים, גם אם מחוץ לספר אותו קורא מתעב את האלימות האכזרית והחד צדדית שיש בהן. ספרות משובחת בוראת עולם שבו היא זאת שקובעת את החוקים, וזה אחד מסודות עוצמתה.

האם הספר סמוך עלי מאת הסופר האורוגוואי מריו לבררו מצליח במשימה? האם למשל הוא שואב אותנו לתוך עולם שבו אפשר "להתאהב" בזונה, או לפחות לחוש, ביחד עם המספר, בקסם שהיא משרה עליו? האם המציאות הספק סוריאליסטית, ספק ריאליסטית שהוא מצייר מושכת לתוכה את הקורא, עד שהוא מוכן להשעות את הספק, להאמין לה, להיות בתוכה?

נראה כי התשובה לכך תלויה מאוד בטעם אישי, שכן ברור שהמוציא לאור האחראי על תרגומו של הספר שלפנינו אוהב מאוד את היצירה ואת הסופר שכתב אותה. באחרית הדבר שכתב אוריאל קון הוא מספר על הוצאה קודמת של ספר אחר שכתב מריו לבררו, ומֵצר על כך שלבררו לא קנה לו אלא קהל אוהדים קטן (אך מושבע). התפעלותו הרבה גם מסמוך עלי גלויה מאוד לעין.

אודה כבר עכשיו כי למרבה הצער, איני שותפה להתפעלות.

תחילתה של הנובלה דווקא משכה את לבי: מוצג בה סופר שנאלץ לקבל על עצמו משימה כמו-בלשית. העורך בהוצאה לאור אינו מתלהב מכתב היד החדש שכתב, ומציע לו דרך אחרת להרוויח את הכסף הדרוש לו מאוד למחייתו: עליו להתחקות אחרי זהותו של סופר אלמוני ששלח לעורך כתב יד יפה להפליא, אבל לא הזדהה בשמו. כדי שההוצאה לאור תוכל לפרסם את הרומן היא חייבת לאתר את אותו סופר לא מוכר. המספר מקבל מקדמה ויוצא לדרך: הוא נוסע לעיר שממנה נשלח כתב היד, ומתחיל במסע חיפושים, לא לפני שהוא קורא את כתב היד ומכיר מיד בגדולתו. ברור לו שבכתיבתו המופלאה אותו סופר אלמוני עולה עליו עצמו בהרבה, כך שהעניין שמתעורר בו גובר.

עד כאן הכול מצטייר ריאליסטי וסביר. הדיאלוגים, העילה לנסיעה, ואפילו מה שמתרחש בדרך למחסוריאס: המספר חומד לצון, וכשצעירה יפה שיושבת לידו נוזפת בו ומסבירה לו שהעישון אסור בזמן נסיעה הוא מעמיד פנים שהוא תייר אנגלי שאינו מבין ספרדית.

רק אחרי שהוא מגיע ליעדו, מוצא בית מלון, עולה לחדר שלו ומתחיל להסתובב בעיר כדי לאתר את הסופר האלמוני, משתנה רוח העלילה והריאליזם נהפך לסוריאליזם: הכול לכאורה מציאותי, אבל יש איזה עיוות מוזר, מין ניחוח של אי סבירות, כל מיני צירופי מקרים שקשה להבינם, כל מיני ספקות משונים שנוגעים בסביבה ובהתרחשויות. האם הוא האורח היחיד בבית המלון? מדוע שלחו אותו להתאכסן בחדר שתקרתו שוכנת ממש מתחת לגג, ששולח אל המיטה אוויר חם "כמו זפת"? לחלק מההתרחשויות יש הסברים ריאליסטיים: כך למשל כשהוא שולח יד לתוך כיס המעיל שלו ומרגיש משהו דביק ואז רואה גם שהיא התכסתה בנמלים, הקורא חש מעין רתיעה: מה קורה כאן? אבל אז מתברר שאלה בסך הכול סוכריות שקיבל ביום הקודם, והן נמסו, ושהנמלים נמשכו אל המתיקות. אז בסדר. ההסברים מתקבלים על הדעת. אבל מה פשר החלומות המוזרים? (ומדוע בכלל להיעזר ב"כלי" הזה? הלא חלומות מעצם טבעם מאפשרים לסופר לתאר כל דבר שהוא, מופרך ככל שיהיה!) ואיך ייתכן שהפתרונות לחידות השונות מגיעים באופן שרירותי? האם הסופר לא הקל כאן על עצמו, עם הדאוס אק מכינה שהוא שולף לקראת סופו של הסיפור? אני חייבת להודות שלא השתכנעתי.

אבל הבעיה העיקרית שהפריעה לי בקריאה הייתה עמדה חוץ ספרותית שהבאתי אתי, ושהספר לא הצליח בשום פנים ואופן לערער: התפיסה שלי על נשים בזנות. סופר, או המספר שהוא מציב כדי לייצג אותו, שמסוגל לתאר את מעשה האונס שהוא עושה באישה-בזנות כאילו יש בו איזה יופי קסום אינו יכול שלא להגעיל ולהרתיע אותי. ולבררו, בניגוד להמינגווי שבקריאת ספריו הצלחתי לגבור על הרתיעה שאני חשה מפני מלחמת שוורים (או דיג), פשוט לא הצליח לשכנע אותי. האונס הוא "חוויה טיפולית ראויה לציון"? האומללה "התעלתה על עצמה וביצעה את אומנותה בשליטה אמיתית, קשובה לקצבים ולדקויות"? לא מתעורר כאן אלא גועל נפש אמיתי ועמוק, שמזכיר לי, למרבה הצער והבחילה, את דף הפייסבוק When he pays (צרכני זנות מספרים שם על חוויותיהם, ציפיותיהם, דרישותיהם ואכזבותיהם מהסחורה שקנו לעצמם: גופה של אישה שנאלצת להיות שם, מסיבות שונות, כולן רעות).

המספר (והסופר?) מפגין את יחסו המיזוגני לא רק בעניין האישה שמוכרת לו את גופה, והוא, נרקיסיסט מבחיל, מעז להתפעל ממנו ולהרגיש בעלות עליו. אותה מיזוגניות נחשפת גם כשהוא מתאר מפגש עם אישה אחרת, ש"שלחה יד במפתיע וסגרה אגרוף של ברזל סביב אבר המין שלי". כמה היא דוחה, מכוערת, ואגרסיבית, כמה הוא נרתע מפניה (וכמה שהקטע הזה דוחה!).

אילו יכולתי להאמין שהסופר מותח ביקורת על המספר שברא, על שקריו המניפולטיביים, על הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מותח על כל מי שהוא פוגש, הייתי יכולה להתפעל משנינותו. והוא שנון: "המלצר לא היה זוכה בשום פרס בתחרות על חביבות"; "'את מי?', שאלה, והדגישה את אופיין הבולט של עיניה"; "מאות עיניים חשדניות ולגלגניות נתנו בי מבטים ביקורתיים. כשהוצגתי בתור סופר לאומי מהולל, חשבתי שזיהיתי בכמה עיניים את החשש הסביר שאפתח באיזה דקלום לתפארת אורוגוואי"; "הקשבתי איפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המול"ות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות, כאילו היתה בארצנו תעשיית מו"לות, כאילו ארצנו היתה ארץ". אכן – משעשע. אבל אין בסיפור שום רמז לכך שהסופר דוחה את הדמות מעליו. שהוא מציג אותה בפנינו כדי שנבין עד כמה היא מגעילה גם אותו. בניגוד, למשל, להומברט הומברט, שנבוקוב, בספרו לוליטה, שופט אותו בתחכום אבל באופן מובהק, הספר שלפנינו, שנכתב על גבו כי "הוא אחד הספרים שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר" אינו מותח ביקורת, אלא "חוגג" את כל מה שהוא מציג בפנינו. לי הוא לא הסב שום אושר.

הוצאת תשע נשמות, לעברית: ארז וולק

תהליך ההתמודדות עם חוויית-האם אינו מתרחש במבודד משאר רכיבי הטראומה כי אם במקביל להם, וכמותם – הוא אינו לינארי אלא נמצא בתנועה מתמדת ספיראלית, מאופיינת בהתקדמויות ובנסיגות עד להשלמה ולסגירה המצופות.

תפישת האם כ"הורה הלא-פוגע"

לילדה הנפגעת יש מטרה בסיסית עיקרית: לשרוד את ההתעללות במהלך התרחשותה ואת השלכותיה לאחר שהפגיעה הפיזית הסתיימה. לשם כך, ובמקביל להפעלת מנגנוני ההגנה, היא מנסה לשמר, ולו רמה מינימלית של קשר עם הדמות ההורית ה"לא פוגעת", במקרה זה – האם. הילדה אינה יכולה להרשות לעצמה לתחום גם אותה במשבצת ה"רעים", לפיכך היא עושה את הבחירה שאימה הייתה אמורה לעשות ומפרידה בין הפוגע ל-לא פוגעת, בין הרע לטובה. הפרדה זו היא סם חיים הכרחי להמשך הקשר שלה – המדומיין או המציאותי – עם אימה.

לעתים קרובות הילדה עושה את החלוקה באופן לא מודע, אבל במקרים לא מעטים הבת, גם בבגרותה, בוחרת במודע לוותר על האמת שלה, לחזור בה מהאשמותיה, או לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח – נוכח דרישות האם והסביבה וכדי לשמר קשרים שאינה מסוגלת רגשית לוותר עליהם.

גם כשהכאב על היעדרות האם מתחיל לעלות על פני השטח, קל יותר לילדה "להבין" את האם, למצוא לה צידוקים והצדקות, להשאיר אותה כדמות החיובית "שרצתה אך לא יכלה".

בנקודה זו חשוב להדגיש שיש הבדל מהותי בין החלוקה ל"רע" ו"טובה", שנובעת מהצורך לשמור על הורה אחד לפחות כדמות חיובית, לבין הבחנה בוגרת ומציאותית שנבנית תוך כדי עיבוד קשת הרגשות כולה: בין חלוקה שהיא תוצאת המאמץ לסיפוק הצורך הילדי בהגנה, ביטחון וטיפוח, לבין תובנות בוגרות שנרכשות במהלך טיפול ועיבוד הטראומה.

מאיה ריד, עכשיו אני: זה לא לנצח, מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות, הוצאת ספרים "אח", 2008

כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, שמעתי מישהי תוהה בלחישה: רגע, מה קורה כאן? זה לא האיש החולה?

אכן, לרגע משהו מתבלבל, לכאורה. הסרט נפתח בכך שז'אן פייר, גבר לא צעיר, יושב מול רופאו המבשר לו שחלה: גידול ממאיר התגלה במוחו, במקום שאי אפשר לנתח. הוא יצטרך לעבור כימותרפיה, ולקוות שהטיפול יצליח. ז'אן פייר נראה המום לגמרי. הוא יושב מול הרופא, בלי אומר ודברים. הרופא פונה אליו שוב ושוב, מוודא שז'אן פייר מבין מה נאמר לו כרגע. נראה שלא. נראה שז'אן פייר היה זקוק למלווה שיבוא אתו ויעזור לו להבין מה מצבו. הוא בוהה ברופא, המום, או מבולבל, אולי כבר קצת דמנטי, בכל זאת – גידול במוח? − והנה הוא מחייך, מאשר שהבין הכול, ומצביע על חלוקו של הרופא: תראה, יש לך כאן כתם קטן.

טוב, הסרט נקרא "הרופא הכפרי" ומי שמזדרז להסיק מסקנות מניח כבר שיעסוק ברופא המטפל בז'אן פייר. אבל לא. כי בסצנה הבאה חל מהפך. מסתבר שז'אן פייר עצמו הוא רופא הכפר, והסרט מספר עליו.

ובעצם – עליו כמשל. על הרופא הכפרי, מי שאנו מכנים "רופא משפחה", שפועל בנסיבות מאוד קיצוניות ומיוחדות, אבל בעצם משקף את מה שכל רופא אמיתי אמור להיות.

רופא הכפר לא רק מטפל בחולים. הוא גם דואג לאישה שמתקשה לממן את עצמה ואת בתה, ועוזר לה להשיג תמיכה מרשויות הרווחה. הוא מקבל את חוליו אצלו במרפאה, אבל גם נוסע אליהם, אל ביתם, עוקב מקרוב אחרי מצבם, משוחח אתם, מקשיב להם בסבלנות אין קץ, מכיר אותם, את בני המשפחות שלהם, את המצוקות והתקוות, את הצרכים והרצונות. הוא דואג להם, לשלומם, וכמובן גם לבריאותם. הוא שותף וחבר פעיל בקהילה המקומית הקטנה, אבל גם נמנה עם מנהיגיה, עם מי שמעצבים את רווחתה בהחלטות הנוגעות לכלל. הוא משתתף בישיבות, ביחד עם ראש הכפר ופקידי ציבור אחרים, ודן עמם בשאלות הרות גורל מבחינת הקהילה: האם לבנות מרכז רפואי ולמשוך לשם רופאים צעירים? ואולי מוטב להשאיר את המצב על כנו, כלומר, להפעיל רופא מקומי אחד, ובמקום להוציא כספים רבים על בנייה, לממן סיוע לתושבים הנאלצים לנסוע ולקבל טיפול בבית החולים המחוזי?

רופא הכפר – וזה משל על מה שמצופה מרופאים בכלל – דרוך, ונכון תמיד לעזור, לסייע, להציל. אם מתקשרים אליו באמצע הלילה הוא אינו מהסס, ממהר ללבוש מעיל ולצאת לדרך. גם אם המטופל גר במקום נידח, בקצה דרך גישה בוצית שהמכונית שוקעת בה. גם אם יורד גשם זלעפות. גם אם יש כלבים (או להקת אווזים!…) שמאיימים לתקוף בכניסה לביתו של החולה. אם רופא (או רופאה, נטלי, שמגיעה כדי לסייע לז'אן פייר החולה) נוסע במכוניתו ורואה בדרך מישהו שנראה פצוע, הוא בולם מיד וחש לעזרתו, ואם מתחוור לרופא או לרופאה שהפציינטית חווה התעללות, ייעצו לה לעזוב את בן זוגה.

קשב, חמלה ותשומת לב המלוּוים כמובן במיומנות מקצועית וידע רב, הם, על פי הסרט, סימני ההיכר ההכרחיים של רופא טוב. כדי להדגים זאת מוותר הסרט על אמינותו. למשל: האם אדם שחלק ממוחו אינו מתפקד עוד כיאות, עד כדי כך שאינו מבחין בכל מה שמצוי בצד השמאלי של שדה הראייה שלו, יכול באמת להמשיך לתפקד כרגיל, כאילו כלום? לטפל בחולים? לנהוג? האם סביר שאדם שעבר טיפול כימותרפי ישוב הביתה בכוחות עצמו? לא כל כך. יש, אם כן, לראות בסרט מעין אגדה למבוגרים. הטובים טובים במיוחד, המציאות נכפפת לטוּב לבם, מצייתת לו ומשתפת אתו פעולה. החולים יחלימו, יאהבו את מי שטיפלו בהם ויכירו להם תודה. הרופאים ילוו את החולים באהבה רבה, עד רגעי חייהם האחרונים, וגם אז יעניקו להם מחסדם הבלתי נדלה.

ומה יעלה בגורלו של הרופא עצמו, אדם חולה מאוד שמעדיף להסתיר את המצוקה שהוא שרוי בה, כדי שלא להעיק על חוליו בחולשתו? הסיום תואם את התחושה האגדית, הלא לגמרי מציאותית, האופפת את הסרט לאורכו. מי שרוצה להאמין בה, מוזמן.

הספר יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? נראה מסקרן. השאלות שהוא מציג, וההבטחה להשיב עליהן, מעוררות עניין. למשל – מדוע כשאנחנו מאמינים למה שעינינו רואות, אנחנו עלולים להחמיץ אמת נסתרת שיכולה להועיל לנו, ואיך להימנע מכך? מדוע אנשים נוטים לשים לב לזולת ולהגיש לו עזרה כאשר הם ניצבים מול הנזקק בגפם, ואינם נבלעים בתוך קהל גדול? מה השפעתן של נורמות חברתיות על התנהגותנו? מה קובע עד כמה אדם מאמין בעצמו?

לכל השאלות הללו, וכנראה גם לרבות אחרות, משיב המחבר, סם סומרס, בעזרת שלל סיפורים ואנקדוטות. למשל – הוא מציג מקרה מזעזע שאירע בעבר בליברפול, כששני ילדים בני עשר חטפו פעוט בן שנתיים, התעללו בו ורצחו אותו, וכל עוברי האורח שראו את החטיפה מתרחשת לא התערבו ולא מנעו את מה שקרה. הסיפור משמש אותו כדי להסביר תופעה חברתית מעניינת ומשמעותית. הסיפורים הללו מעניקים רקע ספציפי לתיאוריות וגם לעצות מעשיות שסומרס מעניק לקורא. כך למשל הוא מלמד אותנו איך להשפיע על אנשים אחרים.

הוא מציג בפנינו למשל סיפור על מקרה שקרה לו: הוא ואשתו "נתקעו" בשדה תעופה כי טייסי טיסת ההמשך שלהם הזדרזו לנעול את דלתות המטוס לפני שהנוסעים הצליחו להגיע אל שער היציאה. מזג אוויר גרוע עיכב את טיסתם הקודמת, וגם המרחק הרב שנאלצו לעבור בשדה התעופה רחב הידיים לא אִפשר להם להגיע בזמן. שניים מהנוסעים שקדמו למחבר בתור הטיחו את זעמם בנציגה של חברת התעופה, שסירבה להציע להם שובר ללינת לילה בבית מלון, עד שימריאו ליעדם למחרת בבוקר. הם לא זכו למענה הולם, והסתלקו מהמקום במפח נפש. המחבר לעומת זאת מצא את הדרך אל לבה של הנציגה. במקום להפגין כעס הוא נהג בה באהדה ובהבנה, ולאחר שסיפר לה בסוד גמור שאשתו בחודש השני להריונה, הצליח להשיג ממנה שובר לא רק ללינה, אלא גם לארוחת בוקר. בעקבות הסיפור הזה מפתח המחבר רקע תיאורטי המספק לקורא ידע שימושי, בחינת – איך לנהוג ומה להביא בחשבון כשרוצים לעשות מניפולציה רגשית ולהשיג תוצאות רצויות.

יש להניח ששאר חלקי הספר מספקים עצות ומידע דומים שנמנעו ממני, כי לא הצלחתי לצערי להמשיך בקריאה. כבר בהתחלה הרגשתי שעלי לחזור ולקרוא כמה פעמים כמעט כל משפט כדי להבין מה כתוב. הקריאה נהפכה למעשה לפעולה של פענוח מייסר, עד שהתחוורה לי הבעיה: הניסוחים בעברית מקשים מאוד על ההבנה. לא ברור לי למשל מדוע הוחלט לתרגם את המונח המוכר כל כך (WYSIWYG  (what you see is what you get ל"משהמש" המבלבל, אבל זאת רק אחת הבעיות הקלות. הקושי האמיתי והמתמשך נובע מהניסוחים, שלא פעם "נתקעתי" בהם. הנה למשל משפט לדוגמה: "היום קשה לי להניח ללחץ לפעול להתפזר לאנשים אחרים, אפילו כשהקהל סביבי גדול". כלומר?! דוגמה נוספת, מאותו עמוד: "וכך, אם מישהו יטען שהניתוח שלעיל אינו אלא מאמץ מותעה שמביא להצדקת אנשים שאינם עוזרים, זכרו את הדוא"לים של הסטודנטים שלי." לא מובן בעליל. (וזאת בלי לציין את שגיאת הכתיב: צריך כמובן להיות מאמץ מוטעה, לא מותעה!). מה פירוש "בתוך ההמון מצבי חירום נעשים לעניינים שבשגרה"? או: "עשו את החיבור הזה מספיק פעמים, ולבסוף די יהיה בעצם המחשבה על קבוצה גדולה של אנשים כדי לעורר בכם פסיביות"? אפשר כמובן, במאמצים, להבין אותם, אבל אם חייבים להתעכב כך שוב ושוב, הקריאה מתחילה לייגע, עד שהיא נמאסת, וחסל.

למרבה האכזבה, נראה שלא אוכל בעצם לחוות דעה על יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? וכנראה שלעולם לא אדע אם ההבדלים המגדריים מולדים, אם בנות באמת טובות יותר במתמטיקה, מה בעצם מעצב את החשיבה וההתנהגות שלי, ומה האמת על הטבע האנושי.

Sam Sommers, Situations Matter, Understanding How Context Transform Your World 

"כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי", הוא כתב בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות, ואל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי. מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה, וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל: הוא אברהם חלפי, שחקן מצליח מאוד בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות.

כשנשאל מה עיסוקו בחיים הקפיד אברהם חלפי להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות.

עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחתם של השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, "חייו מלאי שיר", שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו וידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. "זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", אמר עליו אורי משגב. אחייניתו של חלפי, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה "צדיק נסתר ואחד מל"ו".

חלפי נודע כיום ברבים בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו, ושר אותם. אחד האהובים במיוחד הוא "עטור מצחך זהב שחור", שהלחין יוני רכטר. הוא הוכתר כשיר השנה והעשור, וכשירו היפה ביותר של אריק איינשטיין. לכאורה מדובר בשיר אהבה, אבל גם ממילותיו, כמו מהפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב, ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד: "וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט", אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא "נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ". הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

עיסוקו של אריק איינשטיין בשיריו של אברהם חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, "לו ראית אדם בחדרו":

לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ
מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.
לוּ שָׁמַעְתָּ
תֻּכִּי יְרַקְרַק
מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.
שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,
שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן
הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,
וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.
הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,
וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.
מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,
אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.
יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.
וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,
וְהַשֶׁם –
הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ושואל שאלה רטורית, שלא תיתכן לה תשובה: "לוּ רָאִיתָ […] לוּ שָׁמַעְתָּ…" מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו? לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. כי מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, "הגורל" הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת "מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת" – לא הוא הזדקן, אלא הראי המשקף לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר אתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

התוכי מוכר משיר נודע אחר של חלפי, "השיר על התוכי יוסי" (לחן של מיקי גבריאלוב) שגם אותו שר אריק איינשטיין: הדובר מחליט לקנות לעצמו תוכי, אתו יוכל לשוחח "עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע". גם בשיר ההוא צפוי לתוכי "מָוֶת שָׁקֵט". בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח עם הפרח הוורוד. האחד "שרוי בכוס", האחר "שבוי בדמיון": האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי כל יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח, ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח, "מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ, /  אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל", ומתריע ומזהיר את התוכי, ואת האיש: "הִכּוֹן!"

כשאריק איינשטיין בחר לשיר את "לו ראית אדם בחדרו" (הלחין אותו גיא בוקאטי) ודאי לא העלה בדעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו היה חטוף ופתאומי, בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון ובמסע ההלוויה שלו השתתפו המונים, עד כדי כך שבית העלמין לא יכול היה להכיל את כולם ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

קשה להאמין שאריק איינשטיין, האיש שכתב את המילים לפזמון "אני אוהב להיות בבית" (הלחין מיקי גבריאלוב) היה שש למראות אשר ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף לוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.

יחד עם זאת, נראה שאריק איינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו אריק איינשטיין בסגנונו האופייני: "בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת".

מבחינה מסוימת הוא טעה: חלפי ואיינשטיין ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 16.6.2017

"העיר ניו יורק רוצה שכולם יקראו את הספר הזה": הכותרת הופיעה במרס השנה במאמר בשבועון טיים. הספר שהעיר ניו יורק מעוניינת בו כל כך הוא אמריקנה, שראה אור לראשונה ב-2013. (לעברית הוא תורגם ב-2015, בידי גיל שמר). כתבה אותו הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. חמישים אלף איש הטילו את קולם, בהצבעה שנערכה לראשונה ברחבי העיר, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת". תושבי ניו יורק שבחרו באמריקנה יכלו לקרוא אותו בחינם במשך 90 יום, באינטרנט, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים, הקשורים בספר.

אפשר בהחלט להבין מדוע רבים כל כך בחרו באמריקנה. זהו לכאורה סיפור על תלאות אהבתם של גבר ואישה ניגריים, אוֹבּינזֶה ואיפֶמֶלוּ, אבל למעשה באמצעות עלילת האהבה, (העשויה היטב כשלעצמה), חודרת אדיצ'ה אל נבכי הנשמה והנימים הנסתרות ביותר של ההוויה האמריקנית. ליתר דיוק: אל האופן שבו היא מצטיירת מנקודת המבט של מהגרת מאפריקה.

"אמריקנה" הוא כינוי היתולי, ביקורתי, שאותו משייכים ניגרים לבני עמם ששבו משהות ממושכת בארצות הברית (או באנגליה), שתי ארצות שהן מחוזות חפץ נכספים. לא מעט דברים קורים להם בעקבות המפגש עם התרבות המערבית, השונה כל כך. למשל, כך מסתבר, הם מאבדים את הנימוסים הטובים שרכשו במולדתם. ילדים מרשים לעצמם להתחצף (אדיצ'י אינה "מסכמת" את ההתנהגות, אלא מתארת אותה לפרטיה), והמבוגרים נעשים גסי רוח. דוגמה קטנה, אחת מרבות: בניגריה אם מישהו מעניק לחברו סיוע כספי, הוא מקפיד לעשות זאת כמעט בחשאי, כדי לחסוך מהמקבל מבוכה. ניגרי שאימץ לעצמו התנהגויות מערביות מגיש את הכסף ומציע לחברו למנות את השטרות. מנקודת מבט ניגרית זהו מעשה שלא יעשה.

ההבדלים ניכרים כמעט בכל תחום. הנה כמה דוגמאות: איפמלו מגלה להפתעתה שאם אומרים לאישה אמריקנית "רזית", היא מגיבה תמיד בשמחה, כי לא מנסים לומר לה שהיא נראית חולה…` היא נוכחת שתלמידים אמריקנים לומדים שעליהם לומר משהו תמיד, גם אם אין להם בעצם מה לומר (ומדוע, היא תוהה, ל"השתתפות בשיעור" יש משקל בציון?) ושאמריקנים לעולם אינם אומרים: "אני לא יודע", אלא, "אני לא בטוח"; כשמשהו רע קורה לאמריקני חבריו אינם מבקשים לדעת מה שלומו, אלא שואלים: "אתה בסדר?"; אמריקנים מגזימים בשימוש במילה "מלהיב" או "מרגש"; האנגלית שלהם לוקה בחסר, והם מדברים בטעויות דקדוקיות מחפירות; לעומת זאת – הספרים בספריות בארצות הברית שלמים וחדשים (בניגוד לאלה המתפרקים, שדפיהם חסרים, בארצה).

אדיצ'יה מנסחת בפנינו לא רק את המציאות ואורחות החיים המערביים, אלא גם את אלה הניגריים, ומתמקדת בעיקר במה שקורה למהגרים, ניגריים בפרט, אבל לא רק להם. היא מתארת את העוני המשווע, ההשפלה וההחפצה שהמהגרים נאלצים לחוות. פועל ניקיון שנאלץ לנקות בתי שימוש, שמרגיש שקוף ונעדר קיום, יכול להיות אדם משכיל, חושב, בעל ערכים ותחושה של כבוד עצמי שנרמסת. במולדתו זכה להערכה ואהבה. הוא אבוד במקום שאליו היגר (בלית ברירה! בארצו אופקיו חסומים, ואין לו אפילו סיכוי להתגבר על כל הקשיים ולפרוץ את המחסומים הניצבים בדרכו, ולנהל את החיים הרצויים לו.)

אדיצ'יה מציבה בפני האמריקנים מראה משעשעת, מקוממת, מרתקת, שבה הם נאלצים לראות את עצמם, בלי כחל וסרק, ולהתמודד עם הבבואה הנשקפת אליהם. היא מיטיבה לתאר לא רק תהליכים ועמדות תרבותיות. כל הדמויות שהיא יוצרת משכנעות ומגוונות, וגם אלה השוליות, המשורטטות בכמה קווים מהירים, קמות לעינינו לתחייה. היא יודעת להביא בפנינו את מעלותיהם ואת חסרונותיהם של בני אדם, את מה שמצחיק בהם, את מה שמרגיז, ובעיקר – להראות כיצד כולם מושפעים מהתרבות שבה גדלו ומהגזע שאליו נולדו.

במקום של כבוד זוכה למשל השיער: היא מספרת כיצד נשים מקורזלות מתמודדות אתו, מיישרות, מרככות אותו בייסורים, תוך שימוש בחומרים כימיים מסוכנים לבריאות; כמה זמן הן נאלצות להקדיש לטיפול בו: למשל קליעת צמות אפריקניות נמשכת כשבע שעות! ואיזו משמעות יש לתסרוקת של אישה שחורה בארצות הברית: האם יש סיכוי שיקבלו אותה למקום עבודה שמנהלים לבנים אם היא הולכת בתסרוקת "אפרו", או בצמות קלועות? כנראה שלא! מסתבר שלשיער יש משמעות פוליטית שקשה להעלות אותה על הדעת, אם לא מכירים את העניין מקרוב.

קשה להקיף בסקירה את כל צדדיו ועומקו של הספר. המשימה שאדיצ'יה קיבלה על עצמה שאפתנית מאוד, והיא בהחלט מצליחה בה: היא נוגעת ברוחה של ארצות הברית, חושפת למשל את הצביעות השכיחה שם כל כך, ומתארת אותה באמצעות אינספור דוגמאות.

העלילה מתרחשת בחלקה בימי מסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות, ומלווה את התעלות הנפש שחשו רבים, לא רק בארצות הברית ולא רק אפרו-אמריקנים, כשנבחר. היא מציגה בפנינו את מה שחשו רבים כשנשיא שחור ראשון נבחר בארצות הברית, את התקוות שהתעוררו ואת התחושה של תיקון אפשרי. (אדיצ'יה, כמו הדמויות שבראה, לא יכלה להעלות על דעתה איזו ריאקציה תתחולל, מי ייבחר לנשיא הבא אחרי אובמה, ואיך הערכים שאובמה ייצג ישובו ויירמסו).

הסופרת מיטיבה מאוד לחדור אל שורשי הגזענות, אל מעמקיה ואל משמעויותיה. אחת האבחנות המעניינות ביותר שלה בספר היא – השוני שבין אפרו-אמריקנים לבין אמריקנים אפריקנים. ילידי אפריקה אינם עסוקים בעניינים של גזע. "רק כשהגעתי לאמריקה התחלתי להרגיש שחורה", מסבירה איפמלו. בשנים שהיא חיה באמריקה הגזענות מעסיקה אותה מאוד. היא מקימה בלוג שבו היא כותבת התרשמויות, מחשבות ודעות העוסקות בגזענות. הבלוג –המצליח, עד כדי כך שהיא מתפרנסת מכתיבתו, ואפילו קונה לעצמה דירה בזכותו! (הייתכן?, הרמתי גבה כשקראתי…) – מאפשר לאדיצ'יה לומר דברים ישירים, לכאורה מפיה של איפמלו, (היא דנה למשל בפרוטרוט ב"סולם" המעמדות האמריקני הסמוי לכאורה מהעין, ונחלק כך: עשירים ועניים, שמרנים ודמוקרטים, צפוניים ודרומיים, לבנים ושחורים). את דבריה היא מביעה בשנינות רבה. אכן, היא מצטיינת במה שמכונה על גבו של הספר "הומור שחור"!

"אי אפשר לכתוב כאן ספר כן על בעיית הגזע," אומרת לאיפמלו מישהי שהיא אינה מחבבת, אפרו אמריקנית יהירה ויומרנית. הספר אמריקנה מוכיח שאותה דמות משרתת את מטרתה של הסופרת ואת רצונה להוכיח שאפשר, ועוד איך, לכתוב ספר כזה: לא רק כן, אלא גם מרתק ומאלף.

על במה קטנה, שהדופן האחורית שלה היא קשתות הקיר של הבניין הערבי שבו שוכן תיאטרון הסמטה, עומד בגבו אל הקהל חייל במדים. מתנוחת הגוף שלו ברור שהוא אורב, מקלע בידו, לאויב שעלול להגיח כל רגע.

האורות באולם כבים. החייל סב על מקומו ומתחיל להסתובב בשטח, צופה דרך הכוונת – עכשיו כבר אפשר לראות שהמקלע איננו אלא גליל קרטון – דרוך, מתוח, מחפש להקדים את מי שקם להורגו. ברקע נשמעים ציוצי ציפורים, קולות של כפר מתעורר. ואז זה מתחיל: קולות של הפגזה, יריות, קרב איום מתרחש לנגד עינינו ולמשמע אוזנינו, החייל מבועת, נלחם, אינו מאבד את העשתונות, יורה, נפצע.

כך מתחילה הצגת היחיד "דו"צ עם רגל אחת בשמים", יצירתם של גדי ויסמן והבמאי אדם יכין, שהועלתה לראשונה בפסטיבל ישראל האחרון, והופקה בסיוע מרכז תיאטרון בובות בחולון ותרומות באתר הדסטרט. אנשים רבים ששמעו על סיפורו של גדי ויסמן החליטו לתרום, כדי לאפשר לוויסמן להמשיך ולהעלות את ההצגה שלו בפני קהלים נוספים על אלה שצפו בה במהלך הפסטיבל. כך תיאר ויסמן את מה שקרה: "בית בפאתי כפר לבנוני, דרוך, ממתין ללא נודע. בדיוק מזגתי קפה לחבר'ה ואז בום! פיצוץ אדיר. אחד החיילים שעמד לידי חטף קליע בכתף, אחר נפל ונפצע אנושות, הסתכלתי למטה וראיתי חור ברגל שלי. הכול התמלא בדם, רעש מחריש אוזניים, המולה מטורפת, פחד מקפיא. בבית החולים התחלתי להבין. טנק של צה"ל ירה עלינו בטעות. שלושה ימים לפני כן נהרגו שנים עשר חברים שלי מהגדוד, כשקטיושה פגעה בשטח כינוס סמוך לגבול."

ההצגה מביאה בפנינו, בעוצמה רבה, משהו מתוך התחושה של זוועת הקרב, הכאוס, אובדן העשתונות, חוסר האונים, הבעתה. זהו מסע תרפויטי של השחקן שפציעתו בקרב שינתה את חייו. לפני כן לא הייתה לו שום זיקה לעולם התיאטרון או למשחק. אחרי הפציעה וההחלמה הגופנית הסתבר לו שאינו מסוגל עוד לחזור לחייו הקודמים. הוא לקה בהלם קרב. בדרך לגן הילדים לשם לקח את בתו בת השלוש, מצא את עצמו נשכב על המדרכה, כששמע קול של אופנוע מתניע. זיקוקי דינור של ערב יום העצמאות שלחו אותו להימלט אל מתחת למיטה. אט אט מצא את דרכו אל ההחלמה: תיאטרון בובות בכלל, וההצגה "דו"צ עם רגל אחת בשמים" בפרט, סייעו בכך. בהצגה, שעולה במסגרת תיאטרון האיל המרקד, הוא משחזר שוב ושוב את מה שחש אז. חי את האירוע. עובר אותו מחדש. נסחף כולו אל הרגעים ההם, נמצא שם, בלי לוותר לעצמו על אף ניואנס, מבעית ומחריד ככל שיהיה.

אבל ההצגה איננה רק מסע תרפויטי, אלא גם – אמנותי. ובזכות זאת היא לוקחת אתה את הקהל, ומאפשרת לו לחוש ולחוות את מה שעוברים חיילים במציאות המטורפת והמסויטת של קרב. מי שהיה שם, ורוב הגברים הישראלים חוו מן הסתם דברים דומים, יכול להיזכר, ומי שלא היה שם, יכול לנסות להבין.

מעלתה הגדולה של ההצגה שהיא נוקטת מגוון דרכים כדי לייצר את התחושה של הקרב, הפציעה, הזוועה. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. שוב ושוב מתרחש המהלך הזה של – כוס הקפה, שבריר השנייה שלפני, ואז הגיהינום שפוער את לועו ובולע את המציאות השפויה. הבימוי מגוון ומרתק: ויסמן מפעיל בובה גדולה בדמותו, וכפי שאמרה אחת הנוכחות בקהל בשיחה שמנהל גדי ויסמן עם הקהל בתום ההצגה, "זאת הייתה הבובה הכי חיה שראיתי אי פעם". לרגעים התקשיתי להאמין שזאת בובה. היה ברור שהיא נעה ומדברת בכוחות עצמה, ואפילו הבעות הפנים שלה כמו השתנו. וזאת רק אחת הדרכים שבהן מביעה ההצגה את מה שקרה. ויסמן משתמש למשל בתיבה צה"לית גדולה, שתפקידיה משתנים שוב ושוב: היא המוצב, היא שוחה של האויב, היא מקום מפלט, היא מחסה, אלונקה, מיטה לנוח בה, ולבסוף גם קבר. האמצעים הבימתיים פשוטים, אבל מתוחכמים ומשוכללים בזכות הבימוי והמשחק.

אין בהצגה כמעט טקסט מדובר. רוב ההתרחשות מובנת באמצעות פס הקול: לא רק צלילי הירי וההפגזה המבעיתים, אלא גם – צרצור של צרצרים, קרקור של קרפדות, נביחות כלבים רחוקות, קולו של מואזין שקורע בבת אחת את צלילי הטבע ומאיים בתחושה שאנו נמצאים בשטח מסוכן. גם הבעות הפנים של השחקן מבהירות היטב את המתרחש. יש משהו צ'רלי צ'פליני באופן שבו הוא מביע רגשות – הנה הוא יושב לו, מפצח גרעינים, נהנה מהשלווה, הנה הוא שותה קפה, פונה אל חבריו הנוכחים-נפקדים, מדבר אליהם בחביבות של יום יום, וכבר – קולות הנפץ האיומים, הצורך להתגונן, הבהלה, הפציעה.

את המסוק שאמור לפנות פצועים מייצג השחקן פעם אחת בתנועות של כף היד, ובקולו, ועל פניו – ההקלה, הנה מגיעה ההצלה, ואז – אי הבנה: מדוע המסוק חולף על פניו ומתרחק? והנה שוב הקלה: המסוק שב ומתקרב. את כל אלה הוא עושה כמעט בלי אמצעים. רק הוא על הבמה, בגופו, בפניו, בידיו.

בשיחה שבתום ההצגה סיפר גדי ויסמן כיצד הוא נעזר בה כדי להגיע אל לבם הלומי קרב ופדויי שבי מאושפזים, חלקם כבר עשרות שנים, וכיצד הוא משתמש בבובות הגדולות שהוא יוצר כדי לעזור בטיפול גם באוכלוסיות אחרות, למשל – אלה של נגמלים מסמים. הבובות פותחות את לבם ומאפשרות להם להביע מצוקות שהמילים אינן קיימות כדי לספר עליהן.

הצגות נוספות יעלו ב-16 ביוני ב-20:30 וב-17 ביוני ב21:00, בתיאטרון הסמטה.

לעתים קורה שנובלה אחת, מעט המכיל את המרובה, נדמית למעין טיפה מזוקקת שמשקפת בתוכה עולם ומלואו, שפע של רגשות, משמעויות ורבדים, הכול בזעיר אנפין, אבל בעוצמה מיוחדת.

כזה הוא הסיפור ארוחה בחורף (מצרפתית: עמנואל פינטו), שראה אור לאחרונה בעם עובד כספר שלם.

הסופר הצרפתי ממוצא איטלקי, הוּבֵּר מנגָרֵלי מביא בפנינו את סיפורם של שלושה חיילים גרמנים, מנקודת המבט שלהם. בתחילתו של הסיפור התייראתי. חששתי שמא צפויה לי ההתמודדות הבלתי אפשרית שהציב בשעתו בפנינו הספר השנוי במחלוקת נוטות החסד שכתב ג'ונתן ליטל. גם שם סיפור ההתרחשויות מובא בגוף ראשון מפיו של חייל אס-אס, המתאר את הזוועות האיומות ביותר שהדובר היה עד להן, וגם את אלה שהשתתף בהן. כשראה אור לראשונה, זכה נוטות החסד בשבחים מפליגים, אך גם בדברי גינוי חמורים.

"אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם, כן, כן, אני אומר לכם שאני כמוכם!" מכריז גיבור ספרו של ליטל, ומשתדל לאורכו של המונולוג שהוא נושא להוכיח לקוראיו כי אינו שונה מהם, שגם היו נוהגים בדיוק כמוהו בנסיבות דומות.

על נוטות החסד כתב בשעתו עמנואל פינטו, המתרגם של הספר שלפנינו, כי: "הוא מגעיל, הוא מחלחל, נדבק, מטלטל, בשתי השפות. ליטל שמבקש להיות פרשן בוחש למעשה בעביט צואה, כמו שאומרים בצרפתית". פינטו לא חסך מהספר את שבטו, אבל גם התפעל ממנו.

את נוטות החסד לא הצלחתי לקרוא עד סופו. תיאורי הזוועות היו למעלה מכוחי, והצדקנות העצמית של הדובר הגעילה אותי עד כדי כך שלא יכולתי להתמודד אתה, גם אם מובלעת בה ביקורת סמויה של הסופר כנגד הדמות שיצר (בדומה לזאת שיש ברומן לוליטה).

הסיפור ארוחה בחורף שונה מהרומן נוטות החסד, לא רק בנפח (127 לעומת 927 עמודים), אלא גם ביכולתו לומר דברים דומים, בלי להכות על ראשו של הקורא בפטיש, ובלי לחדור לתודעתו ולעשות בה שמות. ארוחת חורף היא נובלה מעודנת. היא לוקחת אותנו אל מצוקתם האמתית של הרוצחים, ולא רק זאת הנובעת מהרעב, הקור, התשישות וחוסר האונים. אמנם מתוארים קשייהם של גברים לא לגמרי צעירים שנאלצו להתרחק מביתם ומיקיריהם, הגעגועים שלהם ודאגתם לבני המשפחות שלהם, אבל הנובלה מדגישה בעיקר את הצורך שלהם להתמודד עם מה שמוטל עליהם לעשות: לרצוח חפים מפשע.

מנגרלי מצליח בחוכמה ובכישרון להכניס אותנו אל עולמם של השלושה. אנחנו רואים את נאמנותם זה לזה. את נדיבותם ואפילו את הרגשות האנושיים המפעמים בהם, לכאורה. האם באמת חל כאן היפוך? האם מנגרלי מצליח לשכנע אותנו, כמו שהדובר בנוטות החסד מנסה לעשות, שכל אחד מאתנו היה נוהג כמוהם?

ודאי שלא. אבל מנגרלי עושה זאת בתחכום, כי הוא יוצר את הדמויות של שלושת הגרמנים בעדינות. נמאס להם לירות ביהודים. הם מתקשים בכך, מנסים להימנע מהמשימה, ועם זאת − לועגים לאחד מחבריהם שהודיע בפסקנות כי אינו מוכן להשתתף ברציחות. אותו חבר הצליח. הוא התמנה להיות טבח. (ידוע כי מי שסירבו להשתתף בהוצאות להורג לא שילמו על כך בחייהם. אפשר להסיק זאת למשל מהספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות. מתועדות בו שיחות שהמודיעין הבריטי הקליט, בלי ידיעתם של שבויים גרמנים, שדיברו בינם לבין עצמם).

שלושת החיילים בנובלה חשים אמנם ייסורי מצפון, אבל לא עד כדי כך שינהגו כמו החייל שנהפך לטַבח. אחד מהם, המספר, רגיש במיוחד לסממנים משפחתיים שהוא מוצא על גופם של קורבנותיו: "רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשיער". ומסביר כי "כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב." ומה התוצאה? הוא כועס על הקורבנות, ועל האימהות שלהם: "בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן."

הוא רואה בעצמו אדם רגיש; הוא מתרגש מאהבתו לחבריו, מהאחווה השוררת ביניהם, משיתוף הפעולה והאכפתיות. הוא סולד מפני אדם זר שהוא רואה בו רוע. נגעל ממנו. מתעב אותו. אבל אין בו שום יכולת לראות את הרוע והאכזריות של עצמו!

הסופר יוצר דילמה שבה תיבחן מוסריותם של שלושת האנשים ה"רגילים" הללו, גרמנים שנקלעו כביכול לנסיבות קיצוניות ואכזריות. מהכרעתם נגזור את דעתנו עליהם. האם נחוס עליהם? האם נדון אותם לכף חובה, למרות מצבם הקשה מנשוא?

יופיו של הסיפור נובע מדיוקו הפסיכולוגי והתיאורי. הוא לוקח אותנו אתו לתוך בקתה שכוחת האל, אי שם בפולין, בערב קר במיוחד, אל השלג והקרח, אל סיר האוכל שהחיילים מאלתרים, אל האנשים שעל גורלם הם משפיעים, ובעיקר − אל התהייה המתמשכת, ואל התקווה, המהולה בספק, שאלה בכל זאת אינם בני אדם הדומים לכולנו.

השנה: 1935. ברטולט ברכט, המחזאי והמשורר הגרמני, נאלץ לנוס לפני שנתיים מארצו. עלייתו של היטלר לשלטון סיכנה את חייו, בגלל המחזות המרקסיסטיים שכתב והעלה על הבמה. שניים מהם, המחזות המוזיקליים "אופרה בגרוש" ו"עלייתה ונפילתה של מהגוני" שאת המוזיקה להם חיבר קורט וייל, כבר העניקו לברכט הכרה ומוניטין. את מחזותיו הנודעים האחרים, "אימא קורא'ז," ו"מעגל הגיר הקווקזי" יכתוב בשנים הבאות, בגלות. כולם ממשיכים לעלות על במות ברחבי העולם, עשרות שנים אחרי שהוצגו לראשונה.

ברכט מתגורר בדנמרק, עם אשתו השנייה, שחקנית בשם הלן ויגל, וילדיהם. אחד מהם, הבן, נולד כשברכט היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. הוא ימשיך בנדודיו, ובחלק מהזמן יחיה גם בארצות הברית.

איש עדיין אינו יודע מה צופן העתיד. מלחמת העולם השנייה, שבה ייספו עשרות מיליונים (יש האומדים את מספרם ב-85 מיליון), עדיין אינה נראית באופק. את השואה – רצח העם השיטתי, שלא היה לו תקדים בהיסטוריה האנושית – עדיין אין משערים.

שייקספיר במחזה "המלט" מנסח את חובתו של האמן "להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו", כלומר – לשקף את המציאות, ולספר לקהל שומעיו או קוראיו את העתיד לבוא ואת המשמעויות העמוקות, הנסתרות מהעין, של מה שקורה בהווה. ברכט לעומתו סבר כי האמנות אינה אמורה לשמש מראה, אלא פטיש: תפקידה אינו רק לשקף את המציאות, אלא לעצב אותה. ב-1935, כשכתב את השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", כאן בתרגומו של ה. בנימין, התכוון מן הסתם שהמילים ישפיעו ויניעו אנשים לפעול:

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.
כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר
קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:
דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים
שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

ברכט כותב על ההחמצה האיומה של מי שמתעשת מאוחר מדי ומנסה להציל כשכבר אי אפשר; של מי שמחכה לרופא המבושש לבוא, ובינתיים מדמם למוות; של מי שמנסה לדבר, להסביר את חומרת המצב, את הסכנות, אבל זוכה להתעלמות כי מאזיניו אינם מבינים את שפתו (ובעצם − מסרבים להבינה!). ובעיקר הוא כותב על ההתרגלות. איך כשנעשים מעשים איומים מדי, כאלה שהדעת אמורה לא לסבול, המחאה נפסקת. הצעקה כבר אינה מנסה אפילו להישמע. "כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה / קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה", הוא כותב, אבל כשנרצחו אלפים, המחאה דוממת.

מעשי הזוועה החלו בגרמניה הנאצית הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ליל הסכינים הארוכות − מסע הרציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֵס אָה − התרחש שנה לפני שהשיר נכתב. גם בנייתו של מחנה הריכוז דכאו הסתיימה ב-1933. בראשיתו הוחזקו בו אסירים גרמנים "פוליטיים", לא רק יהודים. היו מי שהבינו מה עתיד להתרחש. ברכט נמנה עמם. אבל רוב הציבור, רוב הקורבנות העתידיים, המשיכו לקוות שהכול זמני, שהחיים ישובו למסלולם, שלא יקרה כלום אם יסרבו להקשיב לקול המנבא, המתריע והמזהיר מפני ההווה הטומן בחובו עתיד מזוויע, הרג, עינויים, מלחמה עקובה מדם, ואת רציחתם של מיליונים.

ברכט היטיב לבטא את ההתרגלות, שכינה אותה "גשם": הצעקות אינן נשמעות עוד, כאילו הן מעין כוח טבע בלתי נמנע. וככל שמתרבים הפשעים, כך גוברת השתיקה, כי זהו, כנראה, טבעם של בני האדם: מבחינים בעוולות, אבל אינם שומעים את הצעקות כשהן מתרבות, מחמירות, נעשות בלתי נסבלות ולא מובנות עוד, בשל עוצמתן וסדר הגודל הבלתי נתפס שלהן.

לפני כעשר שנים ראה אור בעברית הספר חייו ושקריו של ברטולט ברכט. (הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי). כותבו, ג'ון פיוג'י, שחקר את חייו של ברכט במשך עשרות שנים, טוען בספרו כי בעקבות נפילתה של ברלין המזרחית, ולאחר שקרא מסמכים קומוניסטים שנחשפו לקהל − עד אז היו סודיים ביותר − חשף את אחת ההונאות הגדולות ביותר של עולם הספרות והתיאטרון. לטענתו  לא ברכט הוא זה שחיבר את היצירות המיוחסות לו. את "אופרה בגרוש", "מהגוני", "מעגל הגיר הקווקזי", "אמא קוראז'," את עשרות השירים, המאמרים, הסיפורים הקצרים הנושאים את שמו, כתבה בעצם, לכאורה, אליזבת האופטמן, אחת הנשים הרבות שניהל עמן קשרים רומנטיים. לטענתו של הביוגרף הבטיח לה ברכט לשאת אותה לאישה ולהעניק לה מחצית מהתמלוגים על יצירותיה, בשעה שהוא יוצג כמחברן. הסיבה: היא אישה, ולכן אין לה סיכוי להצליח, היא זקוקה לגבר שיתייצב בחזית. אם כך באמת היה, ברור שברכט לא מימש את הבטחותיו לכותבת הצללים שלו. לאורך השנים נשמעו טענות דומות גם כלפי אלברט איינשטיין, ונרמז כאילו רעייתו מילבה תרמה למחקרו יותר מכפי שנודע ברבים. יש גם מי שמשווים זאת ליחסים שבין צמד המדענים, פייר ומארי קירי, שהיו הוגנים ושיתופיים, ושהודות לכך לכאורה זכתה קירי פעמיים בפרס נובל: ב-1903 בפיזיקה ושמונה שנים אחרי כן − בכימיה. (פייר קירי נהרג חמש שנים לפני שאלמנתו זכתה בפרס השני). ייתכן שאלברט איינשטיין נעזר ברעייתו וברכט באהובתו הרבה יותר מכפי שנדע אי פעם בוודאות, אבל נראה שהקרדיט אינו משנה לאיש: תורת היחסות של המדען ויצירותיו של המשורר ממשיכות להתקיים.

שמונים ושתיים שנים חלפו מאז שנכתב השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", ולמרבה הצער הוא ממשיך להיות רלוונטי. המשורר משמיע את דבריו, והאוזניים נאטמות מלשמוע אותם.

"…בספרי ההיסטוריה שלנו, זה שלושים ושישה ירחים[1], לא מוזכרים מקומות אחרים, פרט לשתי האימפריות האדירות, ליליפוט ובְּלֶפוּסְקוּ. ברצוני לספר לך כי שתי הממלכות הללו שקועות במלחמה עיקשת זה שישים ושלושה ירחים. הכול החל כך: כידוע, השיטה הפרימיטיבית לשבירת ביצים לפני שאוכלים אותן היא בצדן המעוגל; אבל כשסבו של הוד מלכותו הנוכחי היה נער, הוא התכוון לאכול ביצה. כששבר אותה, בהתאם לנוהג העתיק, פצע את אחת מאצבעותיו.

על כן החליט אביו הקיסר להוציא צו הפוקד על כל נתיניו – ואם לא יצייתו לו יוטלו עליהם עונשים כבדים – לשבור את הביצים בצדן הצר. היו מי שחשו טינה עמוקה כלפי החוק, ומההיסטוריה שלנו ידוע כי שש התקוממויות פרצו בעקבותיו. קיסר אחד מצא בעטיין את מותו, ואחר איבד את הכתר. מלכי בלפסקו חרחרו את ההתקוממויות הללו; לאחר שהן דוכאו, נסו המורדים לאותה ממלכה ומצאו שם מחסה. מעריכים כי אחד עשר אלף בני אדם מתו בהזדמנויות שונות, משום שסירבו לשבור את הביצים בצדן הצר. נכתבו מאות רבות של ספרים העוסקים בסוגיה הזאת, אבל נאסר על פרסום כתבים המצדדים בשבירת ביצים בצדן המעוגל. לפני זמן רב נקבע כי מפלגתם של המצדדים בשבירת הצד המעוגל אינה חוקית. במהלך העימותים מחו קיסרי בלפוסקה נמרצות, באמצעות שגריריהם. האשימו אותנו בפילוג, בקרע דתי ובפגיעה בדוקטרינה הבסיסית של נביאנו הדגול לוסטרוג, בפרק 54 בספר בלאנדקרל (הקוראן שלהם). אבל אנו סבורים כי זוהי רק פרשנות של הכתוב, שהרי כך נכתב: "המאמינים שוברים את ביציהם בצד הנוח."

את ההחלטה מהו הצד הנוח, אם יותר לי להביע במלוא הצניעות את דעתי, יש להשאיר למצפונו של כל אדם, או לפחות להשאיר להכרעתו של שופט שלום, אבל הגולים המצדדים בקצה המעוגל זכו לתמיכה כה רבה מקיסר בלפוסקו, ולסיוע ועידוד כה רבים ממפלגתם כאן, בארצנו, עד שפרצה מלחמה עקובה מדם בין שתי האימפריות. המלחמה נמשכת כבר שלושים ושישה ירחים. כל צד זוכה מדי פעם להצלחות. איבדנו ארבעים ספינות גדולות ומספר רב יותר של כלי שיט קטנים, וגם שלושים אלף מהימאים והחיילים הכי טובים שלנו. מעריכים כי הנזק שהסבנו לאויב חמור במעט מזה שספגנו, אבל לאחרונה הם הקימו צי גדול, והם מתכוננים לתקוף אותנו; הוד מלכותו הקיסר סומך על אומץ לבך ועוז הרוח שלך, והוא פקד עלי להציג בפניך את מסכת האירועים הללו."

ביקשתי ממזכירו של הקיסר למסור לו את נאמנותי ולהודיע לו כי "מן הנמנע שאני, אדם זר, אתערב בין הצדדים הנצים; אבל אני מוכן, תוך סיכון עצמי, להגן עליו ועל ארצו מפני הפולשים."

[1] בארץ ליליפוט מחשבים את הזמן על פי ירחים, שאינם זהים במשכם לחודשי הירח העבריים.

ג'ונתן סוויפט, מסעות גוליבר, פרק IV

לעברית: עופרה עופר אורן

תרבות וספרות, הארץ, יום שלישי, 30.5.2017

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
2. אנשים טובים, ניר ברעם,
3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
15. 1967, תום שגב, כתר
16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).

אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

• יום ראשון, 11 ביוני
• מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!