איזה סיכוי לחיים של הרמוניה, אהבה וקרבה, יש לבני זוג שננטשו בילדותם, היא – עוד לפני שנולדה, הוא – כשהיה בן עשר?
חרות מעולם לא הכירה את אביה הביולוגי, ואפילו אינה יודעת מי בדיוק היה. יש לה רק "חצי אבא" – הגבר שאמה נישאה לו, והוא גידל אותה במסירות תחליף־אב מושלם, עד שנולדה לו ולאמה של חרות בת אחרת, ביולוגית, משותפת. ומאז חרות הרגישה בהבדל: יש אחת בת אמיתית, עתירת זכויות, ויש – היא עצמה. נטע חצי זר.
את אלעזר גידלה אמו באהבה רבה. הוא היה ילד־נס שלה, שבא לעולם אחרי שנים רבות של מאמצים להרות. אבל כשהיה בן עשר נודע לאימו משהו מכאיב כל כך, בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא לא הייתה מסוגלת עוד להמשיך לחיות.
שני אלה נפגשים בבגרותם, ועד מהרה מחליטים להינשא.
האם יֵדעו להעניק זה לזה את האהבה שנגזלה מהם בשלב כל כך מוקדם של חייהם? האם יאהבו זה את זה כך שיוכלו להקים לעצמם בית, מקום מבטחים שישמש להם משענת אמיתית ויציבה?
מה המחיר הנפשי העמוק, הבלתי אפשרי, שהנטישה ההיא גובה מכל אחד מהם, תמיד, עדיין, אולי לעד?
השאלות הללו, כבדות המשקל, נמצאות בליבו של ספר הביכורים של אסנת חדד־עמרם, "עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך", כך נכתב על גב ספרה.
הייתה לחדד־עמרם הזדמנות לספר סיפור חשוב מאוד. ללוות את הדמויות שבראה בדרכן לשינוי, לשחרור, עד שילמדו למצוא תיקון לעצמן, וזו לזו.
למרבה הצער, זה לא קורה. לא בתהליך נכון ומשכנע. לא בגילוי עצמי אמיתי, בחשיפה פנימית שבה יתמודדו שני האנשים הללו עם ייסורי עברם, וילמדו איך לגבור עליהם.
חרות לוקה בהרסנות עצמית כמעט כפייתית (ששורשיה ברורים לנו, והיא לכאורה מבינה אותם, אך לא ממש. לא לעומק). כך למשל איפשרה בצעירותה לגבר זר, נשוי, לפגוע בה שוב ושוב. בכל פעם שזימן אותה, נענתה לו, בניגוד לרצונה. וכשסוף סוף ניסתה להתנגד לו, לא ידעה איך להשיב להאשמתו – אבל את רצית. אחרת למה באת?
לנו ברור שהנטישה המוקדמת עיצבה אותה כך שהיא מועדת לפורענות; שההרסנות העצמית שלה היא תסמונת, לא סיבה. שאם תתוודע למקורו של הכאב, תכיר בו מקרוב, תדבר אותו ואתו, היא תלמד לצמוח מתוכו, במקום כל האקטינג אאוט שהיא עושה. נדמה לי שפרויד אמר שאם הלא מודע לא הופך למילים, הוא הופך לגורל. גם אם לא אמר זאת כך ממש, נראה שזה מסכם, פחות או יותר, את תפישתו. ברור גם שהלא מודע הוא לא מודע, ולכן יש למצוא את הדרך להגיע אליו, לדלות אותו, להכיר את הכאב ובעצם קיומו.
חרות דווקא כן הולכת לטיפול. המטפלת שלה מוזכרת מדי פעם, כמעט באקראי, אבל אנחנו לא עדים לשום תהליך של צמיחה, או לתובנות מעמיקות שיאפשרו אותה.
אנחנו מכירים רק חרות תזזיתית, ששוב ושוב מנסה כביכול להשתקם, ושוב ושוב עושה דברים שלא ייעשו. לא סולחת לעצמה, לא מאפשרת לזולת לאהוב אותה, אישה לא אמינה, לא ישרה שיודעת את זה, וממשיכה, וממשיכה לחפות על עצמה, כביכול לכפר, לרגעים, כביכול – מנסה להבין, אבל זה לא באמת קורה, כך – עד הסוף של הסיפור!
ואלעזר? הוא צדיק ממש. גבר מושלם. מלא אהבה. ורצון טוב. ונתינה. אבל אנחנו לא באמת מכירים אותו, כי בכלל לא רואים אותו מתוך עצמו, אלא רק מתוך מבטה של חרות.
אלעזר מוכן תמיד לתמוך בחרות. שום דבר בה לא מפריע לו. כשהייתה בהיריון והקיאה, הוא לא נגעל, רק עזר לה. כששקעה בדיכאון אחרי לידה, עשה כמיטב יכולתו כדי להקל עליה. (הדיכאון לפרטיו מתואר בהרחבה ווהיטב!) כשעזבה אותו, נראה שהיה מוכן בעצם לסלוח לה, על הכול.
הוא מגדל את התינוקת שלהם, שחרות נטשה מתוך רגשות אשמה קשים בגלל המצב הנורא שנקלעה אליו, בגלל מעשה שאדם סביר באמת יתקשה לסלוח עליו לעצמו. וככה זה נמשך, עוד ועוד, עד בלי די.
הלקאה עצמית, חרטות, כוונות טובות, מאמצים, נסיגות, ואפס הבנה עצמית. איך, לדעתה של חדד־עמרם, היוצרת של חרות ואלעזר, ייתכן פיוס אמיתי ביניהם? זה שהיא כסופרת (ולכן גם אנחנו הקוראים!) מייחלים לו כל כך?
איך זה יכול לקרות אם חרות לא תבין מה מניע אותה, אם אלעזר לא יקלוט עד כמה עברו מכביד עליו, אם לא ידברו באמת, אם לא ירדו לשורשי העצב הנורא שלהם (אם לא יספרו עליו זה לזה, לפרטיו)?
תני להם סוף סוף להגיע לשם! רציתי לצעוק אל הכותבת. והמשכתי לקרוא. והמשכתי. אף על פי שכבר הותשתי מכל הקדימה־ואחורה של חרות. מההתקרבות וההתרחקות. מהריצות לכאן ולשם. מהמטוטלת הזאת שנעה לכל עבר, ותנועתה לא שוככת עם הזמן, עם החיכוך במציאות, אלא רק גוברת והולכת, ולוקחת את חרות אנה ואנה, בלי להתקדם. היא נוסעת לבקר חברה כדי להתפייס אתה, אבל מגיעה לים המלח. היא מטלפנת לאלעזר, אבל לא אומרת לו מה באמת היא מרגישה. היא רוצה להתקרב אל בתה התינוקת, אבל נמלכת בדעתה שוב ושוב. אז איך? איך זה יכול לקרות? במצב כזה גם אם יתפייסו, קשה להאמין שיצליחו באמת לחיות חיים מיטיבים. אז בשביל מה? כדי לספר לנו שאין תוחלת?
אבל לא ייתכן שנתחיל את הרומן, ונעבור אתו את כל דרך החתחתים המתישה הזאת, ונדע בסופו שבעצם לא התקדמנו? ששום דבר לא יכול להשתנות? כי אם כך, – בשביל מה, בעצם? אם הדמויות לא מבינות את עצמן ואת עברן, יש הרי סיכוי רב שהעתיד יראה במוקדם או במאוחר כמו ההווה, כמו העבר, וכך – לעד?
יש לכאורה שינוי בסוף. אבל הוא לא אמיתי, לא פנימי, לא עמוק, ולכן גם לא משכנע.
חבל.
הוצאת שתיים, 2025
עורכת: גיתית כבירי
271 עמ'
