ארכיון תגיות: הוצאת שתיים

רחל היימן, "חזרה": האם אפשר לגדל שורש באוויר

"תחזרי לסבתא," פוקד הסבא על נכדתו. עשרות שנים חלפו, והנכדה, שהייתה אז כבת חמש עשרה, אכן שבה וחוזרת אל שניהם, אל הסבא והסבתא, שוב ושוב. הם כבר מזמן אינם, היא עצמה כבר בגיל שהייתה אז הסבתא, אבל היא ממשיכה בכל זאת לפקוד אותם, לבחון אותם, מנסה להבין אותם.

שלוש נובלות יש בספר חזרה, "את", "היא", "אני", ושלושתן מתכתבות זו עם זו, משלימות ומתנגנות ביחד בשלושה קולות מרתקים.

בראשונה, "את" הדוברת פונה אל הדמות הראשית ומדברת אליה. ככל שהסיפורים התפתחו התאמתה תחושתי שהקול הדובר הוא זה של הנכדה, שחלקה בסיפור הראשון קטן, ורק בשלישי אנחנו מתוודעים אליה בגוף ראשון. הסבתא, ילידת ירושלים, הכירה בתל אביב גבר זר ונישאה לו. הוא אינו נמנה עם בני הקהילה שאליה נולדה ובה גדלה. היא בת ליוצאי ספרד. הוא אשכנזי שהגיע לארץ ישראל מגרמניה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם נישואי תערובת כאלה יוכלו להסב לצדדים אושר? איך יסתדרו שני אלה, היא – אישה לא יפה במיוחד, ובמרוצת הזמן אפילו "מוזנחת", לא מקפידה בלבושה, לא מתאפרת, לא משתדלת. הוא – גבר נאה מאוד. "שנים ארוכות היא דיברה איתו בעברית וחלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם בגרמנית".

הניסיון של הדוברת להבין את בני הדורות הקודמים לה נובע בעצם מהרצון להבין את עצמה ואת חייה, כי לא רק הסבא והסבתא היו זרים זה לזה. "הייתי ילדה היברידית," היא אומרת על עצמה, ותוהה, כמו בילדותה, אם היא אשכנזיה או ספרדייה. "הגרמני התחתן עם הירושלמית. העיראקי [כלומר – אביה] התערבב איתם. שנים אחרי כן גם אני הצטרפתי לתנועת הבחישה." היא תוהה אם השמות היפים שניתנו בישראל לנישואי התערובת הללו: "מיזוג גלויות, כור היתוך, החברה הישראלית, פלורליזם, רב תרבותיות" באמת ראויים ליופיים, או שמא הם מציינים רק התייפיפות לא משכנעת. "עכשיו אני מבינה שגדלתי על מים," היא אומרת לעצמה. בני הדורות שקדמו לה ניתקו ממקומם הטבעי, "ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש. היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר, אנחנו לא בטטות." איזה דימוי מרהיב ומעורר מחשבות!

מעניינים מאוד גם הדברים המצוטטים מפי סבה של הדוברת, המהגר מגרמניה: "מדינת ישראל… מה זה העסק הזה מדינה ליהודים? את מי ירמו עכשיו? אחד את השני? אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחחח, הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה ההתפתחות, האבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה."

וכשהיא נזכרת בדברים הללו היא תוהה עד כמה השפיעו עליה, עד כמה אימצה אותם: "יש מחקרים שמעידים על קשר בין־דורי בהרבה תחומים. אני לא מכירה את חקר הבוז העובר מדור לדור אבל יודעת בנפשי שהוא קיים. שהוא עובד. הבוז ממכר, תחושת העליונות הרגעית שהוא נותן מחפה על כל הכאב, על העלבונות, על תחושת הזרות, הכיעור או אי ההצלחה."

הפרק השני, "היא" הוא מעשה מחשבת של סיפור מותח, לכאורה בסך הכול בתוך סיטואציה משפחתית. הסופרת מצליחה לבנות את הדרמה, ועושה זאת בכישרון, ובמיומנות סיפורית רבה. "היא" עוסק ברונית, אמה־לכאורה של המספרת, שפה ושם פונה אלינו, כאילו היא ואנחנו עדים־שותפים למעשיה של רונית: "תסתכלו בה, נו? אולי התחרטה?" היימן מיטיבה לייצר את הדיאלוג הפנימי של אישה רדופה, שמתקשה להחליט איך להתמודד עם משבר בחייה, איך לנהוג, מה לעשות. הקולות שבתוכה מתווכחים, הולכים ומתעצמים, וסוחפים אותנו עד לרגע הסיום עוצר הנשימה, שנקטע במפתיע, אבל בנקודה הנכונה ביותר, ומשאיר אותנו בתחושה של מתח עצום, שרק הפרק הבא יוכל לפוגג.

האם הקול הדובר הוא זה של הסופרת? האם שמה של אותה דמות "אני" בנובלה השלישית הוא – רחל היימן? הדוברת שואלת – אותנו הקוראים, ובעצם, את עצמה – "אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים?"

התשובה שלנו ברורה: גם אם ההיסטוריה המשפחתית המתוארת בנובלות שלפנינו בדויה, אי אפשר להתכחש לאמיתוֹת שהן מביעות, ולפיכך הקול של אותה דמות "אני" הוא בלי ספק קול אמיתי, שהרי "מיטב השיר – כזבו", בין אם הוא מתבסס על ביוגרפיה ממשית, ובין אם – על ביוגרפיה בדויה.

אורן גזית, "הילד בחלון": למי אפשר להאמין

העניין הראשון, והחשוב מאוד, שיש לציין בנוגע לספרו השני של אורן גזית, הוא – שיש בו סיפור. יש עלילה שהולכת ונפרסת לנגד עינינו, והיא מותחת מאוד, וגם מפתיעה ומזעזעת בסופה.

היכולת הזאת לרקום סיפור מפורט ומשכנע שאפשר בדיעבד "לסכם" את עלילתו בכמה שורות היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור נמסר בגוף ראשון, מפיה של הדמות הראשית בספר, אבל לא מדובר בהגיגים, או בזיכרונות, או ברצף ארוך של זרם התודעה, אלא, כאמור, בסיפור.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו עדים לדרמה שמשמעותה תתברר לנו לאט לאט. כך מתחיל הסיפור: "הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: 'תמותי' או 'הלוואי שתישרפי'. אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל."

הסקרנות והעניין מתעוררים מיד. מה קרה לה, למספרת, שאנשים שונאים אותה כל כך? מדוע נשים מטלפנות אליה ממספר חסוי ומאחלות לה שתמות? מדוע הן ממשיכות בכך במשך זמן רב, בגלוי, אפילו בלי להסתתר? מה? מה היא עוללה?

בהמשך נודע לנו דבר האשם שהדביקו לה: אנשים בטוחים שהיא הרגה את התינוק שלה והעלימה אותו. אבל אנחנו, מתוך תודעתה, יודעים שזה לא מה שקרה. יודעים שיום אחד התינוק שלה נעלם מתוך עגלת הטיולים שאותה היא השאירה בכניסה לחנות כלשהי. כשיצאה מהחנות – התינוק לא היה שם. העגלה הייתה ריקה.

מי לקח אותו? היכן הוא? איך נעלם? האם נשאר בחיים? האם יש סיכוי שהאמת תתגלה?

הדוברת עמדה למשפט. הכול סביבה ממשיכים לחשוד בה. איזו זוועה!

מה קורה לאישה כזאת? איך היא יכולה להתמודד עם הכאב, האובדן, הכעס על כל העוול הנורא? הכול מאשימים אותה, והיא בכלל חפה מפשע! איך תוכיח את זה לעולם?

היא שקועה בין היתר כל הזמן בכתיבה, מתעדת כל בדל מחשבה, כל משפט שמישהו אומר לה, כל תשובה שנתנה, וזאת מכיוון שהיא חושדת בעצמה ששכחה משהו מהפרטים של היום שבו תינוקה נעלם לה. אז עכשיו היא מקפידה להזכיר לעצמה ולתעד הכול.

והיא, כמובן, כועסת נורא. כל הזמן. אורן גזית מצליח במיומנות רבה להביא בפנינו את הכעס האותנטי שלה, הצבוע בציניות מרה ונוקבת. "זעם לא נשטף ולא מחלחל," היא מספרת לנו. ומסבירה שאנשים שסבורים אחרת הם כנראה כאלה "שלא פגשו זעם. הוא כמו לבה תקועה שלא מצליחה להתרומם. הוא מבעבע, והאדים הרעילים שלו שורפים את הגרון." מה שנורא זה שאין בעצם מי שיקשיב לה באמת, שיאמין לה. את הפסיכולוגית שנהגה ללכת אליה היא מכנה "האוגרת", והיא מספרת למשל איך פעם אחרי שאמרה לה "שדודה אומרת שזעם הוא הגרעפצים של הכאב," הפסיכולוגית שאלה אותה, כמובן – בנימה של ביקורת – למה הדוגמאות שלה כל כך וולגריות, מה זה נותן לה. היא מספרת לנו מה השיבה אז לפסיכולוגית: "ואני שאלתי אותה מה זה נותן לה למתוח ביקורת על הדימויים שלי, כאילו שהיא סניף של לאה ואבא."

הציניות שלה מופנית כלפי העולם הסובב אותה, ולא רק בהקשר של האסון הפרטי שלה. כך למשל היא כותבת על נכותו של איתן, בעלה לשעבר: "מה הצבא כבר יכול לעזור למי שמת? לנכים הצבא ממש עוזר. הוא נותן להם מינוי חינם לבריכות והנחות על מקררים. השם שלהם תמיד נמצא על המון חשבוניות במקום להיות על מצבה."

גזית, באמצעות הדוברת שלו, גיבורת הסיפור, מיטיב גם לאפיין דמויות, וזאת – מנקודת המבט של אחת מהן. הנה למשל: "לעסתי את הלחם כמו לאה, עם פה פתוח, כדי שאף אחד לא יתיישב לידי ויריח לי את העצב."

הדוברת מספרת לנו שהפסיכולוגית שלה "הסבירה שהתפקיד שלה הוא לא להאמין לי או לא להאמין, שהיא לא בית משפט. התפקיד שלה הוא לעזור לי להבין דברים, להאיר פינות שאולי לא הארתי." העמדה הזאת, האובייקטיבית לכאורה, המכילה, לכאורה, אבל שאינה מאמינה באמת לגרסתה של המטופלת, מוכרת, מזעזעת, מחרידה.

כי עד סופו של הסיפור יתברר לנו שאפילו למי שנראה כפרנואיד יכולים להיות אוייבים אמיתיים. ושאין לו צורך בחמלה מדומה, מקצועית, שמבקשת לחפור בנפשו ולמצוא בה את הסיבות לכך שהוא בעצם הוזה, מתעתע בעצמו, ואולי אפילו משקר. לפעמים האמת היא שמי שמרגיש פגוע באמת נפגע, ועוד איך, בצורה הכי אובייקטיבית, הכי אמיתית, הכי מחרידה שאפשר להעלות על הדעת.

סלעית שחף פולג, "עד שהגשם יחזור": מקומי ואוניברסלי

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה. 

רינה גרינולד, "פעמונים של מאי": עדיין יש טוב בעולם

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.