"Emotions recollected in tranquility" – זהו סופה של ההגדרה של ויליאם וורדסוורת', המשורר האנגלי הנודע, שהסביר מהי בעיניו שירה: שטף ספונטני של רגשות עוצמתיים, שעולים בתודעה מתוך רוגע ושלווה. 

מאז ומתמיד הסכמתי עם וורדסוורת', שהגדיר אמנם באופן ספציפי את אמנות השירה, אבל סברתי שאפשר להחיל את ראייתו גם על פרוזה, שהרי השירה אמורה לשרות מעל הפרוזה ואף להשתלב בה, גם אם שתי אלה אינן שותפות במדויק לכל הסממנים המתקיימים בהן והמאפיינים אותן.

והנה הגיע אלי ספר הביכורים של רם גלבוע: פרוזה שנכתבה לאחרונה, והוא מגיב בה ישירות אל מה שהתחיל בשבעה באוקטובר 2023 (ונמשך עד כה, שום דבר לא הסתיים כל עוד 59 חטופים לא הוחזרו מעזה!)

(להלן רשימת החטופים נכון ליום שבו אני כותבת את הדברים הללו, 29 במרס 2025, והם עדיין מוחזקים בעזה. נראה שעשרים וארבעה מהם עדיין בחיים, ועוברים עינויים שהדעת אינה סובלת)

אני נושמת עמוק, וחוזרת אל הספר.

הוא יפה להלל, חזק, ומשמעותי, ומסתבר שגלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור, כאן בישראל, בשנה וחצי האחרונות. די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש (כפי שוורדסתוורת' מגדיר, כאמור, שירה), ושכותב כזה מסוגל למצוא בנפשו את המקום החיוני של רוגע ושלווה – או לפחות סוג של שקט פנימי שרק אתו מתאפשר הארגון הנדרש כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה, להסדיר את הרגשות ולבטא אותם מתוך שליטה.

כן, הרומן הרצברג הוא בהחלט יצירה כזאת. 

יש בספר מעלות רבות. הראשונה והפשוטה ביותר לכאורה, או לפחות הכי בסיסית, היא, שהסיפור פשוט מרתק: קשה להפסיק לקרוא אותו, מתקיים בו מתח עלילתי שהולך וגובר עד לשיא שהיה עלול להיות מעושה, אבל מצליח לא ליפול לתוך המלכודת של קלישאות צפויות, מפתות ומסוכנות לכל כותב… 

הסיבה השנייה: כי הוא מדויק, ואמיתי – בעיקר בעיצוב הדמות הראשית, גבר ישראלי צעיר ודי אבוד, יוני הרצברג. יוני הוא לא גבר ישראלי ממוצע, קשה יום, שנאלץ לרדוף אחרי הפרנסה. כמעט באורח נס הצליח "להסתדר" בחיים, יש לו כסף, את הדירה שבה הוא גר בגבעתיים ירש מסביו, והוא חי בקשר זוגי אוהב, עם נויה.

אבל, כאמור, יוני מרגיש אבוד, ועוד יותר – מהרגע שבו ההווה של הרומן מתחיל להיפרס לעינינו, בשעה הארורה שבה פרצה מלחמת שמחת תורה, באותה שבת, בשש עשרים ותשע, עם האזעקה הראשונה.

הספר מתחיל במשפט "יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה". (מי מאתנו היה "ערוך" לה?)

אבל הוא לא – במיוחד. לאט לאט ובהדרגה נודע לנו מניין נובעת פגיעותו הקיצונית, שיכולה (ואמורה, לפחות בהתחלה!) להתפרש כאנוכיות נוראית, מלווה בחוסר רגישות מזעזע כלפי זולתו. (כי כן, יש להפריד בין "פגיעות" – שבגללה בן אדם מרוכז בעצמו – לבין "רגישות", שבה הוא קשוב לכאבי זולתו, ומתייסר עם האחר). טראומה קשה שיבשה את חייו וערערה את בריאותו הנפשית. כשפרטי הסיפור מתבררים, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה וחמלה. אבל אלה אינן מובנות מאליהן, כי הסופר מפליא לייצר סתירות בדמותו של יוני, ואז… לסתור אותן…!

יוני הרצברג של תחילת הרומן מעורר אנטגוניזם. הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות, לא רואה את הזולת ולא מתענין בו, מפונק, ובמילה אחת – אנתיפת! המיזנטרופיות שלו מתבטאת בדברים קטנים. למשל, כשפונה אליו נער שכן ומבקש ממנו משהו, לא איזו בקשה מופרזת, הוא מגיב בתדהמה של ממש. מה פתאום שיטרח ויעזור למישהו? הוא לא הכתובת!

בה בעת, כשהוא רואה מהגר עבודה, אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה. הוא חושב על האיש ועל חבריו ש"מגיעים לפה מאלוהים יודע איפה, גרים שש נפשות בשני חדרים באזור הכי מוגדישו בתל אביב. ועכשיו גם יש לבחור הזה כאן מלחמה וטילים וזאב ליבוביץ' [שכן טרחן שיוני מתעב] – מעצמו סיבה שיכולה לגרום לאדם לעזוב – והם עדיין מעדיפים את זה כאן על פני לחזור. כמה נורא ודאי שם". אם כן: לא כזה אנתיפת… לא לגמרי שונא אדם… כן מסוגל להזדהות עם מצוקה. אבל אז שוב מהפך: מתברר ש"מהגר העבודה" הוא בכלל ישראלי ממוצא אתיופי, ויוני מבין שיש לו דיעות קדומות עם נופך מסוים של גזענות. לפחות הוא נבוך…

אנחנו הולכים ומכירים אותו יותר ויותר; עומדים על טיבו. מסתבר לאט לאט שהוא לא באמת כזה אדם נורא. נגלה בו עוד ועוד רבדים, ונלך אתו, בנשימה עצורה, לאורך כל הדרך, בתקווה עצומה שיהיה בסדר! שבאמת יהיה בסדר! כי נעשה אכפת לנו ממנו מאוד!

זאת, בין היתר, אבל לא רק, כי הוא מצחיק מאוד מאוד. הספר גדוש בשנינויות, ולא היה כמעט דף שלא סימנתי לעצמי משהו משעשע, איזו הערת אגב מבדחת, כזאת שנובעת מתוך המצבים עצמם, לא בדיחה שזוכרים בעל פה ומספרים, אלא הלצות שהדמויות שולפות בטבעיות, בתגובה למצבים שאליהם הן נקלעות. חלקן נובעות מביקורת עצמית נוקבת של יוני, למשל, כשהוא קורא על "בן אדם, חייל, בעזה, שבהפוגות בין המשימות והירי לומד למבחן באוניברסיטה בפיזיקה", הוא אומר לעצמו ש"חוץ מאשר להיות בן אדם הוא לא היה מצליח באף אחד מהדברים האלה"… או כשהוא מחליט לעשות מעשה ובכל זאת להציע עזרה, כדי לא להיות אדם כל כך שלילי, והצעתו נדחית, הוא אומר לעצמו (כמובן: בביקורת עצמית סמויה אך עזה) "הציע לעזור, אמרו לו לא, אין הצלחה גדולה מזו"…

לא רק יוני משעשע. גם דמויות אחרות שהוא פוגש בדרכו. למשל – אחד, אורי, מילואימניק שרואה את מכונית הגרוטאה שיוני נוהג בה, מכנה אותה "מכונית של הפלינטסטונים" ותוהה: "איך זה עובד, הוא נוהג, אתה דוחף דרך הרצפה עם הרגליים?" וכשאורי שומע שהמכונית היא מודל "שמונים ושבע" הוא תוהה: "לספירה, כן?"… וזה נמשך: "יש קוד לאוטו?" – "כן, האניגמה, שמעת עליו? כי זה אוטו גרמני"…

יש שנינויות ישירות של הסופר (שמדי פעם פונה אלינו, הקוראים, בהערות אגב ואפילו בשאלות רטוריות־כמובן): "אחד הדברים שעלולים לקרות אם יוצאים מהבית, שפוגשים אנשים שאתה מכיר"; אחרות עולות מהערות אגב של דמויות, למשל, כשיוני מדבר עם אורי המילואימניק על מערבונים אמריקניים ועל משחקי מחשב שבהם האינדיאנים, שהיו לכל הדיעות הקורבנות, עדיין נחשבים "הרעים", אורי אומר שיש מזה מסקנה אחת ברורה: "אל תפסידו במלחמה לאומה דקה לפני שהיא מקימה את תעשיית הקולנוע הראשונה בעולם"… שנינויות אחרות עולות מחילופי דברים של יוני עם דמויות שונות. למשל, כשהוא פוגש את אבירם שהוא לא רק דתי אלא הוא גם "החבר הכי טוב של אלוהים", וזה מסביר לו בהתלהבות אקסטטית ש"כל המלחמות שלנו היו במועדי ישראל הקדושים, […] חומת מגן אחרי ליל הסדר, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה אני לא יודע אם אתה זוכר כי אתה נראה לי צעיר, פרצה בראש השנה […] ועכשיו שמחת תורה". בתגובה, יוני משיב לו: "ומלחמת יום העצמאות […] ביום העצמאות"…

אחת הסוגיות כבדות המשקל שיוני הרצברג מתחבט בהן היא – עד כמה אדם סביר אמור וצריך לתת לעצמו להישאב לתוך כאב העדויות של מה שקרה בשבעה באוקטובר. נויה אהובתו הולכת ושוקעת בתוך הסיפורים. יוני חושב שההתמסרות שלה אינה תורמת לנפגעים, ומוטב שתשמור על נפשה, כי אם דברים מסוימים חודרים לתודעה כבר אי אפשר למחוק אותם, ומוטב לא להיחשף להם מלכתחילה.

אני חושבת שאין אף אדם שחי כאן במדינה ולא שאל את עצמו את אותה שאלה: לדעת עוד ועוד? איפה לעצור? כן או לא לצפות ב"סרטון הזוועות"? כן או לא לקרוא את התחקיר של הניו יורק טיימס?

יוני חושש לקרוס. בדעתו עולות שורות משירו של ויליאם באטלר ייטס "ההתגלות השנייה", "Things fall apart; the centre cannot hold": "המרכז לא יכול להחזיק"; הוא חושש שנויה "תעמיס על עצמה יותר מדי מהשחור", והוא יודע כמה זה מסוכן, שהרי יש לו ניסיון קודם של התמודדות עם טראומה.

אחד הפרקים בספר, "תיאוריית שני הגורמים של הרצברג", לוקח אותנו אל המקום והזמן שממנו נובע שמו של הרומן שלפנינו. לא סתם הוא נקרא "הרצברג", שכן זה היה שמו של פסיכולוג יהודי שרם גלבוע מפגיש אותו בספר עם, לא פחות ולא יותר, ויקטור פראנקל. הפגישה מתרחשת במחנה הריכוז. פראנקל מסביר להרצברג (ולנו…) את עיקרי תורת הלוגותרפיה שפיתח: איך שורדים בתנאים בלתי אפשריים (כמו במקום שאליו נקלעו)? "אי אפשר לשרוד במקום כזה, אבל הדבר האחרון שנותר לאדם הוא להחליט מה דעתו על דברים", וקיימת גם "היכולת לבחור את עמדתך הסופית והאיתנה בחירויות": לדמיין את אהובי נפשך ולשוחח אתם בדמיון. פראנקל מסביר ש"תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי זאת התנהגות נורמלית", וגם – שפרויד טעה, כי מה שמנחה בני אדם אינו החיפוש אחרי העונג, אלא החיפוש אחרי משמעות. והוא מוסיף ומסביר את דבריו של ניטשה, לפיהם "אם יש לאדם למה, יוכל לשאת כל איך. עם משמעות אפשר להתמודד בכל מאבק, עם כל סבל", כי "במלחמה הדבר היחיד שמפחית את הסבל הוא למצוא לו משמעות".

אי אפשר שלא להיזכר בדברים שסיפר אלי שרעבי המופלא, אחרי ששב מהתופת בעזה: לפני שנרצח, בזמן שהיו ביחד שם, במנהרה, הספיק הרש פולין גולדברג להעביר אל שרעבי את התובנה הוויקטור פראנקלית: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'".

ממשלת ישראל לא החזירה את הרש, והוא נרצח בשבי. אלי שרעבי חזר מְזֵה רָעָב, כמעט שקוף, וגילה עם שובו שאשתו ובנותיו נרצחו, אבל נראה שהוא מוצא פשר במאבק למען החטופים שעדיין שם.

יוני הרצברג מוצא בספר את המשמעות של חייו. יש להניח שרם גלבוע כתב את דמותו לפני שובו של אלי שרעבי, ומן הסתם לא הספיק לשמוע את הדברים הללו שאמר, אבל הכיר אותם היטב.

אלי שרעבי ציטט את הרש פולין גולדברג, שציטט את ויקטור פראנקל, שציטט את ניטשה. הד לדברים מצטלצל ברומן ומעניק גם לנו את הצורך וההזדמנות לחשוב עליהם, לזכור אותם ואולי להיאחז בהם, כך או אחרת.

הוצאת שתיים, 2025
294 עמ'
עורכת: רותם בירון
 

 

כשמפקד או מלך הוא מטומטם כהוגן ומוליך את החיילים שלו ישר לבוץ – אז צריך שיהיה לבחורים אומץ גדול, וזו מעלה טובה. אם הוא קמצן מדי ולא מגייס די בחורים, אז צריך שיהיו כולם הרקולסים. אם הוא מטושטש ולא שם לב לכלום, אז צריך שיהיו ערומים כנחשים, ולא – יילכו לכפרות. וגם נאמנות יוצאת מן הכלל צריך, כשהוא מטיל עליך יותר מדי.

כל אלה מעלות טובות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב לא זקוקים להן. בארץ טובה לא צריך מעלות טובות. כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי אפילו פחדן.

אימא קוראז', ברטולט ברכט
תרגם שמעון זנדבנק

אני מודה שכשקראתי את הממואר של דפנה לוסטיג, הזדהיתי בשני השלישים הראשונים עם הכותרת שלו, שמתבררת, כמובן, בשליש השלישי, כמתעתעת ואירונית בדרכה. אכן, יש לה, לכותבת, הכול, אמרתי לעצמי שוב ושוב (ונזכרתי בספר ילדות של נסיכה של דנית בר, שגם הוא משחק על הפער בין מראית העין לבין האמת הכואבת, הנסתרת).

אז מה בעצם היא רוצה ממני? תהיתי. מדוע כתבה את הספר הזה? כדי להתרברב בעושר שלתוכו נולדה וגדלה? בבית הגדול, והיפהפה, בכפר שמריהו? במבשלת־מנקה ובעוזר שהיו תמיד צמודים לבית, ושירתו אותה ואת שאר בני המשפחה, אביה היהלומן המצליח, אמה המתוקתקת ואחיותיה? מתפארת בנסיעות לחוץ לארץ? במסעדות שהרבו ללכת אליהן? בקונצרטים בהיכל התרבות שנהגה לפקוד בילדותה בקביעות, עם הוריה? 

אחר כך חשבתי – אה, בעצם הספר הוא על הפרעות אכילה.

ויש בזה משהו. שהרי מצד אחד הספר גדוש כולו בתיאורים של אוכל, של התמכרות אליו, של בינג'ים ושל התנזרות. יש בו המון מאכלים וממתקים (אפילו על הכריכה הקדמית מופיע תצלום של חטיף שוקולד…): שוקולד המקופלת המיוחד, הלא ארוז, שלה ושל אביה; הנקניקיות, ה"האט דאגס" המהוללות של ניו יורק, שהאבא לא הפסיק לשבח וליצור לקראתן מתח של ציפייה, ואכילתן בפועל לא פוגגה; השניצל, העטוי בשכבה עבה של חרדל, שיש לו משמעות מיוחדת בסיפור, אבל היא מתגלה לקראת הסוף; הבורקס עם תפוחי האדמה; פיצוחי הגרעינים "עם החב'רה"; המיץ שקונים במזנון; הקרחון הצהוב, המתוק, שאביה אוהב כל כך, "אוכל אותו מהר", נוגס בו, מטפטף על עצמו.

תיאורי האוכל רבים מספור למשל: "שולחן עגול מובל פנימה אל החדר. הוא נע בקלות על גלגלים קטנים, שנוסעים במהירות על שטיחים עבים, מסמנים עליהם שבילים דקים וזריזים. איש בווסט שחור מניף באוויר גבעות כסופות, חושף תחתן גבינות פרוסות, סלמון וביצים רכות. הוא רק מניף ואני כבר ממהרת, צובטת ונוגסת בפרוסת גבינה קשה. הקוסם בווסט מרים גבעה נוספת ומגלה קרואסונים בצבע שאני לא מכירה, אולי חום, אולי צהוב, אולי זהב, ולצידם מגדל זכוכית סגול־אדום של ריבה", וכך, עוד ועוד… עד שבשלב מסוים, עוברים פתאום להתנזרות: לוסטיג מתארת איך כשביקרה בארצות הברית ירדה למשקל של ארבעים ושישה קילו, איך הבטיחה לעצמה "להתעלף לפני שאגע בסוכרייה", איך חיה זמן מה על סמים ואכלה פעם ביום רק "יוגורט תות דיאטטי שישים קלוריות לגביע, וביצה קשה".

אכן, כדבריה, אוכל "קונה אושר", אבל גם מייצר אומללות מסוג מסוים מאוד: "נקניקייה שנגמרת תוך פחות מדקה מתנפחת בראש שלי לשבועיים של אשמה, וגם כשאני מנסה למחוק אותה – בריצות, בצומות – אני לא מצליחה. היא מוטבעת בי כמו חותמת ברזל לוהטת על עור של פרה".

אז זהו? זה העניין? אבל מניין בכלל מגיעה הפרעת האכילה שלה? מדוע ילדה, נערה, אישה, ש"יש לה הכול" סובלת ממנה?

המשכתי להרגיש שלמרות מרכזיותו לכאורה, האוכל הוא בעצם סיפור צדדי; תוצאה, של משהו, שעדיין לא עמדתי על טיבו.

ואולי בכלל, חשבתי, הסיפור הוא נכותו של אביה, שנפצע בגיל תשע עשרה במהלך שירותו הצבאי, ומאז הוא תקוע בתוך כיסא גלגלים? זה העניין? תשומת הלב שנושבת סביבו בכל פעם שהוא יוצא מהבית – כשהוא מגיע למסעדה או לאולם הקונצרטים מהמחסן, מהכניסה האחורית, כשהוא מחנה את המכונית במקום אסור, עד ש"הרוח משנה כיוון"? התחושה שהאנשים שהתרעמו עליו מבינים בבת אחת ש"הוא נכה" ואז "הכעס מתחלף בהפתעה ואז ברחמים", והיא מרגישה ש"הלחץ [שלה] מתחלף בהקלה ואז בעצבים", והיא מנסה לנהוג כאביה, שמלמד אותה ש"עלינו לא מרחמים". זה לב העניין? אבל לא. לא. כי בשליש האחרון של הספר מוטלת הפצצה. ככה, במפתיע. כמעט בחשאי. והעיקר מתגלה. והסוד המייסר, שהוא ליבו הפועם של הסיפור, נחשף, ונותן תוקף, משמעות ועוצמה רגשית עצומה לכול מה שקדם לו, וגם למה שבא אחריו. מאותה נקודה ואילך כול מה שקראנו עד כה מקבל משמעות אחרת. עמוקה. כאובה, חשובה, והכול מתבהר.

(כתבתי את הרשומה לפני שדנה לוסטיג התראיינה ב־14 במרס 2025 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, שם חשפה את הסוד במלואו. אילו קראתי את הריאיון מראש, דומני שהייתי מוותרת על קריאת הספר, כי אותי מדריכה תמיד הסקרנות, הרצון לפענח "בכוחות עצמי", להבין זרמים תת קרקעיים, עד שהם פורצים לפני השטח. אני מעדיפה להגיע לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר, עד כדי אי־קריאת מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם כאן ברשומה לא אוסיף מה שנראה לי כספוילר. מוטב בעיניי לקרוא בלי לדעת מראש לאן הולכים, להיבנות עם המתח ועם סימני השאלה. למי שהחליט לקרוא את יש לך הכול בעקבות הרשומה שכתבתי עליו אני ממליצה לחכות עם הריאיון בידיעות אחרונות… תנו לעצמכם להיסחף, להיות תמימים, כמו שהייתה הכותבת, עד שהאמת התגלתה לה. תנו לעצמכם לעבור אתה את התהליך. השבעת הסקרנות בבת אחת, מלכתחילה, בראיון עיתונאי, פוגמת בעיני בערך האמנותי של היצירה. והוא קיים שם, כפי שהוא, כי הוא נבנה בצורה ספרותית, בהדרגה ובתחכום, לא בישירות הפשוטה של כתבה עיתונאית…).

הוצאת כתר, 2025
168 עמ'
עורכת: יערה שחורי

בתחילת שנת 2007 הודיעו פתאום שאחרי הפסקה שנמשכה כמה שנים, חוה אלברשטיין חוזרת להופיע. ממש בו ברגע עטתי על האתר שמכר את הכרטיסים להופעה, וקניתי עשרה – עוד לפני ששאלתי את חברי מי מהם מעוניין. היה לי ברור שכל הכרטיסים שהשגתי ייחטפו. 

אכן, כעבור כמה דקות כל הכרטיסים להופעה אזלו והרגשתי בת מזל! הצלחתי! 

הגענו להופעה, חבורה של מכורים, ומצאתי את עצמי יושבת באולם, ועוד לפני שחוה (אני מרשה לעצמי לכתוב עליה בשמה הפרטי, בלשון של קרבה יתרה כזאת, בזכות אהבתי אותה…) עלתה לבמה, האולם עוד היה חשוך(!) וגיליתי שהפנים שלי שטופות בדמעות. (אותה השפעה הייתה לה עלי גם כשהתראיינה לאחרונה אצל קובי מידן ב"סוכן תרבות" בערוץ 11. אני רואה את חוה, ומתחילה לבכות: ההזדהות אתה, ההתפעלות ממנה, האהבה אליה, ההתרגשות, מציפות אותי!)

אז, באולם, הבכי, ההתרגשות העצומה, רק הלכו וגברו מהרגע שהיא נראתה, נוגהת אור, היא והגיטרה והקול היקר שלה. היה ברור שהיא נרגשת לא פחות מהקהל שקידם את פניה בתשואות רמות, עוד לפני שפתחה את הפה. 

כי שם, בהופעה הבלתי נשכחת, אחרי "צום" ארוך של חוה שהתרחקה במשך שנים מהבמה בישראל, כולנו ידענו למה לצפות. כולנו אהבנו כל תו וכל מילה בשיריה, וכולנו שמחנו כל כך על ההזדמנות לראות אותה, חיה ונושמת ושרה ומחייכת, שמחה, מצחיקה, ומרגשת תמיד!

כשנודע לי שחוה הוציאה ספר, ממואר, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. חיכיתי לספר בכליון נפש, כי מה, הרי חוה כמעט לא מתראיינת. ומי לא רוצה לשמוע אותה, לדעת מה עוד היא חושבת, מלבד מילות השירים שבחרה בהם, ואלה שכתבה אותם. 

על חלקם כתבתי כאן בבלוג, וב־X net (אתר־בת של ynet שנסגר לפני כמה שנים, למרבה הצער). כתבתי על "קחי אותי אתך" ששמעתי לראשונה כשחברה הגיעה אלי בהתלהבות אין קץ, כדי לחלוק אתי את ההתרגשות; על "רקמה אנושית חיה" שנהפך לנס ולמטבע לשון, בזכות מוטי המר שכתב את המילים והלחין אותן וחוה אלברשטיין שהגישה לו ביצוע מופתי; על "הקיסרית הלבנה" שרחל שפירא כתבה את מילותיו ומוני אמריליו הלחין; על "אחותי חיה", שבינם הלר כתב וחוה אלברשטיין הלחינה; על "חד גדיא" שהיא כתבה והלחינה – שיר מחאה רב עוצמה שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית; ועל "דימוי" שט' כרמי כתב והיא העניקה לו לחן וביצוע מופלאים. 

השיר "קחי אותי אתך" מוזכר אפילו ברומן שכתבתי, שירה והירושימה (ידיעות ספרים, 2003):

שורות שלה כמו "אני לא בוכה / רק מתגעגעת" ו"כל כך הרבה פנים / כל כך הרבה אוזניים / ואין למי לשיר / שרים תמיד לשניים / וכשהשניים מסתלקים / שרים אל השמים" נוגעות כל כך לליבי, ומעוררות בי תחושה של געגוע אל מה שהייתי רוצה, אבל מעולם לא היה לי, ולכן אני מאמצת את הגעגועים שלה…; ועל השיר "מרתיחים מים" אני חושבת בכל פעם שזה קורה גם אצלנו: "ואנחנו ממהרים למטבח / נפגשים ליד הכיריים, / נדחקים מתחככים, / מסבכים ידיים, דורכים / זה לזה על הרגליים / כמו דרורים בבוקר ליד מקווה מים"; ובכל פעם שאני עומדת בתור לביקורת דרכונים אני מחייכת לעצמי: "הוא לא סובל אותי / הוא מסתכל בי בחשד / הוא הופך את הדרכון שלי / מצד אל צד"; וכשאוכלים פאלפל איך אפשר לא להיזכר בצחוק הרם שהתגלגל באולם כשחוה שרה את "ספר הזכרונות": "אתמול פגשתי אותו ברחוב, / שמן ומקריח בסוודר צהוב; / הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות / וילד אחד רזה ואשה שמנמנה, והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים, / והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים, / והם לא קנו פלאפל לילדים. / למרות שהם צרחו שגם הם רוצים פלאפל / הם קנו רק לעצמם. / והטחינה טפטפה להם על הבגדים לקול צריחות הילדים…"

כל כך הרבה שירים שכתבה, וכאלה שאחרים כתבו והיא שרה, מצטלצלים באוזניי ומלווים אותי כבר שנים רבות. איך אפשר לא לרצות "לתפוס" עוד קצת מחוה, לנכס אותה לעצמי…?

עטתי, אם כן, על הממואר של חוה, כמוצאת שלל רב. בסקרנות, ברצון להבין אותה יותר, להתקרב אל מי ששיריה מתנגנים תמיד בתודעתי.

ואכן, הספר מעניק לנו הצצה קרובה (אבל לא יותר מדי! כמה היא נזהרת שלא לחשוף מה שעלול להפוך לרכילותי וצהבהב!), מרגשת, אל חייה של חוה אלברשטיין. אל – מה שעניין אותי במיוחד – הדרך שהובילה אותה להיות מי שהיא: הצעדים הראשונים שלה כזמרת. נדהמתי לגלות שכבר בכיתה א' או ב' ניגנה באקורדיון בפני תלמידי כיתתה; שזכתה בתחרויות שירה מגיל צעיר מאוד. לא הופתעתי לקרוא שכבר בתחילת דרכה סירבה להצעות גרנדיונזיות של חוזים והופעות בארצות הברית. שמחתי לגלות איך נוצרו כל מיני שירים, חלקם כמעט בדרך מקרה, למשל, את "שרליה" ואת השיר על חבורת משחקי הקלפים של הוריה כתבה אחרי שנתקלה במקרה בצילום שלה מילדותה בשער עלייה, ונזכרה בתקופה ההיא, והבינה עד כמה הייתה ההגירה נדבך חשוב ומשמעותי בחייה, כזה שראוי לספר עליו.

ברור מאוד מי היא: צנועה, אבל לא מצטנעת. היא מכירה בהחלט בערך עצמה, אבל לא מתרברבת, רק מספרת דברים כהווייתם, ולא מהססת לחשוף את פגיעותה: למשל – כשהיא מחליפה בגדים בסוף ההופעה ושומעת את הקהל יוצא מהאולם, מדבר, מצחקק, "כל צחקוק מתפרש מיד כאיזה לגלוג, כל שבריר משפט כתלונה או ביקורת. כן, ככה זה עד היום, כאילו אנשים שילמו כסף לבוא ללעוג לי" והיא מוסיפה: "פרדוקס האמנים המופיעים". אוי חוה! אף אחד בקהל שלך לא לועג לך. אוהבים אותך!

היא מזכירה אנשים רבים שליוו אותה, עזרו לה, תרמו לה מכישרונותיהם – צדי צרפתי, תרצה אתר, רחל שפירא, שלומי שבן, דפנה אילת, נעמי שמר, מתי כספי, עדנה שביט, נורית הירש, מוני אמריליו – רבים ומוכשרים כל כך היו אתה, השתתפו והלכו אתה בדרכה האמנותית ובעיקר – אהבו אותה מאוד, והיא אותם. 

היא מספרת אנקדוטות קטנות, חלקן נוגעות ללב, למשל – איך במהלך הופעה בצוותא הבחינה בבחור צעיר, כנראה חייל בחופשה קצרה, שהולך ונרדם שם, בקהל, ולמענו שינתה את סדר השירים והוסיפה שירים שקטים "כדי לא להפריע לחייל לישון, וליבי יוצא אליו"… וחלקן משעשעות, למשל, בפרק "איך התנצרתי" היא מספרת שנקלעה לבית מלון באוסטרליה אחרי טיסה ממושכת, "מתעלפת מרעב", והכול סגור, עד שהגיעה מכונית של מיסיונרים שחילקו אוכל לחסרי בית, והיא בלי היסוס הצטרפה לתור וקיבלה "צלחת מרק ופרוסה טרייה"… או איך נוסע שישב לידה בטיסה ביקש ממנה בזעף שתפסיק לזמזם לעצמה, והיא אמרה בליבה – אנשים משלמים כדי לשמוע את הזמזומים שלי (אבל הפסיקה, ומאז היא נזהרת…)

בכל כמה עמודים היא כותבת שורה או שתיים של תובנות שקראה, או שמעה, או הגיעה אליהן בעצמה, למשל: "יש הסכם בלתי כתוב בין הקורא והסופר: לקורא מותר לבגוד בסופר, אבל לסופר אסור לבגוד בקהלו. כך גם לזמרים מסתבר"… או, כשהיא תוהה בעקבות פיט סיגר אם יש בכוחה של שירת מחאה לשנות את העולם: "כיוון שאני חלק מהעולם, ואותי היא שינתה מאוד, אז נראה שמשהו קטן בעולם משתנה"…

תודה לך, חוה אלברשטיין, על השינויים שעשית ואת עושה בעולם. על עמדותייך הברורות והלא מתפשרות. על היופי, העדינות, הכנות, החן, ועל רגעי האושר הרבים שהענקת לי!

הוצאת אפרסמון, 2025
226 עמ'
עורך: חיים וייס

---

בשולי הדברים אני מבקשת עכשיו לספר על משהו שהתלבטתי אם להתעלם ממנו, והחלטתי שלא. אין שום סיבה שאשתוק.

לצערי הבחנתי כבר בתחילת הקריאה שיש פה ושם בעיות שכל עורך מנוסה וראוי לשמו היה אמור לתקן וללטש. 

כתבתי על כך (בעדינות!) לבעלי ההוצאה, יואב רייס, וגם הבטחתי לו שבשל אהבתי את חוה ואותו, לא אכתוב אף מילה רעה אחת על הספר! יש לי עם יואב רייס קשר רב שנים. יואב מעריך כנראה את דעתי ככותבת וכקוראת, כי לאורך הזמן שלח לי לקריאה ספרים רבים שהוציא לאור. על כל ספר שמצא חן בעיני כתבתי תמיד בהתלהבות, שיבחתי אותם, ושמחתי לעשות את זה. כשהיו ספרים שפחות אהבתי, פשוט התעלמתי מהם. מעולם לא עלה בדעתי לכתוב רעות או לקטול. 

הקשר הידידותי – כך האמנתי – ביני לבין יואב רייס הגיע עד לידי כך שהצעתי לו את הגרסה הראשונה, אז שמה היה עדיין "מה השואה מלמדת" – של הממואר שלי, בדולח וסכינים, שבסופו של דבר ראה אור בעם עובד. כשהעברתי את כתב היד לעם עובד התנצלתי בפני יואב וביקשתי ממנו את ברכת הדרך, שהוא העניק לי מיד, בנדיבות ובהבנה. 

והנה, מצאתי לנכון לכתוב לו על מה שראיתי בספרה של חוה אלברשטיין, וגם ציינתי דוגמה קונקרטית: טעות מובהקת שעורך היה אמור לתקן: ברור לגמרי שכשמדובר על תקליטים ובהם "קונצרטים לכינור של מנדלסון" (ושל מלחינים נוספים) המילה הנכונה היא "קונצ'רטי": רבים של קונצ'רטו. 

הייתי בטוחה שיואב רייס יודה לי על התיקון, ושאם תצא מהדורה נוספת של הספר, יתקן את הטעות, כפי שהצעתי לו. 

אבל במקום "תודה" זכיתי להתקפה שהשאירה אותי המומה.

יואב הודיע לי שמבחינתו "אין לנו מה לשוחח". 

תגובתי הייתה כנראה עדינה מדי. כתבתי לו (אני תוהה אם עלי להתחרט על כך שהייתי מנומסת ורודפת שלום…) שאני מצטערת שעצבנתי אותו, ושחבל.

על מה יש לי בעצם להצטער?

ואז קיבלתי מיואב רייס הודעה: "את לא תכתבי ככה על חיים, לא על השיקול המקצועי שלי…" וכן הלאה, להלן – צילום מסך של ההתכתבות בוואצאפ.

איך מגיבים על הנחיה כזאת? על פקודה: "את לא תכתבי ככה"? 

בסופו של דבר עוררו בי דבריו את הרצון להתנגד! הניסיון הזה לסתום לי את הפה. דרבן אותי לעשות את ההפך: לחשוף את ההתנהגות הבריונית של יואב רייס ולספר עליה. 

באהבתי ובהתפעלותי מחוה אלברשטיין רייס לא פגע כהוא זה. אני ממשיכה כאמור להודות לה מעומק ליבי.

בסיכומו של דבר – גם בי יואב לא באמת פגע. בעיני תוקפנות כזאת רק מעידה על בעיות שלו עם עצמו ומשליכה בעיקר עליו. אני הרי כבר חוויתי אלימות חמורה יותר בחיי, וגם עליה, אחרי ההלם ההתחלתי, לא עברתי בשתיקה (למגינת לבם של אחדים, ולשמחתם של אחרים)… 

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.

מתוך "אופרה בגרוש"

אי אפשר שלא להתפתות לעדינות ולפגיעות שבהן נכתב ספרו החדש של דרור משעני. כקוראת נאמנה ונלהבת של כל מה שכתב עד כה, עטתי על החדש, בלי לדעת מראש מאומה על תכניו (מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מגיעה לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר!). 

הבנתי מיד, כמובן, שלא מדובר בעוד ספר מתח, כמו שלוש, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול או אמונה. הפעם נפרד משעני כמעט לגמרי מהבידיון, ומגיש לנו יומן אישי מאוד: תיעוד של מחשבות שליוו אותו החל בשבעה באוקטובר.

הידיעה על האזעקות ההן, שהחלו באותה שבת ב־6:29, הגיעה אל משעני לטולוז, שם השתתף בכנס שעסק בספרי מתח. היומן מסתיים באפריל 2024, ומשעני מספר לנו שבעצם ראה אור קודם כול בגרמניה, בתרגום, ורק לאחרונה בשפה שבה נכתב במקור, ובישראל.

כאמור, העדינות והרגישות שבה נכתב כובשות. משעני לא מהסס להציג את פגיעותו, פחדיו, דאגותיו מפני העתיד, ואת המצוקה העמוקה שהוא חש לנוכח מלחמה שנראית לו לא מוצדקת: מהרגע הראשון סבר שישראל צריכה לוותר, למסור לחמאס את המחבלים שהארגון דרש, ולקבל בחזרה לידיה את החטופים.

בדיעבד (ובעצם – מהרגע הראשון) ברור שצדק בעמדתו, שהרי לא היה אפשר באמת להשיג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים בכוח הזרוע. בסופו של דבר, מדינת ישראל גם שיחררה המוני מחבלים, גם השתהתה והביאה למותם של חטופים רבים, שהיו יכולים ואמורים לחזור לביתם, וגם גרמה להרס נרחב, בל יאומן, בעזה.

משעני משווה את הנזק הנורא לסיפור המקראי על שמשון, וההקבלות שהוא מציג בין מה שקורה כאן בימינו ובין אותו סיפור באמת מדהימות. כך הוא כותב: 

"בשיאו של הסיפור, לאחר שהוא נעתר לניסיונות השידול של דלילה ומספר לה מה סוד כוחו – שערו, שלא נגזז – הוא שוב מנסה לחמוק ממארב פלישתי, אבל הפעם לא מצליח ונתפס על ידי אויביו.

״זה הרגע בסיפור שמכה בי בעוצמה הרבה ביותר. אני קם מהמיטה בלי להעיר את מרתה ומעתיק אותו למחברת כדי לספר לה עליו כשתתעורר: שמשון מגלה שכוחו לא עומד לו הפעם; שמה שתמיד עבד לו, הפעם לא עובד: 'וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו'. בסוף הסיפור שמשון, ששערו צימח בזמן שהיה בבית האסורים, מובל לבית בעזה ומוצג שם לראווה. תושבי עזה באים לחזות בשבוי העברי והוא ממוטט את הבית, עליהם ועל עצמו, אחרי שהוא אומר את המשפט שכל ילד ישראלי יודע לצטט: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'.

"אני מספר למרתה את הסיפור כשאנחנו יוצאים להליכה לאורך שדות ירוקים, רטובים מגשם, יותר משלושת אלפים שנה לפני כל מה שאנחנו רואים עכשיו בטלוויזיה, הבתים השרופים בקיבוץ בארי, הבניינים החרבים בעזה".

ואז משעני מוסיף שאלה לא לגמרי רטורית שמכוונת אל עצמו, אלינו הקוראים, אל הציבור כולו: "האם זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו, ממוטטים את עזה עלינו, ומתמוטטים איתה?"

עמדתו החד משמעית, הנחרצת, נגד המלחמה, זוכה במשפחתו לאופוזיציה: בתו שרה, בת השתיים עשרה, עד כמה שהצלחתי לחשב, ואמו. שתיהן לא מסכימות אתו, בכלל. "אתה לא חושב שהחמאס גרועים מהנאצים?" שואלת אותו אמו, ומעוררת בו זעם.

לא, הוא מסביר לה. הם לא יותר גרועים. ומסביר שמה שבאמת מפחיד אותו אלה "ההשלכות של המלחמה עלינו", וגם, הוא מסביר: "האכזריות של חמאס בשבת השחורה לא מצדיקה באופן רטרואקטיבי שנים ארוכות של שליטה בכוח בחיי הפלסטינים".  

גם בתו מתקוממת נגד עמדותיו, ואפילו מרתה אשתו מפצירה בו לא לפרסם מאמר שבו הביע התנגדות למהלך, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה (אני מעירה: אחרי שהחל מה שכונה בישראל "התמרון", ביופומיזם מזעזע). מתחוור לו שעמדותיו, בשלב זה, זמן קצר אחרי הטבח בקיבוצים ובנובה, לא כל כך מקובלות כרגע בחברה הישראלית.

ובכלל, נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום. 

אבל. אבל. אני חייבת להודות היו בספר כמה קטעים שעוררו בי התנגדות. (אז מה זה אומר, שאני מסכימה עם עמדותיה של אמו? אנחנו בנות אותו דור, פחות או יותר. גילוי נאות: ב־1974 היינו אפילו קולגות, בשנה הראשונה שבה לימדתי אנגלית, בתיכון מיטרני בחולון…). 

למשל – כשהוא משווה את עזה ההרוסה לחרדותיו מפני מה שיקרה – ולא קרה! –לתל אביב. אז נכון, תל אביב עומדת על תילה. רק בחלומות הבלהה שלו, שאותם הוא מתאר בספר, הוא רואה בעיניי רוחו איך תיראה המלחמה שתתנהל אולי "בתל אביב, ברחובות שלנו". אבל מה עם מה שכן קרה בבארי, בניר עוז, באופקים, בשדרות? הרי הוא עצמו תיאר לפני רגע את החורבן המזוויע של הקיבוצים בנגב המערבי! יכול להיות שהדרום נחשב קצת פחות? ואם הטובחים היו מצליחים להגיע עד תל אביב? מה היה אז? כשהוא כותב "על חורבן מדומיין, מטאפורי" בישראל, לעומת החורבן והסבל האמיתיים בעזה (זה שאנחנו גרמנו לו), הוא לא קצת שוכח את מה שהעזתים עוללו ומה שביקשו לעולל עוד, ולא הצליחו? 

אכן, החורבן בעזה נורא. אבל צה"ל לא נכנס לשם במטרה מוצהרת לשחוט ילדים ערבים. הם נהרגו, לא נרצחו (בניגוד למחבלים שבפירוש הגיעו כדי להרוג ילדים ישראלים, או לחטוף אותם לעזה)!

איך זה שכשהוא חס על העזתים, על אותם "נשים וילדים וגברים בעזה" ש"מנסים לשרוד, בתוך חורבן והרס שנעשו גם בשמך", כך הוא אומר לעצמו, הוא לא מזכיר (אפילו פעם אחת! לאורך כל הספר!) את החטופים שעדיין נמצאים שם? כן, אני מסכימה אתו: ממשלת ישראל הפקירה וממשיכה להפקיר אותם; אבל איפה נמצא תושב עזה אחד, גבר, אישה, שיחוס על החטופים, כמו שמשעני חס על העזתים? שיעשה מעשה הומני, אנושי וישחרר מישהו מהם? (שלא לדבר על מה שהשבים מספרים: איך בבתים שבהם הוחזקו הפכו את הצעירות הישראליות לשפחות מושפלות; שלא לדבר על העינויים הנפשיים והגופניים שעברו!) (ושלא יספרו לי שזה רק כי תושבי עזה פוחדים לעזור לחטופים. אני בטוחה שאילו היה שם מישהו שבאמת היה רוצה להתנהג כמו בן אדם, הוא או היא היו יכולים למצוא את הדרך לעשות את זה!) 

כשמשעני מציע בחצי לצון לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני בתחרות של כתיבת שירה, אני אומרת: מקסים. אני מוכנה מיד. נתחיל בכך שימצא שם, בעזה, את המשתתפים שלהם בתחרות הזאת. ("תן לי נקודת משען ואזיז את העולם", אמר ארכימדס, נכון?…) (כן, כן, אני יודעת כמובן שמשעני רק מתלוצץ בדבריו אלה…)

ובכלל, אני מתקוממת נגד ההאשמה העצמית המוחלטת, שתולה את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר (ולפני כן, ואחרי כן), בכיבוש. אני רוצה להבין, גם הפיגוע של 11 בספטמבר, במגדלי התאומים בניו יורק, הוא תוצאה של הכיבוש? והרצח בתיאטרון בטאקלאן? ובמערכת של שרלי הבדו? ואירועי הדריסה ההמונית בגרמניה? והפיגועים בספרד, איטליה – ? איפה לא? זה הכול בגללנו? בגלל "הכיבוש"? אין אסלאמיסטים ששואפים להשתלט על העולם ולכפות על האנושות את חוקי השריעה? אין דאעש? אין קיצוניות דתית, על אזורית?

כמה האשמה עצמית מוכן משעני לקחת על עצמו? כשהוא כותב, "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להתשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה, האם גם השני נידון להיכשל? אבל אם כן – לא נוכל שלא להאשים גם את עצמנו. האם באמת ניסינו הכול?"

לא, לא ניסינו הכול, ואני לא מבקשת לנקות את מצפוננו. ברור לי לגמרי שמדינת ישראל עוללה ומעוללת זוועות שאני לא מזדהה אתן ולא מוכנה שייעשו בשמי, (ולא רק בהווה, כפי שאפשר ללמוד מהספר המאלף של שי חזקני מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948). ויחד עם זאת, אני לא מוכנה לקחת עלי את כל מעשי העוולה והטרור והרצח ששמתרחשים בעולם, ושיש לרובם כתובת משלחת די ברורה, לא מוכנה גם לשאת בנטל של האשמה על השואה! באמת! מה, רק אנחנו לא בסדר? תמיד? 

אגב, הופתעתי מציטוט דברי אביו של משעני, שהיה יליד חאלב. כשמשעני שאל אותו פעם "איך זה שרבים מחברי ילדותו ומהאנשים שהוריו עשו אתם עסקים היו ערבים" השיב לו אביו בשאלה: "ומה אתה חושב שאנחנו היינו?" 

מה שאני שמעתי מהצד הדמשקאי של משפחתי שונה מאוד. סבתא נור צולמה בסוף שנות התשעים בעדות שבה סיפרה כמה סבל חוו בדמשק רק בשל היותם יהודים שחיו בסביבתם של של ערבים מוסלמים.

 

חרף הסתיגויותי אני מבקשת להדגיש: הספר שדרור משעני כתב נוגע ללב וחזק מאוד.  קשה שלא להזדהות עם המצוקות שהוא מתאר. עם כנותו. ועם עמדותיו האנושיות כל כך. 

אמשיך לקרוא בשקיקה וכנראה שגם בהתפעלות את כל מה שיכתוב בעתיד!

אחוזת בית, 2025
152 עמ'

השקרן הקטן מאת מיץ' אלבום הוא קודם כול ספר שאי אפשר להניח ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו: ברצף, בלגימה ארוכה, בלתי פוסקת, נשנקת. במיומנות רבה ציית אלבום ל"צו" החשוב שהסופר וחוקר הספרות א' מ' פורסטר התווה בספרו Aspects of the Novel: בסיפור ראוי לשמו חייבת להיות עלילה מרתקת. (פורסטר מתלוצץ בספרו ומסביר שבני האדם הקדמוניים הם אלה שהתחילו לספר סיפורים כשישבו במערה סביב המדורה. עונשו של מי ששעמם את מאזיניו היה "ש…אכלו אותו"…).

צו נוסף שהשקרן הקטן מציית לו הוא – יצירתן של דמויות מעניינות. אלה שבסיפור אמנם קיצוניות מאוד, כל אחת בדרכה, אבל הן שובות את הלב, ואנחנו מוכנים, במסגרת הסיפור, להאמין להן.  

ארבעה גיבורים אנושיים ראשיים יש ברומן שלפנינו: סבסטיאן, ואחיו הצעיר מודו, ופאני, ששניהם מאוהבים בה. כל השלושה, שאנחנו פוגשים אותם לראשונה כשהם ילדים, הם ילידי העיר סלוניקי שביוון. הדמות האנושית הרביעית היא זאת של קצין אס־אס נאצי, אודו גראף, שהגיע לסלוניקי כדי לארגן את הגירוש ההמוני של היהודים תושבי העיר "למזרח", כלומר – אל מותם. הוא יודע שכדי להצליח במשימתו עליו לדאוג לכך שלא יהיה ליהודים מושג לקראת מה הם הולכים, וכך ישתפו פעולה ויעלו בשקט על הרכבות שיובילו אותם לאושוויץ. לשם כך הוא נוקט תחבולה מחרידה ושטנית ביעילותה. 

מלבד ארבעת הגיבורים האנושיים יש בסיפור דמות אחת נוספת, מעניינת ומקורית מאוד. היא זאת שמספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון, מתערבת בו מדי פעם, מעירה הערות, משיגה השגות, ומסיקה מסקנות: הדמות הזאת היא "האמת". 

האמת מספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה: איך הוגלתה מגן העדן, כי התעקשה לומר את האמת (אלא מה?) על טבעם הצפוי של בני האדם שאלוהים שוקל אם לברוא, והמליצה שלא יברא אותם, כי הם יהיו שקרנים ויסטו ממנה (מהאמת), יעלימו אותה או יתעלמו ממנה. 

הדברים שהאמת אומרת לכל אורך הרומן מרתקים, ממש מהרגע הראשון שהיא מופיעה. (אם מתעורר הרושם שמדובר בספר מיסטי, או פילוסופי, בשל מעורבתה של דמות לא אנושית, זוהי טעות. הספר מחובר לגמרי למציאות ריאליסטית!)

הנה למשל – ההשוואה שהאמת עושה בין מנהגי האכילה של בני האדם, לבין האופן שבו הם מתייחסים אליה: הם בוחרים לזלול אוכל לא מזין, מתעלמים מאוכל שהיה מיטיב אתם, וכך נוהגים  גם עם האמת: בוחרים רק בחלקים ממנה, וכמו שהם מעדיפים אוכל שיזיק לגופם, כך הם מתעלמים גם ממנה, מהאמת. 

היא מביאה כדוגמה את מי שהיא מכנה "הזאב". היא לא קוראת לו בשמו, אבל די מהר ברור שהיא מתארת את היטלר, ומספרת עליו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בין היתר היא מציינת באירוניה מרה את מנהגו להאשים את היהודים "בהפעלת כוחות סודיים, בהשפעה חשאית, ביצירת שקר אדיר כל כך עד שאיש אינו יכול להטיל בו ספק – " ומוסיפה: "האשמה חצופה מאין כמותה, כיוון שזה בדיוק מה שהוא עצמו עושה. היהודים הם 'מגפה', הוא מכריז, ויש להשמיד אותם כדי לשקם את בריאותה של גרמניה".

מעניינת במיוחד כניסתה של המספרת ("האמת", כזכור, כן?) לתוך תודעתו של אודו הנאצי. למשל, השיח הפנימי שהוא מנהל עם עצמו כשמעמתים אתו מקץ שנים רבות עם הזוועות שעולל, והפער בין מה שהוא אומר למה שהוא חושב:

"אודו השתדל להיראות מזועזע. 'נודע לי על ההאשמות האלה רק אחרי המלחמה. אני התמקדתי בענייני ההגנה שלנו. ברור שהייתי בהלם כשקראתי על מה שהתרחש שם.'

אודו ראה שקרטר מחזיק את העט ומתבונן בעיניו.

'כגרמני, מובן שרציתי שהארץ שלי תנצח,' המשיך אודו. 'אבל כאדם, אני לא יכול להצדיק מעשי אכזריות כאלה נגד אסירים יהודים. ונגד מישהו בכלל.'

הסוכן החל לרשום, ואודו המשיך. דבריו ומחשבותיו פנו לכיוונים הפוכים.

'יכול להיות שנעשו שם דברים נוראים.'

היינו מלכים. ונהיה שוב.

'אם כן, חוסר אנושיות כזה הוא לא צודק.'

אלא אם כן הקורבנות הם תת-אדם.

'צר לי על מה שנעשה בשם האומה שלנו.'

אני לא מתחרט על כלום."

דבריו, מחשבותיו, יחסו לנאו־נאצים שמסתובבים כיום בעולם, מפגינים בקולניות, מצדיעים במועל יד, מצדיקים את היטלר, מעניינים ורלוונטיים מאוד, למרבה הצער, לימינו.

בין החלקים הסיפוריים, העלילתיים והמותחים – מה יקרה עכשיו? איפה הם? הם ייפגשו? יבינו מה קרה? יתוודעו סוף סוף לאמת? – משתבצת ברומן ההיסטוריה, המתוארת כך שהקוראים אפילו לא חשים שבעצם הם לומדים מבלי משים פרקים מתוכה. באחרית הדבר הסביר אלבום במפורש שהיה לו חשוב לתאר את מה שקרה בשואת יהודי סלוניקי, שכן דווקא חלקם בהיסטוריה ידוע הרבה פחות מאשר השואה שעברה על יהודי ארצות אחרות באירופה. 

בדברים שהאמת אומרת לאורך הספר אי אפשר שלא לשמוע הדהודים מתוך המציאות העולמית הנוכחית (אלבום התכוון לכך, מן הסתם…). למשל – איך בני אדם נוהגים "לספר לעצמם סיפור", איך הם "יוצרים גרסה חלופית שלי ומניפים אותה כמו גרזן".

נזכרתי מיד בדבריה של קלי אן קונווי, אחת העוזרות של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, שבלי להתבלבל טבעה את מושג המתמיה, שלא לומר מזוויע, "alternative facts": עובדות חלופיות… (לא פרשנות למציאות! עובדות!)

עלילת הספר לוקחת אותנו למקומות וזמנים שונים: יוון, אוסטריה והונגריה בימי מלחמת העולם השנייה; ארצות הברית, הונגריה ואוסטריה, מקץ שנים רבות. אנחנו מתוודעים לדמות אחת שמבוססת על אישה אמיתית, כוכבת הקולנוע ההונגריה קאטלין קראדי, שאחרי מותה הוכרה כחסידת אומות עולם בזכות זה שפדתה את חייהם של כעשרים ילדים. אנשי פלוגות החץ ירו באלפי יהודים על גדת הדנובה, והטילו את גופותיהם לתוך המים. קראדי שילמה לרוצחים שוחד ואת הילדים שהצילה לקחה לווילה בבעלותה, הסתירה אותם במרתף וסיפקה להם מזון, עד שהצבא הצבא האדום הגיע לאזור.

שאר הדמויות בדויות, אבל יכלו בהחלט להתקיים במציאות, על כל המורכבות והקונפליקטים שלהן. סיפוריהם, שנשזרים אלה באלה לאורך שנים רבות – אישה צעירה שנישאת לאחיו של אהובה שנעלם; גבר שרגשי האשמה על כך שבגד (לכאורה?) בבני המשפחה שלו מתווים את דרכו בחיים; צעיר שמגיע לארצות הברית, ורוכש לעצמו מעמד נישא וכסף, אך חי חיי פרישות – כל אלה הזכירו לי להדהים את הספר שלי, מעקב, (ראה אור בעברית  ב־2013, ובאנגלית בשם The Truths We Never Told, ב־2023).  

אבל זאת לא הסיבה העיקרית לכך שהשקרן הקטן ריתק וריגש אותי. הוא פשוט כתוב טוב! 

מילה אחת על עיצוב העטיפה. לדעתי הוא לא מיטיב עם הרומן. יש בו לטעמי נופך זול, שמשווה לו אופי של ספר קליל ואולי אפילו סתמי. אני לא מומחית גדולה בכל מה שקשור בעולם העיצוב והגרפיקה, אבל עניין אותי להבין אם העיצוב ייחודי לגרסה הישראלית. 

נוכחתי שיש קווי דמיון מאוד ברורים לגרסת המקור באנגלית, שנראית כך:

מעניין להשוות בין הגרסאות. באנגלית רואים ילד רץ על פסי רכבת, בגבו אלינו. בעברית פניו גלויות, ולקדמת הציור נוספה צללית של זאב (שמוזכר כאמור בספר כדימוי להיטלר). 

צבעי הכריכה לא השתנו, אבל לדעתי משהו בדימוי של הגרסה העברית מחוסר תחכום או עידון. דווקא תווי פניו של הילד, שהופכים אותו לדמות כמעט ספציפית, מחלישים את העוצמה שלו, וגם היעלמות דמותם של החיילים ושל קרון הרכבת מעמעמים את כוחו. הציורים דומים, לכאורה, אבל בעצם שונים מדי…

המקבילה לפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" היא באנגלית Don't  judge a book by its cover. במקרה שלפנינו מדובר בעצה טובה…  

, Mitch Albom The Little Liar

הוצאת מטר, 2025
תרגום: עידית שורר
304 עמ'

זְרֹם נָהָר שֶׁל בֶּכִי
אֶל חוֹף לְלֹא שִׂנְאָה
בְּכֵה נָהָר עַל כָּל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר הָלְכוּ וְאֵינָם.

בְּכֵה נָהָר גַּם עַל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר יָבְשָׁה עֵינָם
אֶת רֹאשָׁם הֵם הֵסֵבוּ
אַתָּה תִּבְכֶּה בִּמְקוֹמָם.

בְּכֵה נָהָר עַל הַהֶרֶס
אֵיבָה בֵּין אָח לְאָח
בְּכֵה מָרָה עַל הָאָרֶץ
וְעַל הַדָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ.

פֶּרַח צָף עַל הַמַּיִם
שָׁטוֹת סִירוֹת שֶׁל נְיָר
בְּכֵה נָהָר יוֹם וָלַיְלָה
כִּי לֹא לָמַדְנוּ דָּבָר.

תיקון טעות: יומיים אחרי פרסום הטור לראשונה הובהר לי שהוצאת הספרים ששמה "עברית" אינה זהה להוצאה המקוונת e-vrit, לפיכך הספקולציה שלי שלפיה הספר ראה אור בפלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין שגויה.

לא הייתי צריכה להגיע אל אחרית הדבר שבספר, או לקרוא ריאיון עם מחברו, כדי לשער שלא במקרה ראה אור בהוצאת e-vrit, שמציעה פלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין, פחות או יותר.

היה לי ברור שאף הוצאה לאור ישראלית "רגילה" לא הייתה מעוניינת בספר. ומודה שגם לי הייתה לפעמים הקריאה קשה מנשוא. ממש מייסרת.

שי יחזקני עשה בספרו מהלך מרתק, יוצא דופן ומקורי. לאחר שנודע לו שארכיון צה"ל "משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל", ולאחר שהבין שעובדיו של הארגון "אינם מבקשים להסתיר את המידע" הטמון בו מאויבי המדינה,  "אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם", החליט לצלול לתוך הארכיון ולגלות מה יש שם. לצורך כך פתח במאבק משפטי, כדי לקבל לידיו את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף. 

כמו כן, "עקף" אותו מדי פעם, וחיפש חומרים בארכיונים נוספים: זה של יד טבנקין, או של התנועה הקיבוצית, ומצא מסמכים רבים.

המקור העיקרי שעליו נשען לטובת הספר שכתב היה – וזה כשלעצמו הפתיע אותי מאוד – הצנזור הצבאי. זה שנהג לפתוח את מכתבינו, ולהותיר על המעטפות מדבקה שחתמה בחזרה את החיבור השסוע שבין חלקיהן.

אני זוכרת היטב את המכתבים ההם, שהגיעו אלי ללונדון: חברתי האהובה אירית כבר התגייסה לצבא, ואני, צעירה ממנה בשנה, הייתי שקועה עדיין בבחינות הבגרות, לפני שחזרתי ארצה והתגייסתי. לשתינו היה ברור לגמרי תפקידה של הצנזורה: לנטר את הדואר היוצא מהארץ כדי, כך האמנו בכל ליבנו, לוודא שלא דולפים "סודות צבאיים". אהה, איזו תמימות! 

כשהתחלתי לקרוא את הספר שאלתי עוד אדם, מבוגר ממני בשנתיים, מה היה תפקידה של הצנזורה, וגם הוא העלה מיד את עניין הסודות הצבאיים.

ואם כך – מדוע נפתחו באותם ימים (אמצע עד סוף שנות השישים של המאה העשרים) גם המכתבים שלי אליה? אילו סודות צבאיים יכולתי לחשוף ממקום שבתי בבירת אנגליה? (מקריאת הספר הבנתי שזאת הייתה הפרקטיקה. לפעמים אפילו מכתבים בין אזרחים לבין עצמם נבדקו על ידי הצנזורה!)

הספר שלפנינו גילה לי את הסוד המדהים: תפקידו העיקרי, אם לא הבלעדי, של הצנזור היה לעקוב אחרי עמדות הציבור, לנתח אותן, ולדווח עליהן לשלטונות! 

חזקני סקר אלפי מסמכים, העתקים של מכתבים שנשלחו מהארץ ואליה, של יהודים וערבים, וגם את חוות הדעת של הצנזור שהסיק מסקנות כוללות ועסק, למעשה, במחקר סוציולוגי מתמשך.

תוכנם של המכתבים לא פעם מזעזע בעוצמות בלתי נסבלות.

לתחושתי, שי חזקני מבקש להציג בספרו אג'נדה לא לגמרי סמויה, ולתקף אותה בעשרות, אם לא מאות, ציטוטים, בעיקר מתוך מכתבים, אבל גם – פקודות יום והודעות לציבור: שהערבים לא נסו סתם כך, בלי סיבה, במהלך מלחמת העצמאות. שצה"ל לא רק עודד אותם, אלא גם הפחיד אותם מאוד, ושהפחד שלהם היה לגמרי מוצדק, לנוכח מעשי הזוועות שהדעת אינה סובלת שעשו חיילים יהודים באוכלוסייה הערבית. האלימות, כך מראה חזקני, הייתה מגמתית, מכוונת, ולוותה לא פעם גם ברציחות, עד כדי מעשים שאי אפשר אלא לכנות אותם במילה המבעיתה "טבח". 

לתחושתי, אם נבחן לאיזה צד נתונה אהדתו של המחבר, נסיק שהוא ניצב בעמדותיו יותר לצד הפלשתינים, מאשר לצד היהודים. שהוא מזדהה עם מצוקתם של פליטים שגורשו לבלי שוב. שהוא מבין את געגועיהם, את כמיהתם לשוב למולדתם, ושהוא זועם מאוד על העוולות שנעשו להם. (הוא מציג ראיות גם להתפכחות של חיילים יהודים שהגיעו לארץ ישראל כדי להילחם: מתנדבי גח"ל מארצות המערב כי חשו דחייה כלפי נורמות ההתנהגות של ילידי הארץ והמתנדבים שהגיעו כציונים נלהבים ממרוקו, כי נתקלו – כך אפשר להיווכח מהמכתבים שהוא מצטט – בגזענות קשה מצד האשכנזים. בניגוד למתנדבי מארצות המערב, שחלק גדול מהם עזב את הארץ ושב לארצות הולדתם, את אלה שהגיעו ממרוקו הגביל הממסד ולא אפשר להם לעזוב, בין היתר על יד כך שלקחו מהם, כך מספר לנו חזקני, את דרכוניהם!)

היו מקומות שבהם לא יכולתי שלא לציין לעצמי: כן, עוול חמור נעשה לבעלי אדמות ערביים שבשנים הראשונות עוד ניסו למשל להגיע להסכמים עם מכרים או בני משפחה שנשארו כאן, כדי שאלה יעבדו את אדמותיהם וישלחו להם את הכסף, אבל – אבל! – אני לא יכולה לשכוח שגם בני המשפחה שלי נאלצו להגר ולהשתקם במקומות רחוקים ממולדתם, ואני לא מתכוונת רק לצד של ניצולי השואה, אלא גם על הסבא שלי שנס על נפשו מדמשק, שם נולדו הוא והוריו וסביו, ושאת ההסכם עם שותפו הערבי הפר הלז, למעשה עשק אותו מכל רכושו, שהבטיח לשלוח אליו ארצה את תמורתו! שם היה אליאס פסח אדם אמיד, בעל נכסים. כאן כבר התקשה למצוא את מקומו ולהתפרנס בכבוד. חייהם של בני הדור הבא אחריו כבר נראו שונים מאלה שלו. הם כבר התאקלמו והתבססו במולדתם.  

התגלגל לידי סרטון וידיאו שצולם בשנות התשעים. הוא מתעד את הסבתא שלי, נור, שמספרת איך חבר ערבי עשק אותם שם, בדמשק. היא מדגישה שהצליח במזימה רק מכיוון שהיו יהודים!

נור ואליאס, חיו אמנם בעיר הולדתם דמשק, אבל מסתבר שבשלב כלשהו קנו שתי דירות בתל אביב.

את הדירות ההן, בניגוד לעצות הטובות שקיבלו מקרובי המשפחה, מכרו, כדי לחכור כמה חלקות אדמה משובחות, עצומות בגודלן – "כמה כפרים", לדבריה – כדי לזרוע בהן חיטה, ולהרוויח הרבה כסף.

אבל השותף הערבי, שהיה לכאורה חבר קרוב ובן בית (בקטע אחר בריאיון היא מספרת שגר אצלם ממש ולאורך זמן, עד כדי כך היו מיודדים) גזל מהם הכול: כשהיבול נקצר הורה להם לא לבוא, והסביר שהתושבים שבסביבה, כלומר – הערבים – לא יראו את נוכחותם בעין יפה.

וזהו. כל כספם ירד לטמיון.

מהסיפורים של סבתא נור אפשר להבין עד כמה לא בטוחים חשו שם, בסוריה, היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, הערבית.

אבל אני הרי אמרתי לו מראש שתהיה בעיה, כי אנחנו יהודים, והוא ערבי, היא אומרת בשיחה המצולמת – פחות בכעס ויותר בהשתוממות, שלא התפוגגה גם מקץ כמעט שישים שנה!

אי אפשר שלא לחוש בעוצמה רבה עד כמה זכויותיהם, למעשה – עד כמה עצם קיומם – הותנו ברצון הטוב של סביבתם. עד כמה היו נטולי הגנה, בהיעדר מדינה שתשמור עליהם.

עד כמה היו נתונים לשרירות לבם של השכנים הערבים, בעלי הבית והמקום.

עד כמה ידעו שהם זרים. שהם סוג ב'. שאין מי שיערוב לשלומם.

ואז, ב־1947, פליטים חסרי כול, הגיעו (ברגל!) לארץ ישראל, וייסדו בה מדינה.

לי אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מוצדק לחלוטין.

עם זאת, אני מודה: כיהודייה, כישראלית, היו בספרו של שי חזקני חלקים קשים מנשוא. למשל – חיילים התפארו במכתביהם באכזריותם הרצחנית ותיארו אותם במכתביהם לקרובי משפחה וחברים. קראתי ולא האמנתי. 

ופחות מכך, ובכל זאת – גם הם מזעזעים מאוד – התיאורים של הגירוש בכוח; של תמימותם של חלק מהפליטים הערביים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים שהצנזור תפש, קרא והשתמש בהם לצרכיו. מסתבר, למשל, שבמשך זמן רב עוד המשיכו להאמין בחסדם של היהודים, בצדק שתגלה המדינה המתוקנת, מדינת ישראל, שבלי ספק תניח להם לשוב לבתיהם.  

בחלקיו הראשונים של הספר מראה חזקני מה היו המוטיבציות של היהודים להגר לארץ ישראל ולהילחם עליה (עוד לפני מלחמת העולם השנייה), ואיך נאבקו נגדם מתנדבי "צבא ההצלה" בהנהגת קאוקג'י, שהגיעו לכאן מארצות ערב כדי לעזור לבני עמם. 

הוא מתאר למשל את שאיפתם של היהודים "לחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים", כלומר, להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (כמו בתקופת התנ"ך) , כפי שכתב נורדאו כבר ב־1903. (אחד העם לעומתו האמין כי "ייחודם של היהודים הוא עליונותם המוסרית, שירשו מנביאי ישראל", ולאו דווקא כוח הזרוע).

האומנם אימצו יהודי אירופה "את נקודת המבט הקולוניאלית האירופית", ולכן החליטו להתחזק בגוף ולהגר לארץ ישראל? 

"מגייסים בשירות שתי התנועות הלאומיות הצליחו לשכנע אלפי יהודים וערבים לעזוב את בתיהם ולבוא ולהילחם על פיסת אדמה רחוקה שלא ידעו עליה הרבה", כותב חזקני, ואני תוהה אם הוא באמת מאמין שליהודים לא הייתה הצדקה מלאה להקים לעצמם מדינה ריבונית שתגן עליהם מפני אנטשמיות שנמשכה מאות שנים, ושיאה היה, כמובן, בשואה. 

אני מניחה שחזקני ישיב שגם אני עברתי אינדוקטרינציה של המדינה. 

המחשבות על מי שהיו אמורות להיות הסבתא והדודה שלי ש"נספו" (נרצחו!) במטהאוזן מקשות עלי להסכין עם עמדתו. למרות הכול. כי מה שקרה שם, באירופה, כמו גם כל הרדיפות האנטישמיות שקדמו לשואה (וששוב צצות ועלות מכל עבר), קרה באמת, ואני, כן, עברתי "אינדוקטריציה" של קורבן בכוח או בפועל.

חרף הסתייגויותי, קראתי את הספר בנשימה עצורה. חלק מהראיות שהוא מביא מסמרות שיער. אני סבורה שחשוב לקרוא אותו, למרות הכאב הרב שהוא מסב. 

שם במקור: DEAR HOMELAND – Censored Letters from the 1948 War

 

תרגום לעברית: דפנה ברעם, שי חזקני
הוצאת עברית 2023
337 עמ'

הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."

אן טיילר היא אחת הסופרות שאני עוקבת אחריהן מקרוב ובצמוד מאז שקראתי את הספר הראשון שלה, לפני ארבעים שנה. 

בעבר, הרבה לפני הופעתו בחיינו של אתר אמזון (ושל האינטרנט בכלל…), ה"מעקב" תבע מאמצים מיוחדים – לא היה פשוט לתושבת ישראל לגלות בזמן אמת שספר חדש של טיילר ראה אור, היה צורך בקשרים עם אנשים שגרים בארצות הברית או באנגליה, וכמובן שבמרכזו של כל טיול לחוץ לארץ נערך ביקור ארוך בחנויות ספרים, ובמזוודות נישאו בחזרה הביתה לישראל ספרים מאת אן טיילר ואניטה שרב האמריקניות, אליס מונרו (שלימים חשיפת האמת על אודותיה, על בגידתה בבתה, אכזבה כל כך) וקרול שילדס הקנדיות,  ג'ואנה טרולופ ואנג'לה למברט האנגליות, את האחרונה – הפחות מוכרת מבין כולן – הכרתי במקרה באחד המסעות ההם בחנויות הספרים בלונדון, ומאז "השגתי" את כל ספריה… 

עלי להודות שאן טיילר הפתיעה אותי לא פעם, ולא תמיד לטובה. הפערים בין ספריה עצומים. חלקם נפלאים ממש,על אחד מהם Breathing Lessons, זכתה בפרס פוליצר, אבל היא הוציאה לאור גם ספרים בינוניים ומטה. 

אין ספק שכל ספר שתכתוב יראה אור והצלחתו מובטחת. היא מוכרת בעשרות  מיליונים. ב־14 בפברואר 2025 התראיינה למוסף הספרותי של הניו יורק טיימס לקראת הוצאתו לאור של Three Days in June, ספרה העשרים וחמישה, וסיפרה שגם בדיור המוגן שאליו עברה לפני שלוש שנים אין יום שבו אינה כותבת, בכתב יד, לפחות כמה עמודים. הכתיבה היא מאז ומתמיד מרכז חייה, וממשיכה להיות כזאת. האם את מעורבת בפעילויות אחרות שמוצעות במקום מגורייך? נשאלה, והיא השיבה במידה מסוימת של מבוכה שלא. היא רק כותבת. החדש, העשרים ושישה, כבר התחיל להתבשל במחשבותיה, היא מוסיפה ומגלה…

מאחר שאמזון קיימים מזמן בחיינו, קיבלתי הודעה על צאתו של הספר החדש ומיד, בלחיצת כפתור, הוא נחת אצלי בקינדל. כמה פשוט.

אבל הספר עצמו אינו נמנה עם הטובים שלה. רחוק מזה. 

טיילר נוטה תמיד לרדת בכתיבתה לרזולוציות דקיקות ביותר, ובדרך כלל זה נהדר, אבל ברגעים הפחות טובים, כשמתעוררת התחושה שכל הפרטים הזעירים הללו בעצם לא תורמים מאומה להבנת הדמויות או העלילה, עולה חשש לתחושה של טריוויאליות מסוימת. 

אנחנו מבקרים, למשל, במסעדה, עם גייל, הגיבורה הראשית בסיפור, ובעלה לשעבר מקס. ושם מקבלים פירוט מדוקדק של כל מיני מאכלים מהתפריט. במה המנה הזאת מצופה, ומה מאפיין את המנה ההיא. ועוד. ועוד…. אנחנו מלווים כל ניד ראש וכל התנשמות של המשתתפים בחתונה של בתם של גייל ומקס. מי הביט לאן. וכמה זמן. ומה אמרה הדודה ההיא. ואיך הגיב בן הדוד ההוא. אבל מה זה נותן לנו? אנחנו שם, אתם, ולמרבה הצער יש רגעים שזה פשוט מייגע ומיותר. אומר בפירוש – משעמם. רמות הפירוט הן כאלה שכשמישהו מורח חמאה על הטוסט שלו היא טורחת להוסיף "בעובי של רבע אינץ'". כן, יש רגעים שזה פשוט נהיה מגוחך… 

טיילר נוטה גם להסברים מיותרים. אנחנו יכולים להעריך שהפלשבקים של הדמויות מתרחשים לפני כעשרים וחמש שנים. ומאחר שההווה המוצהר של הספר הוא 2023 (השנה מוזכרת במפורש, אם כי אפשר היה גם לנחש אותה, כי מגפת הקורונה מוזכרת כאירוע מהעבר הלא רחוק). יכולנו לשער בכוחות עצמנו שבאותה תקופה לרוב בני אדם עדיין לא היו טלפונים ניידים זמינים, אבל טיילר לא סומכת על ההבנה שלנו, ומסבירה הסתבכות בעלילה שהיום הייתה יכולה אולי להימנע בכמה שיחות קצרות בכך ש"באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים". מיותר! מתעוררת תחושה של התערבות יתר של הכותבת בכתוב. במקום שתיתן להתרחשויות לדבר בשם עצמן, היא לא רק מספרת, אלא גם מבארת.

היא מגיעה לרמות כאלה של פרשנות עצמית, שכאשר יש דמות שבוגדת בבן זוגה, היא מסבירה לנו שאף פעם לא נפגשה עם המאהב שלה אצלה בבית, "כי הייתי מרגישה שאני לא נאמנה". נו, באמת… עד כדי כך את צריכה לבאר הכול? 

קראתי את הספר עד תומו, אבל אני מודה שהפעם זה היה די מייגע. ואפילו קצת צפוי מראש – מין "boy meets girl", רומנטיקה של הגיל השלישי, עם – זהירות, ספוילר – סוף מרגיע ומנחם, רצוי, לא מפתיע, אבל קצת קלוש, כמו הספר כולו. 

ובכל זאת, אני מחכה בסקרנות לספרה הבא. אולי שוב תתעלה לרמה של The Beginner's Goodbye, French Braid, Clock Dance, A Spool  of Blue Thread, ועוד רבים אחרים: f morning Ever Comes, The Tin Can Tree, A slipping Down Life, The Cloak Winder, Celestial Navigation, Searching for Caleb, Earthly Possessions, Breathing Lessons,  Morgan's Passing, Dinner at the Homesick Restaurants, The ,Accidental Tourist, The Amateur Marriage – ציינתי כמה מהאהובים ביותר – אם תכתוב שוב ספר כמו אלה, השמחה תהיה רבה… 

"יותר ממיליון עותקים נמכרו ברחבי העולם!" נכתב בראש הכריכה הקדמית, ובתחתיתה – "מותחן פסיכולוגי ממכר עם תפנית עוצרת נשימה".

אכן!

עוזרת הבית, שעוד כותרת נוספה לו: "מאחורי דלתות סגורות, היא רואה הכול", הוא אכן ספר רב תהפוכות, מפתיע, מרתק, ויכול בהחלט לשמש כל קוראת או קורא כהפוגה זמנית בין קריאה של יצירות אמנות.

הוא לא מתיימר לעשות יותר מאשר למתוח, לבדר, להפתיע, ואת כל אלה הוא עושה היטב.

אחרי שני שליש חלה בעלילה תפנית, למעשה – מהפך, כשכל מה שחשבנו עד עכשיו משתנה בבת אחת, והיכולת לעשות את זה, לכתוב בצורה משכנעת עלילה שמתקדמת בכיוון מסוים ואז בבת אחת משתנה ומשנה את כל נקודת המבט ואת כל ההבנות שרכשנו לאט לאט במהלך הקריאה, היא לא עניין של מה בכך.

כי המהפך סביר והגיוני ו(כמעט…) כל הפרטים מסתדרים בו היטב, כך שמי שנחשב טוב מסתבר כרע, ולהפך.

הסיפור מתחיל לכאורה ברגע הסיום: "אין לי ספק שמהבית הזה אצא באזיקים". הכתיבה בזמן הווה, הוודאות של הדוברת ש"לא יעברו יותר מחמש שניות עד שיקראו לי את הזכויות שלי", וההבנה שלנו שמעורבת בסיפור גופה "שנמצאה למעלה, בעליית הגג" יוצרת מהרגע הראשון מתח. של מי הגופה? מי חשודה ברצח? מדוע כל כך ברור לה שאין לה סיכוי להינצל?

וזאת רק ההקדמה. אחריה מגיע "חלק ראשון" שמוגדר – "שלושה חודשים קודם לכן". ברור לנו למה מוביל סיפור העלילה שנתחיל עכשיו לקרוא: הוא מגיע אל גופה בעליית הגג, ועושה את דרכו אליה בצעדים אטיים ויסודיים: אנחנו לומדים להכיר את הדמויות: מילי, עוזרת הבית שעד לפני זמן מה הייתה הומלסית והיא חייבת למצוא עבודה; המעסיקה שלה, נינה, עשירה קפריזית ובלתי נסבלת; בעלה של המעסיקה – אנדרו וינצ'סטר; בתה – ססיליה, והגנן האיטלקי אנזו, שעובד כל הזמן בחוץ, בגינה.

מדוע נינה כל כך קפריזית? מדוע היא מתעללת – אבל ממש! – בעוזרת ששכרה? שופכת על הרצפה בקבוקי חלב, משאירה אחריה טינופת, בלגן בלתי נסבל, כלי אוכל מזוהמים? מדוע היא מטרטרת אותה בלי הרף, דורשת ממנה לבצע משימות בלתי אפשריות, ואז משנה את דעתה, משקרת, הפכפכה, מפלצתית ממש?

מדוע בני הזוג העשירים והמוצלחים כל כך רבים בלי הרף, בקולניות, בזעף?

מדוע הם ממשיכים להעסיק את מילי?

מדוע בתם לבושה תמיד בבגדים מוזרים, שלא הולמים את גילה ולא מאפשרים לה להתנהג בחופשיות, לשחק ולהשתובב?

מדוע החברות של נינה כל כך בלתי נסבלות?

מה מילי תגלה על אודות המעסיקה שלה? ומה נינה תגלה על מילי?

כל השאלות הללו הן רק התחלת המסע, ועל כולן תימצא התשובה המפתיעה.

ממש עד לעמוד האחרון, אחרי שהכול כבר מתפענח בעצם, עוד נשאר סוד אחד שמשאיר אותנו נדהמים…

הוצאת ספר לכל, 2025
תרגמה: טלי אלעד
ערכה: מירה רוזנפלד
304 עמ'

THE HOUSEMAID by FREIDA MCFADDEN