לפני כעשר שנים, כשעדיין שימשתי כמחנכת במערכת החינוך הישראלית, טלפנו אלי "ממשרד ראש הממשלה" וביקשו לשוחח אתי על תלמידה שעמדה להתגייס. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתבקשתי להשתתף בתחקיר הביטחוני של תלמידי כיתת החינוך שלי, והשאלות כבר היו ידועות לי.

אני זוכרת ששאלתי את האדם ששוחח אתי מה בעצם הערך של הבדיקה שהוא עורך, אם ענת קם, שעברה מן הסתם את כל הסינונים האפשריים, התגלתה בסופו של דבר כמי שמסוגלת להעתיק מסמכים שסיווגם "סודי ביותר" ולהעביר אותם לעיתונאי?

אני לא זוכרת מה הייתה התשובה הממולמלת של המתחקר. רק שהשאלה המשיכה להטריד את מחשבותי. דעתי, למעשה עד שצפיתי בסרט הדוקומטרי שהוצג בפסטיבל דוק אביב 2021 (ושאפשר עכשיו לצפות בו ב-Yes VOD), הייתה נחרצת: ענת קם עשתה מעשה מכוער, ראוי לכל גנאי, והעונש שהושת עליה מוצדק מכל בחינה אפשרית.

הסרט על ענת קם ערער את הדיעה הנחרצת. לא משום שאני סבורה שחיילות שמשרתות בתפקידים שבהם הן נחשפות למסמכים סודיים ביותר צריכות לנהוג כפי שנהגה ענת קם. חזקה עלי שצבא הגנה לישראל לא יוכל לתפקד או אפילו להתקיים אם כל אחד ייקח את החוק לידיו ויחליט מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ואת מה מוטב שיחשוף בפני הציבור.

ועם זאת, הסרט הצליח לערער בי מוסכמות ששוב אינן נחרצות כשהיו.

לא מכיוון ששלומי אלדר מזדהה בסרטו לחלוטין עם ענת קם. אדרבא, מבקר הקולנוע של אתר Ynet הגדיל לכתוב בכותרת מאמרו על הסרט כי "היוצר שלומי אלדר ליווה את ענת קם בימיה האחרונים במסעה בארצות הברית, אך במקום לנסות להיכנס לעורה, נדמה שבחר להתנגח בה כבר מנקודת הפתיחה. סרטו 'להיות ענת קם', שמוקרן בפסטיבל דוקאביב, לא מאפשר לקם לפתוח דף חדש, אלא מנציח את נידויה מהחברה הישראלית". אני לא בטוחה שאותו מבקר צודק לחלוטין, שכן בי למשל עורר הסרט אהדה כלפי הצעירה הזאת, שנמאס לה לגמרי להיות כל הזמן ובלי הרף "ענת קם", והיא משתוקקת להיות סתם ענת.

אז כן, קודם כול, אי אפשר להישאר אדיש לסבל הקשה שענת קם לא מפסיקה לסבול מאז שהפרשה התפוצצה. היא ריצתה את עונשה, ישבה בבית הסוהר, אבל נראה שלעולם לא יסלחו לה על מה שהציבור תופש כבגידתה במולדת. היא לא מצליחה לשקם את חייה, למשל –למצוא מקום עבודה. לא רק בארץ, אלא אפילו בארצות הברית, לשם עברה לפני כמה שנים באמצעות ויזת סטודנט, אך נאלצה לשוב לישראל בתום תקופת הלימודים, כי גם שם, באמריקה הרחוקה, מעסיקים פוטנציאליים שמגלים מי היא מסרבים להעסיק אותה. וכן, יש עליה ערך בוויקיפדיה, "בשש שפות שונות", היא אומרת, ספק בגאווה, ספק בייאוש. שהרי אין לה אפשרות לנוס מפני זהותה.

ומדובר בצעירה מחוננת ומבטיחה, "הכי בולטת בשכבה", כך העיד עליה חבר לספסל הלימודים בתיכון ליד"ה בירושלים, שעבדה כעיתונאית עוד בהיות נערה.

אי אפשר להישאר אדיש גם לעוצמת התסכול של ענת קם מכך שנאלצה לטשטש את המניעים שהיו לה כשעשתה את מה שעשתה. "כן, אני שמאלנית", היא מצהירה סוף סוף בפה מלא באחד הרגעים החזקים בסרט, כן, אני מתנגדת למה שחיילי צה"ל עושים בשטחים הכבושים, ותוהה  בכעס, במרירות – מה, אתם (אנחנו!) לא רוצים לדעת את האמת על התנהלותו של הצבא? הלא מדובר בילדים, באחים, בנכדים שלכם! (ואכן, כמעט כל יום מגיעות לכותרות פשעי מלחמה מחרידים שחיילינו מבצעים. הנה רק דוגמה אחת קטנה מהשבוע שעבר: חיילי צה"ל ירו למוות בפלסטיני בן 12 בעיירה בית אומר שליד חברון. ההרוג, מוחמד אל-עלאמי, נורה כשישב במכונית. ומה עם כל המקרים שבכלל לא מגיעים לידיעתנו?)

אבל ענת קם הבינה במהלך המשפט שמוטב לה לטשטש את התפישות הפוליטיות שלה, ולהציג את מה שעשתה כמשובת נעורים, כי העונש על פעילות אידיאולוגית חמור הרבה יותר!

אי אפשר שלא להתקומם ביחד אתה גם כשהיא מדברת על העיתונאי של עיתון הארץ, אורי בלאו, שחשף אותה בפני השלטונות. עונשו של אורי בלאו הסתכם בכמה חודשי עבודות שירות. במהלך המשפט שלה הוא עצמו התגורר באנגליה, לשם נס. "ומי שילם על שהותו שם?" שואלת ענת קם במרירות ומשיבה בעצמה: עיתון הארץ! אלה שהפקירו אותה לגורלה, יצאו כמעט נקיים לגמרי. אורי בלאו גר כיום בארצות הברית ולא שילם כמעט בחייו האישיים על החשיפה שלה כמקור שלו. היא, לעומתו, נעה ונדה כבר שנים, אין לה אפשרות להישאר בארצות הברית, ואילו כאן בישראל אין לה שום עתיד!

עוצמת העוול שנעשה לה מתחדדת במפגש שלה, לנוכח המצלמות, עם דניאל אלסברג, שהדליף ב-1971 מסמכים של הפנטגון לעיתון ניו יורק טיימס ולעיתון וושינגטון פוסט. הימים היו ימי מלחמת ויאטנאם, וחשיפתו של אלסברג עזרה להעצים את התנגדות הציבור האמריקני למלחמה, כי המסמכים שהדליף חשפו את פשעי המלחמה האמריקניים, ואת השקרים של הממשל כלפי הציבור האמריקני.

אלסברג חשש אמנם מפני גורל דומה לזה של ענת קם, אך למזלו הרב נוקה מאשמה, ולא שילם מחיר אישי כבד, כמו זה ששילמה (ומשלמת עד היום!) ענת קם. והוא מסביר לה, שגם אילו נמצא אשם ונגזר עליו מאסר, המחיר האישי היה שווה את זה, לנוכח אלפי החיים שהציל בחשיפתו.

ענת מבינה ומסכימה. היא מסבירה שאנשים כמוהו, וגם כאלה שכן שילמו מחיר אישי כבד על הדלפותיהם, כמו צ'לסי מנינג למשל, חיילת בצבא ארצות הברית שהדליפה אלפי מסמכים לאתר ויקיליקס, חייבים להגן על עצמם מפני דיסוננס קוגניטיבי: לומר לעצמם שהיה שווה וכדאי, כי במעשיהם הצילו בני אדם מפני ממשלות שמעשיהן מרושעים ולא מוסריים.

ואת – שואל אותה אלסברג – את מתחרטת?

תשובתה קורעת את הלב.

כן, היא מודה. היא מתחרטת. המחיר האישי ששילמה ושהיא ממשיכה לשלם, לא מצדיק את התוצאה. כי המשטר הצליח להעביר את הפוקוס מהמעשים שהיא חשפה, אליה עצמה. לא דנו במה שנכתב במסמכים: שצה"ל ממשיך לבצע סיכולים ממוקדים, בניגוד לפסיקת בג"ץ. דנו רק בה, ובהדלפה שלה.

ענת קם רק בת 34. האם לעולם לא תוכל לזכות במחילה? לא תגמור לרצות את עונשה? לא תחיה חיים רגילים? לא תתרום עוד לעולם, ולמדינת ישראל, מכישרונה ומיכולותיה?

האם לעולם תיחשב "בוגדת", גם אם הדליפה את המסמכים לעיתונאי שקיבל את רשות הצנזורה לפרסם את מה שפרסם?

היא חוזרת ומסבירה שלא בגדה. שמסרה את המסמכים למי שאמור, ואף עשה זאת, לקבל את אישור הצבא לפרסם אותם.

ייתכן מאוד שטעתה בשיקול הדעת. אבל מכאן ועד להרס חייה כ"בוגדת" ארוכה הדרך. תנו לענת קם לחיות!