ניצן ויסמן, "מקום": ייאוש, או בכל זאת – תקווה?

ניצן ויסמן בספרו מקום עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר.

סיפורו מתרחש באמסטרדם, בין 1940 ל-1943, כלומר, בעיצומו של הכיבוש הנאצי. הדמויות העיקריות הן של מארטי, צעירה הולנדית שמתאהבת בהיינריך מנדלסון, פליט יהודי כבן עשרים שנס מביתו שבגרמניה בבוקר שלאחר ליל הבדולח. הדמות השלישית היא זאת של זיגי פפרמן, גם הוא צעיר יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית ובדרכו אל החופש נקלע לאמסטרדם, עד שזאת נכבשה. חייהם של היינריך ושל זיגי נתונים כמובן בסכנה גדולה.

כבר בפרק הראשון אנחנו עדים למה שעלול לקרות לכל אחד מהם בכל רגע: אמה של מארטי מארחת את שכנתם ההולנדית, אישה שזה עתה הסגירה לידי הגרמנים את בני המשפחה היהודים שמצאו מחסה בביתה, ועל כוס תה ופרוסת עוגה טעימה היא מסבירה מדוע עשתה זאת: נמאס לה להתאמץ למענם. הם מפריעים לה בנוכחותם המתמדת. כספם אזל. היא מלכתחילה לא התכוונה להסתיר כל כך הרבה אנשים. היא יודעת שאם תסגיר אותם, תסיר מעל עצמה את הסכנה שהיא נתונה בה כל עוד הם חוסים אצלה. כדי להבטיח את עצמה עוד יותר היא מבררת עם אמה של מרטי אם תוכל למסור לה שמות של יהודים מוסתרים נוספים, כדי שתסגיר גם אותם.

היא כמובן לא מעלה בדעתה שמארטי, המאזינה לשיחה, מסתירה בעצמה את היינריך מנדלסון, הצעיר שבו התאהבה אחרי שנקלע בלילה גשום אחד אל המסעדה שדודתה מנהלת.

זהו, פחות או יותר, סיפור המסגרת.

האומץ המרשים של ניצן ויסמן הוא בנכונות שלו להיכנס אל המחבוא שבו מסתתר היינריך, לשהות אתו שם במשך חודשים ארוכים, ולתאר מבפנים את מה שעובר עליו. אני די בטוחה שכשכתב את הספר שלפנינו, חשב ויסמן מדי פעם על סיפורו הנודע של צ'כוב,"ההתערבות",  המתאר בידוד-מרצון של עורך דין צעיר ויהיר שמבקש להוכיח כי מאסר עולם גרוע פחות מעונש מוות. עורך הדין התערב עם בנקאי ונכנס למעצר בית בתנאים של בידוד מוחלט. הבנקאי משתף אתו פעולה ומספק לו את כל צרכיו, אך אינו יוצר אתו שום קשר, למעט באמצעות מכתבים שהוא מקבל ממנו, ובהם כותב הכלוא-מרצון את משאלותיו השונות. בסיפורו של צ'כוב רואים את התהליך העובר על הצעיר במהלך השנים. למשל, את טעמיו משתנים. בתחילה ביקש שיספקו לו ספרים קלילים, בהמשך הוא לומד שפות, פילוסופיה, תיאולוגיה. בסופו של דבר עוזב עורך הדין את מקום כלאו-מרצון כמה שעות לפני תום המועד שנקבע בהתערבות, שכן חיי הבידוד וההתעמקות לימדו אותו לבוז לכול: "אני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכל אין ואפס, הכל בן חלוף, אשליה, תעתוע, דמיון…" הוא כותב במכתב שהוא משאיר על השולחן.

יש קווי דמיון בין שני הסיפורים, אבל ההבדל התהומי הוא בסכנת המוות האורבת לפתחו של הגיבור שלנו. הוא כלוא לא בגלל איזו התערבות מטופשת, אלא בלית ברירה. אבל אולי גם הוא יגיע בשלב מסוים למסקנה שהכול הבל? שהמוות לא מפחיד כל כך? והרי גם הוא, היינריך מנדלסון, מרגיש ברגעים מסוימים שהוא הסוהר של עצמו: הוא משתף פעולה עם ההסתתרות: "נעצבתי וכעסתי על עצמי", הוא כותב כשהוא חושב על כך שיכול היה לצאת מדי פעם, בלילה, מתאו הקטן אל המשרד שבו בנו למענו את החדר המוסתר, מאחורי כוננית עם קלסרים (בדומה מאוד למחבוא של אנה פרנק!), "איך לא יצאתי קודם. הדלת הרי היתה פתוחה כל הזמן. האם נגזר על האדם להיות הסוהר של עצמו?"

ויסמן מפליא לתאר את התהליכים הנפשיים המורכבים העוברים על אדם נרדף שנאלץ להסתפק בחיים בתוך קיטון זעיר, שלושה מטר על ארבעה. במקום שבו בית השימוש צמוד כמעט למיטה, כשכל מה שיש לו אלה כמה ספרים, מחברת ומילון שבאמצעותו הוא מנסה לתרגם לגרמנית את "התופת" של דנטה. את המרירות שלו. את הגעגועים אל חייו הקודמים. את הרחמים העצמיים. את החיפוש אחרי משמעות. האם ההשתקעות ביצירה האמנותית תספק לו את הדחף להמשיך ולחיות? היינריך מרבה לחזור על הדימוי שהוצמד באותה עת למי שהסתתרו מפני הגרמנים: "צוללן", כינו אדם כזה: "סגור בתא בעצמו הצולל מבין שישנם מי שהופכים לסופרים רק בהיעדר עניין טוב יותר לעסוק בו", הוא כותב בתחילת הדרך. מה משמעות החיים של אדם שנכלא כך? "הודות למיטיביו, נחסך ממנו הרבה מסבל הקיום האנושי," הוא אומר לעצמו, ומוסיף: "ונותר לו להתמודד רק עם תמציתו – השיעמום, הגעגוע, חרדת ההחמצה, חרדת האין".

היינריך מנדלסון, ועמו אולי גם הסופר, ניצן ויסמן, חש שאי אפשר "לתאר בדידות ואימה בלי להשתמש במילים האלה עצמן", ואז עושה זאת באמצעות משל: "דג נעקר מן הים ונכלא באקווריום זעיר; ימים שלמים מניע גופו (בכבדות) בין דופנות זכוכית, מתקיים על פירורים שנפש טובה מפזרת לו [מפעם לפעם]; המים נעכרים והולכים. ימיו, כלילה צפוני ארוך, חולפים בדמדומים. חייו שוקעים באפלה בלתי מוחשית. הוא נזכר בביתו, מתגעגע אל הלהקה שממנה נקרע. עייף וחסר אונים, דרוך לכל קול שמא הגיעה השעה; עוד מעט תוטל פנימה הרשת, הוא יישלף מהאקווריום ויוטל על קרש ומהלומה תרוצץ את ראשו".

היינריך מרגיש אסיר תודה למארטי, ועם זאת, אסירות התודה פוגמת מבחינתו בקשר ביניהם. "הקסם התפוגג. כמו כלי שנפל ונשבר, שגם אם יודבק, הסדק יישאר שם לנצח קיומו של הכלי. הסדק הזה היה שם מהיום שיצאתי לכאן מהתא; אני הייתי מהאנשים שנגזר עליהם להתחבא. היא הייתה מהאנשים שבחרו לעזור".

ככל שחולף הזמן והוא חש שהוא "משייט בספינת החלל שלו בין כוכבים", הוא מאבד את התקווה ואת האמונה בעתיד. הוא חש שהוא "האדם האחרון בעולם", ומה בעצם יכול לקרות אם הוא ומארטי ייצרו שוב מחדש את המין האנושי? האם הסיפור האיום ישתחזר? "לפני שנספיק להבין איך ומה ולמה" ירצח שוב הבכור את אחיו? האם, הוא תוהה, "אילו ידע האדם הראשון על כל הרשעים שייוולדו מזרעו ועל כל הרשע שיפיצו בכל מקום" הוא "היה מתחיל עם זה בכלל?"

האם אפשר לבוא בטרוניות אל הפסימיות המחרידה שמביע ניצן ויסמן? והרי הוא לא המציא את הזוועה. הוא רק מתאר אותה.

וזאת רק ההתחלה. שכן התופת האחרת שהוא מתאר, גם היא מעשה ידי אדם, מגיעה באמצעות הדמות השלישית ברומן, זאת של זיגי פפרמן. כאן נכנס ויסמן אל אחד המקומות המחרידים שיצר המין האנושי: אולם התיאטרון שבו נהגו הגרמנים לרכז את היהודים שלכדו ברחבי אמסטרדם, לפני ששילחו אותם למחנות הריכוז וההשמדה.

אין לי מושג מניין נטל הסופר את האומץ ואת כוחות הנפש להיות שם. לתאר את הריחות, הצפיפות, הייאוש, ההמולה, את המוות ואת הדרך אליו. איך הצליח לשהות במקום. לראות ולשמוע ולהרגיש. כשקוראים את התיאורים הללו אפשר אחת ולתמיד לומר כמה מרושעת ולא אנושית הייתה ההאשמה כלפי הקורבנות, כאילו הלכו כצאן לטבח.

כדרך הטבע, עדויות שהגיעו אלינו מהתופת הגיעו מפיהם של מי שניצלו. קולם של הנרצחים הרי נגזל. ויסמן משמיע אותו כאן ומראה את הקורבנות, בלי לחוס על עצמו ועלינו.

אחת הדמויות המופיעות בסיפור היא זאת של ולטר סוסקינד, מנהל התיאטרון היהודי שהצליח להציל מאות ילדים יהודים, תוך סיכון עצמי עצום. הוא עצמו נרצח בשלב מסוים. "מעמדו" כאיש הוועד היהודי לא סייע לו להינצל. בספר שלפנינו לא מתוארת גבורתו של סוסקינד, אבל בסרט הנושא את שמו של הגיבור מתוארים מעשיו המופלאים.

"בעוד מאה שנה, ב-12 בנובמבר 2042, איש מגיבורי עלילת אמסטרדם זו – הרודפים והנרדפים, המיטיבים והמלשינים, מי שנותרו מעל המים ומי שצללו למסתור – איש מהם לא יהיה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, וכמוהם לא יישאר דבר ממה שהיה חייהם – לא הגוף ולא הבגדים", כותב לעצמו היינריך מנדלסון בתא הכלא הקטן שלו, במחבוא מאונס, ומוסיף: "החיים האלה, שאין קורבן יקר מדי עבור יום אחד נוסף מהם, דבר מהם לא יישאר. רק המוות נשאר לנצח".

האם יש נחמה במחשבה הזאת? וחשוב יותר: מה אנחנו לוקחים אתנו מהספר, את הייאוש והוויתור, או את הצורך להמשיך להיאבק על החיים, גם כשנראה שאפסה כל תקווה?