Sally Rooney "Beautiful World, Where Are You": האם יש טעם לקרוא "הוראות בימוי"?

סאלי רוני, סופרת אירית צעירה, היא כיום ההייפ הלוהט ביותר בעולם המו"לות. את ספרה הקודם, אנשים נורמליים עיבדו לסדרת טלוויזיה מצליחה ביותר, וכבר ביוני 2021, עוד לפני שספרה השלישי Beautiful World Where Are You ראה אור (בתחילת ספטמבר 2021), התחוללה סערה ציבורית: עותקים מוקדמים ולא מאושרים שלו נמכרו ב-e-bay תמורת יותר ממאתיים דולר! 

באוגוסט חילק המו"ל של רוּני עותקים מיוחדים לעיתונאים ולסלבריטאים, ומי שהצליח לשים יד על הספר נחשב בר מזל במיוחד.

נראה שגם אני הצטרפתי לקהל: קניתי את הספר ביום שבו הופיע באמזון קינדל, ואצתי לקרוא אותו. 

 

האם ההייפ מוצדק? האם מדובר באמת בספר שראוי לכל תשומת הלב העודפת שהוא מקבל?

למען האמת – לא ממש.

סאלי רוּני עושה בספר משהו שלטעמי גובל בעצלות, או לפחות בחולשה אמנותית: בין פרקי העלילה היא משלבת פרקים שבהם היא שוטחת דעות והרהורים של שתי הדמויות הראשיות בסיפור, אליס ואיילין, החברות הכי טובות, שהכירו כשלמדו ביחד באוניברסיטה בדאבלין. פרקי הביניים הללו, שמהווים כמחצית מהטקסט, הם לכאורה סדרה של אימיילים שהשתיים כותבות זו לזו ובהן הן מספרות, "מרצות", את דיעותיהן על שלל עניינים.

למשל – על החברה הצרכנית בארצות המפותחות, ואיך כדי לספק את מאוויי העשירים, הנהנתים והמפונקים, נאלצים עניי העולם לעבוד בפרך: "שיאה של כל עבודת הפרך שמתרחשת בעולם, כל השריפה של הדֶּלֶק הפוֹסִילִי, כל יגיע הכפיים בחוות לגידול פולי קפה והמטעים של קני הסוכר, בשביל זה! בשביל חנויות הנוחות. […] כל יום אנשים מתים כדי לייצר את מה שמוצג כך לראווה. הם נכתשים באופנים מחרידים, ילדים, נשים, הכול – כדי שאני אוכל לבחור לי את ארוחת הצהריים המוכנה והארוזה, מתוך מבחר של אריזות פלסטיק לשימוש חד פעמי". 

או באימייל אחר – על ישו ועל אמונות דתיות: "יכול להיות שבאמת ראיתי מחזה כזה כאן, באמצע דאבלין רק לפני כמה שעות? יכול להיות שדברים כאלה מתרחשים בעולם האמיתי שאת ואני חיות בו?" איילין תוהה, אחרי שביקרה בכנסייה עם בן זוגה הדתי. 

או – על סופרים אחרים: אליס "לא יכולה לשאת סופרים בני זמננו", כי, לטעמה, אין להם מושג איך אנשים חיים כיום: "איך זה שהם לא כותבים על מה שמעסיק אותם באמת? מדוע הם מעמידים פנים שהם שקועים כל הזמן במחשבות אובססיביות על המוות, על יגון ועל פשיזם, כשכל מה שמעניין אותם באמת זה איזו ביקורת יקבל הספר החדש שלהם בניו יורק טיימס?" (האם אלה מחשבות של אליס או של סאלי רוני?)

כן, אליס, אחת משתי הגיבורות הראשיות ברומן, היא סופרת מצליחה מאוד, שהתעשרה מכתיבתה, ואחד מספריה עובד לסרט קולנוע. אי אפשר כמובן שלא לחשוב שמדובר בבת דמותה של סאלי רוּני עצמה, ונראה שגם כאן הסופרת "אומרת" את מה שהיא רוצה שנבין באופן ישיר, באמצעות האי-מיילים שבת דמותה כותבת. כך למשל אליס מתקוממת נגד הסקרנות הרכילותית של קוראיה: "מה מרוויחים הספרים מכך שהם מקושרים אלי, אל פני, אל ההתנהגויות האופייניות שלי?" כותבת אליס לאיילין. או אולי, בעצם, סאלי רוני – לנו? 

נראה שסאלי רוני הסופרת נוהגת אחרת מהסופרים שהיא מותחת עליהם ביקורת. הרומן שלפנינו לגמרי עכשווי. עד כדי כך, שבחלקו האחרון מתוארת הפנדמיה הנוכחית. הוא עכשווי לא רק בשל אירועים מוכרים מהמציאות כיום, אלא גם ובעיקר כי אליס ואיילין בנות השלושים מייצגות (כנראה) את בנות הדור שלהן: אלה שבניגוד לנשים בדורות הקודמים ש"נהגו להתחתן וללדת ילדים, ולנהל פרשיות אהבים", עומדות ברווקותן: "בגיל שלושים כולם רווקים שגרים עם שותפים לדירה, אנשים שהם כמעט לא פוגשים." 

וכך השעון הביולוגי המפורסם שאמור להעסיק נשים צעירות ולהטריד אותן – האם יספיקו להינשא וללדת ילדים? – פועל לא רק בחיים אלא גם כאן, ברומן. שתי הנשים הצעירות מתחבטות בתהייה האם הגברים שאתן אוהבים אותן באמת. האם הן רוצות להישאר אתם בקשר ארוך. האם עליהן להעמיד פנים שאינן מעוניינות בכך, כדי שלא לאיים על אותם גברים, או שמוטב להן להיות כנות ולהביע את רצונן במחויבות הדדית?

בסיכומו של דבר, יש ברומן שלפנינו משהו שמזכיר קצת את ייסוריה של אליזבת בנט בגאווה ודעות קדומות. שוב – אישה צעירה שרוצה בסך הכול להתחתן וללדת ילדים. שוב – טעויות ותקלות שנובעות מאי הבנה. רק שאצל ג'יין אוסטן הכול כתוב בתחכום ומתוך ביקורת חברתית נוקבת, ואילו אצל סאלי רוני הדברים נאמרים שוב ושוב באופן ישיר. הדמויות כותבות את הדברים בגוף ראשון, ולנו לא נשארת בעצם שום עבודת פענוח, או קריאה בין השורות בניסיון להבין סבטקט. ויש הרבה מאוד תיאורי מין מפורשים ומדוקדקים.

לעולם לא אבין איזה צורך יש לסופר או לסופרת לדבר על אברים אינטימיים, נשיים וגבריים כאחת, לפרט כל נגיעה ולתאר את הקולות הנלווים אל כל תנועה או תחושה. מה התיאורים הללו תורמים לקורא, למעט אולי הצורך במציצנות (פרוורטית…)? לטעמי כל זה לא נחוץ, מביך, ואפילו, אני מודה, די משעמם. באמנות אני מצפה לעידון, לא רק במובן הנגזר מהמילה "עדינות", אלא במשמעות שטבע פרויד: סובלימציה, כלומר – תיעול התשוקות והיצרים לאפיקים שיש בהם יצירתיות. התיאור הישיר, הבוטה, אינו סובלימטיבי, כי אינו עובר תהליך של ריבוד. אין צורך לפרש, אין מקום לריבוי משמעויות, בעיני הוא כאמור – לא מעניין.  

מה שכן, כתיבתה של סאלי רוני ממש מזמינה עיבוד ויזואלי, אולי, שוב, סדרת טלוויזיה מצליחה. רוּני מפרטת כל תנועה, כל הבעת פנים, כל מחווה. יש קטעים שבהם הפירוט העודף הזה מתחיל לייגע. מתחשק כמעט לומר  – אולי מוטב לחכות לסדרה, במקום לקרוא את הוראות הבימוי המפורטות כל כך… 


הספר לא תורגם לעברית, וגם לא יתורגם! אחרי שכתבתי את הטור נודע כי סאלי רוני סירבה למכור את הזכויות בשפה העברית, בשל תמיכתה ב-BDS. 

 

חיים נחמן ביאליק, "הקיץ גווע"

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

ריקרדו סטרפאסה, "עין תחת שן": מה קורה בתחרות בין שני רוצחים סדרתיים?

"הבלש נָבארו משך בכתפיו כשבישרו לו את החדשות: הוא היה על סף סיום הליכי הפרישה שלו, ופלג הגוף העליון הקטוע שהתגלה בקוסטָנֶרה עניין אותו כקליפת השום. הוא חשב על המאפיה ועל סוחרי הסמים (לא עניין אותו אם הם פרואנים, קולומביאנים או טאיוואנים) שבזמן האחרון מנהלים את עסקיהם במדינה. יום אחד, חשב, יופיעו גם הרגליים, הזרועות, הראש… ובעוד כמה חודשים תישכח הפרשה"…

כך מתחילה הנובלה שכתב הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, שעליו מכתב בדש הספר שהוא "אחת הדמויות הבולטות והמרתקות ביותר בספרות הארגנטינאית העכשווית".

הסיפור, ובמרכזו אותו "בלש נָבארו" הוא פרודיה משעשעת על ספרי המתח שבמרכזם בלש שמפענח בעיקר בכוח מחשבתו את הפשעים המחרידים שבהם הוא נתקל: מין שילוב (מגוחך!) של שרלוק הולמס, פוארו ומיס מרפל, אם למנות כמה מהבלשים הידועים והמוכרים ביותר, אלה ששוקעים בהרהורים, מסיקים מסקנות, ופותרים תעלומות.

שני פושעים משתלטים על סדר היום: האחד – מבתר גופות של נשים ומפזר את אבריהן ברחבי העיר. האחר – חונק גברים צעירים למוות. כלי הנשק שלו הוא גרבוני נשים.

האומנם מתנהלת תחרות סמויה בין שני הרוצים הסדרתיים? האם הם באמת מנסים להביס זה את זה במספר הקורבנות ההולך וגדל?

מדוע הרוצח החונק בוחר דווקא בגרבוני נשים, ומניין בעצם הוא משיג את כל מלאי הגרבונים השונים?

מצוקתו של הבלש הולכת וגוברת, כי אין לו בעצם מושג מה קורה. הוא אפילו לא יודע בוודאות כמה גופות נמצאו, כי אינו בטוח אם כל חלקי הגופות מתקשרים זה אל זה. אולי מדובר בקרובות משפחה שהדי-אן-איי שלהן דומה? ואם כך, מספר הגופות גדול הרבה יותר ממספר האברים שנמצאו? הוא מנסה להבין: האם מדובר ברוצח ש"חומד לצון", או שמדובר "באדם מבולגן: בכל פעם שהתמלא המקפיא שלו, הוא שלף באקראי כמה שרידים ונפטר מהם"?

הסיפור נע כל הזמן על קו התפר בין המציאותי למוזר עד גיחוך. כך למשל, תאוות הבצע של קרובי המשפחה של הקורבנות משכנעת (מדי!): "שארי הבשר ביכו את כולן – אם בכנות ואם בצביעות – אבל רצו את הכסף"' אבל ההמשך – "הודות לתחבולות הללו, תחילה של השופטים ושל עורכי הדין ואחר כך של הרופאים, החלו
להיחשב למתות נשים רבות שהיו בריאות ושלמות וכל חלקי גופן מונחים במקומם, ונושלו מנכסיהן על ידי קרוביהן. במקרים של מיתות חשובות (חשובות מבחינה כלכלית), אורגנו לוויות מזויפות", מתחיל להיות מטורף.

סטרפאסה חוזר שוב ושוב על רעיון לגיטימי, לכאורה, אבל החזרה עליו מגחיכה אותו: כדי לנסות ולהגביל את יכולת התמרון של הפושע באמצעים שנראים לעמיתיו לא דמוקרטים, שואל אותם הבלש אם הם ערים לכך שפושעים מורשעים אינם זכאים להצביע בבחירות, ולכן "לא יזכו בזכות המדהימה ביותר (לבחור את השלטונות!)." הצירוף "הזכות המדהימה" מרוקן מתוכן ומלעיג את הזכות הדמוקרטית של האזרח, עד שהקורא תוהה אם יש בה באמת משהו כל כך מדהים…

גם ה"רמזים" שבהם נאחז הבלש הם פרודיה על הבלשים החושבים: מתגלה שאחד הרוצחים נוהג לפתות את קורבנותיו באתרי היכרויות באינטרנט, שם הוא מציג את עצמו במילים "אני אדם פזרן". והבלש חורק שיניים: "ברור, מפזר גופות בכל מקום אפשרי"…

נהניתי מאוד מהתרגום לעברית, של רינת שניידובר. אמנם אני לא יודעת ספרדית, ולכן לא יכולה לבחון את ההתאמה למקור, אבל משפטים כמו "זו תהיה חתיכת פדיחה", או "[הוא] היה צריך להרוג, לבתר, לפזר אותם בפחי אשפה ברחבי העיר כדי שכל העולם ואשתו ידעו על הפשע החדש שלו" מראים שהמתרגמת לא מהססת להשתמש בעברית עכשווית, שברורה לקורא ומחברת אותו אל (מן הסתם!) רוח הדברים המקורית. אמנם יש סכנה בשימוש בביטויים כאלה, כי בעתיד כשהעברית תתפתח הם יאבדו אולי את המשמעויות שיש בהם כיום, אבל הסכנה הזאת קיימת תמיד, כי גם שפת התרגומים שנעשו לפני עשרות שנים נראית כיום לא רלוונטית ומרחיקה את הקוראים מהכתוב.

גם התיאורים השונים שעשעו אותי: "נבארו היה מיואש, וכבר החטיף אגרופים לאוויר, כמתאגרף על סף הנוקאאוט"; או – "נדמה שהשניים נמצאים במרוץ. כאילו גרמו, התנו וקבעו מעשיו של המבתר את פועלו של החונק. במובן הזה, גם בחירת הקורבנות לא הייתה אקראית. כאילו אמר החונק למבתר: אם אתה הורג בנות, אז יופי, אני אהרוג בנים, כמו כדי לעשות צדק דמוגרפי"…

עין תחת שן היא אם כן נובלה שובבה, וקריאה מאוד. תרגמה אותה, כאמור, רינת שניידובר.

התערבות הגורל היהודי

אחר כך הוא עלה למטוס, המנועים נהמו, ודיילות מתוקות חילקו ארוחת צוהריים יהודית. ואדים רק סיים את העוף, והמטוס – הופה, נחת. העולים ירדו מכבש המטוס והתאספו באולם שבו פנה אליהם בהבעת התעניינות אדם גוץ בעל שיער שיבה מזדקר על ראשו.
– אחים! – הוא צעק אחיות! סוף־סוף ! סוף־סוף ביחד! עוד בשנות השבעים שנדדתי במחוז מוסקבה, אני התחלתי להיזכר שאני יהודי …
"להשתגע" – חשב ואדים – "כבר בשנות השבעים !"
– ואז קרה משהו – בהתערבות הגורל היהודי ! והנה אני במשרד העלייה מנהל מחלקה, תפקיד טוב, אגב… אנו נפגשנו ! הידד!
אף אחד לא ענה להידד, מלבד הכלב הזערורי בעל המראה האינטליגנטי שצבעו כצבע נעלי בית.
– אתה במקרה לא בן גוליון? – שיבש את השם, תושב הרים חבוש פָּפָכָה.
– איך אתה לא מתבייש! – התקומם האיש החשוב – בן גוריון נפטר מזמן!
– חבל – נאנח תושב ההרים בפשטות – הייתי שמח להכיר אותו. אבל לפחות משה דיין בחיים ?
הכיסאות חרקו, האריזות היו מונחות על הרצפה, מגופם של הבוכרים שפתחו את חלוקיהם עלו אדי זיעה. תושב ההרים קמץ את אגרופו המיוזע על פגיון, גברות אוקראיניות מלאות לא הסיטו את עיניהן מהמזוודות.
האתנחתא מיצתה את עצמה, והמנהל המשיך תוך כדי מאמץ ניכר:
– נו, אם אתם, כל כך שונים זה מזה, כבר כאן, כל אחד יקבל חבילה של פירות מיובשים לכבוד העלייה.
חוץ מהפירות המיובשים הם קיבלו מסמכים. ניגנה מוזיקה, העולים דרכו על עטיפות דביקות, הילדים רעשו.

זויה צ'רקסקי, "קורבנות חדשים"

לאוניד לוינזון, "שלום אלוהים!": כמה יפה!

לאוניד לוינזון, כך כתוב בגב הספר, עלה ארצה ב-1991. הוא אם כן ישראלי בהגדרה, אבל גיבור ספרו החדש שלום אלוהיםחי במין שטח הפקר, מה שמכונה באנגלית – noman's land: – ארץ שאיננה שייכת לאיש, מחוז ששולטים בו כיסופים אל מה שלא היה, איננו ולא יהיה. אמנם הוא גר בישראל, אבל מרבית האנשים שהוא פוגש, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה, הם, כמוהו, ילידי ברית המועצות-לשעבר. אפילו כשהוא נוסע לחופשה בסיני ורואה אישה צעירה ויפה ששוכבת לצדו על מיטת שיזוף, הוא פונה אליה מיד ובטבעיות רבה ברוסית, וכמובן – לא טועה. היא אכן משם.

לוינזון כותב ברוסית, וספריו מתורגמים לעברית. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים ברחבי העולם. על ספרו ילדי פושקין זכה ב-2015  בפרס לרומן הכי טוב בשפה הרוסית שנכתב מחוץ לגבולות רוסיה, מטעם מועצת התרבות של סנט פטרבורג.

ספרו החדש, שלום אלוהים!, מרגש, מצחיק ומעורר מחשבות. במרכזו לבורנט שרואה בעצמו משורר, ומרבה לצטט שירים של גדולי המשוררים הרוסים. שמו ואדים, או ואדיק, כפי שמכנים אותו באינטימיות מי שמרשים לעצמם לנהוג בו בלשון קרבה, אבל למען האמת אין בחייו אף אדם קרוב באמת. בבדידותו מרבה ואדים לשוחח עם אלוהים, והדיאלוגים הללו הם מופת של שנינות ואירוניה.

הנה אחד המשעשעים ביותר:

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף ! אני עצבני! אין תשובה על אף שאלה: למה אתה לא עונה ? פגעתי בך ? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?"
"נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!"
ואדים קפץ מהספה.
"ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶה."
"אבל אין לי מטה!"
"אז תכה עם הרגל."
"איפה בדיוק ?"
"איפה שאתה רוצה."
ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו.
מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז.
"מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות.
"מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

כך מצטיירת הרליגיוזיות הצינית של לוינזון: הוא פונה אל אלוהים, וזה מחזיר אותו אל קרקע המציאות שבה הוא אינו משה רבנו, והנס שלא התרחש הוא רק חור בקיר.

כשוואדים נתקל בדת בחיי היומיום, יש לו מה להגיד. כך למשל הוא מתווכח עם משגיח הכשרות בבית החולים שבו הוא עובד:

"למה אתה זורק את ארוחת הבוקר שלי?" "אצלנו פה כשרות." התקוממתי: "זוהי כפייה דתית!" "כן," – הסכים הרב. – "יש לנו מדינה חופשית!" – "לא לגמרי." – "אז אני אתלונן עליך לאלוהים!" – הרב ירד מהפסים: "אתה כופר!" – "אם אני קיים" –
עניתי לו "אז האלוהים צריך אותי, לא פחות מאשר אותך!"

וכך למשל הוא מספר על דיאלוג בין אישה דתייה לעולה מרוסיה:

– את מרוסיה ?
– כן, מרוסיה.
– יהודייה ?
– כן, יהודייה.
– מקווה שאת מקיימת את מצוות הטוהרה.
– עם בעלי כן. – אני עונה. – עם המאהבים לא…

אי אפשר שלא לצחוק. הדיאלוג מזכיר כמובן את אחת מעבודותיה של זויה צ'רקסקי, שבה משגיח כשרות נחרד לגלות ראש של חזיר בתוך סיר בישול בבית של בני זוג שמבקשים להתגייר…מגנט זויה צ'רקסקי‎:‎ פרבדה- בדיקת כשרות - מוזיאון ישראל, ירושלים (חנות  המוזיאון)

לוינזון מפליא לבטא את הגעגועים של ואדים אל המקום שבו נולד: "ואדים מגלגל אחורה בזמן, ושוב מוצא עצמו במדינה שבה הרוח הצפונית ממלאת את הריאות ברעננות, וכשהסערה שוככת, השלג מתיישב בצורת עמודונים על הענפים והופך את החורף לאגדה", אבל גם זוכר היטב את גילויי האנטישמיות שנתקל בהם כילד: איך התנכלו לו, הכו אותו והתתעללו בו, כי היה "ז'יד". וכשהוא נתקל באנטישמיות שמפנה כלפיו ערבי הוא אומר לעצמו שכדאי שיקרא את הקוראן, כי אולי "צלבנו גם את מוחמד"?

מה צריכים לעשות מהגרים מרוסיה כדי להשתלב בחברה הישראלית? למשל – לעבור ברית מילה. אחד מהם "עומד ארוכות ליד הצריף ברגליים פשוקות מעט, ונושם את האוויר היהודי הצח בעודו מושך בחנות מכנסיו."

הם משתדלים כל כך, אבל הגעגועים, לא מרפים: "מי גר עכשיו בדירה שלי?" תוהה אחת השכנות של ואדים, שכמוהו מצאה את עצמה מתגוררת בישראל במבנה ששימש בעבר הלא רחוק כלול של תרנגולות, "יש להם ילדים? אולי זה גבר בודד? אולי הוא, כמוני, מתקרב בערב לחלון כדי לראות איך נדלקים פנסי הרחוב? הולך לחנות הלחם הקרובה? האם הוא מודע לקיומי? האם תיקן סוף סוף את הכיריים?" כך, בכמה משפטים שוברי לב, אפשר להבין עד כמה קשה להגר. עד כמה קשה לאמץ מולדת חדשה: "המדינה שלא הפכה שלה הפציצה בחדשות בלתי מובנות, הרוח ניסתה לפרוץ את החלון, נשפה בסדקים, פיזרה גשם. אולגה ולדימירובנה היתה נרדמת אט אט".

המציאות הישראלית מהדהדת כל הזמן ברקע – הירי על שכונת גילֹה: "לשכנים שלי בגילֹה אתמול עשו חור בסיר מרק עם הכדור!" האינתיפדה השנייה: "צה"ל לא נחרד, וכדי לחזק את עוצמתו קרא לוואדים לבוא למילואים", הבחירות לכנסת, קואליציה, שוב בחירות… ואדים נבחר לייצג את עובדי המעבדה באיגוד עובדים עושק ומושחת לא פחות מהשחיתות של הבעלים, שמשלמים לעצמם משכורות עתק וטוענים בלי הרף שבית החולים קורס כלכלית.

יש יופי רב לא רק בתיאורי המקום הרוסיים, אלא גם באלה הישראליים: "למחרת הוא נוסע כרגיל לבית החולים האוניברסיטאי שלו שמתנשא מעל הוואדי המיוער המחורץ בשבילי פטריות. במדרונות הוואדי ניצבים מנזרים קתוליים ופרוטסטנטיים, ובעומק נמצא כפר קטן, עין כרם, שבו מריה הקדושה הסתתרה פעם מפני הורדוס. הכול נשמר – הבאר, המערות, הכרמים," אבל גם בישראל אין מנוס מהמולדת האבודה: "אצלו במשרד יש קומקום וקפה, על הקירות תלויות תעודות המראות עד כמה דודו חכם. בחלון נוף אל מנזר רוסי."

ואין כמעט עמוד שאין בו איזו הברקה משעשעת: מישהו מספר כיצד שאף להגיע למקום עבודה מסוים, אבל אפילו הפרוטקציה שהפעיל לא הועילה. "ואיפה הייתה העבודה?" הוא נשאל. על תשובתו, "בבית הסוהר" אומר לעצמו ואדים "איזה סיום מפתיע […] מסתבר שאפשר לשאוף להגיע לגיהנום". מישהו מפטיר "מה לעשות, מאמי… קשה, אבל חייבים לחיות…' 'חייבים – הסכים ואדים עם אמת אלמנטרית".

יופי של כתיבה!

ערכה: תלמה פרויד

גרי אקשטיין: "רוח סתיו"

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

אנטון צ'כוב, "השחף", בתרגום רועי חן: מי רוצה להיות נינה?

12 באוגוסט 1938, עיתון הארץ: "'את המחזה הזה של צ'אֶחוב הציג קודם תיאטרון פאֶטאֶרבורגי ונכשל. צ'אֶחוב היה מיצר על כך הרבה. כישלון שני עלול היה להשפיע השפעה מרה על בריאותו של צ'אֶחוב החולה. כשעמדנו על הבמה', כותב סטאניסלבסקי, 'הקשבנו לקול הפנימי שלחש לנו: שחקו היטב, שחקו להפליא, זכו בהצלחה, בטריומף! ואם לא תזכו בה, דעו, כי כשתתקבל הטלגראמה על כך ימות הסופר האהוב עליכם, ימות מידכם. אתם תהיו התליינים שלו.'"

הדברים הללו היו ציטוט מזיכרונותיו של סטניסלבסקי, "אחד הבמאים הגדולים ביותר, ששמו קשור ביסודו, בניינו ותהילתו העולמית של התיאטרון המוסקבאי האמנותי", שמת כמה ימים לפני כן.

"המערכה הראשונה נסתיימה בקול דממה דקה", ממשיך הציטוט מדבריו של סטניסלבסקי, שתיאר את ההצגה השחף. השחקנים נבהלו כל כך, הוא מספר, עד שאחד מהם התעלף, וגם על עצמו מעיד סטניסלבסקי, "עמדתי בקושי על רגלי מרוב יאוש". אבל אז, אחרי אתנחתא, קם הקהל על רגליו בתשואות רמות. "המסך נפתח, נסגר שוב, ואנו [השחקנים] עמדנו כמטומטמים. אחר כך שוב סערה, שוב מסך, כולנו עמדנו בלי נוע, בלי להבין כי עלינו לקוד קידה. סוף סוף הרגשנו את ההצלחה." 

בימים אלה, כשמופיע תרגום חדש ועדכני לשחף של צ'כוב, מרתק לקרוא את הזיכרונות הללו, שהרי כבר ידוע שהוא – אחת הקלאסיקות החשובות והמוכרות ביותר בתיאטרון בעולם כולו, מחזה שממשיכים להציג אותו שוב ושוב בשפות שונות כבר יותר ממאה שנים – נחל כישלון חרוץ בפעם הראשונה שהוצג. 

את שבחיו של המחזה כבר אין צורך למנות. תמיד מרתק לחזור אליו: בקריאה של הטקסט, ואז – לנסות ולדמיין את ההצגה, "לביים" אותה בימוי אישי ופרטי, או – בצפייה בהצגה, שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר.

כאן בתחתית הדף אפשר גם לצפות ביוטיוב בעיבוד קולנועי של המחזה, בסרט שביים מייקל מאייר ב-2018. כדרכם של סרטים העיבוד כמו מרחיב את היריעה. כשצופים בהצגה בתיאטרון אפשר רק לדמיין את האגם שלצדו מתרחש חלק מהעלילה, ואילו בסרט – האחוזה, הנופים, אפילו הבמה המאולתרת, שעליה מופיעה נינה בפעם הראשונה במעין "הצגה בתוך הצגה", נראים כמובן שונה מהאפקט שאפשר ליצור על במת התיאטרון. 

ולא שאני סבורה שהחוויה הקולנועית עולה על זאת שמייצר התיאטרון, שהרי אין תחליף לתחושה שמשהו מתרחש לנגד עינינו, ושאנשים של כאן ועכשיו יוצרים אותו, נסחפים אל הדמויות שהם מגלמים ומציגים בפנינו מן הסתם צדדים נסתרים מתוך אישיותם. 

את ההשראה למחזה שאב צ'כוב מאירוע קטן בחייו. כך מתארת אותו ג'ין וקספורד בספר שכתבה על השחף[1]: "ההשראה באה תוך כדי מסע ציד בלתי חשוב עם הצייר הנודע איזק לויטין. לויטין הבהיל תרנגול בר והעוף נפל לתוך שלולית. מראה העוף המופתע הציק מאוד לשני הציידים ולבסוף הרגוהו. 'עתה קיים יצור יפה אחד פחות בעולם', כתב צ'כוב, ושני שוטים ישבו לסעוד פת ערבית. הָרְתִיעָה אותה הרגיש צ'כוב מן הקטל חסר הטעם, הפכה אחר כך לאחד המעמדים המרגשים ביותר בהשחף".

כשקוראים את המחזה אי אפשר שלא לתהות מדוע כינה אותו צ'כוב "קומדיה". ג'ין וקספורד טוענת שמדובר בקומדיה של העמדת פנים. "האנשים במחזה אינם רואים את אי החשיבות של עצמם" ורק הקהל מבחין ב"אי ההתאמה הקומית בין ערכן האמיתי של הדמויות ובין הערך שהן חושבות שיש להן."

זוהי נקודת מבט מעניינת: אכן, כל אחד מהם מלא בעצמו. כך למשל ארקדינה, אמו של המחזאי הכושל טרפלב, מתנהגת כמו דיווה וכוכבת, בשעה שהיא בסך הכול שחקנית שמופיעה בערי שדה. נינה הצעירה מלאה ביומרות – היא שואפת להיות שחקנית, אבל בסופו של דבר, כשהיא מוותרת על החיים הבורגניים שנועדו לה, מתברר שהיא לא באמת מוכשרת… בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על הדיאלוג המושחז בסדרה "חזרות" כשמיה (השחקנית בסדרה), בגילומה של אגם רודברג (השחקנית במציאות) מתעקשת: "אני נינה!" (השחקנית במחזה), וורה, מנהלת התיאטרון, בגילומה של יבגניה דודינה שבה ואומרת לה: "את לא!". נראה שמיה בכלל לא מבינה על מה היא מתעקשת: אני נינה? כלומר – שחקנית יומרנית וכושלת? יש כאן כמובן אירוניה כפולה ומכופלת. את לא נינה, כי את לא מספיק בשלה? או כי את שחקנית טובה מדי? או כי את לא מספיק מוכשרת כדי לגלם שחקנית לא מוכשרת? והרי רודברג מוכיחה לנו עד כמה היא מיטיבה לגלם שחקנית שלא מיטיבה לגלם דמות…  

המחזה ראה כאמור אור בתרגום חדש. אי לכך, מעניין לערוך השוואה קלה בין גרסתו של אברהם שלונסקי מ-1980, לזאת של רועי חן מ-2021. 

קודם כול, שמו של המחזה. אצל שלונסקי, שביקש לשמור על צורת הנקבה של השם "שחף" ברוסית, הוא נקרא "בת השחף". צירוף מוזר, שמוזרותו אינה מוצדקת בהכרח, כי אמנם נינה מזדהה עם השחף, אבל היותו נקבה אינה מהותית. אכן, אצל רועי חן המחזה נקרא "השחף". אגב, אם רוצים לשמר את המבנה הרוסי, יש להשמיט לכאורה את ה"א הידיעה, אבל התוצאה בעברית תהיה מוזרה שבעתיים.

כך מתחיל המונולוג המפורסם ביותר במחזה, זה שבו נינה המיואשת מספרת על מה שעבר עליה בשנתיים האחרונות. אצל שלונסקי: "למה אתה אומר שנשקת את עפר האדמה שעליה התהלכתי?" אצל רועי חן: "למה אתה אומר שנישקת את האדמה שעליה דרכתי?" ההבדלים קטנים, אבל משמעותיים. "נָשַׁקת" או "נישקת"? מה טבעי יותר? "את עפר האדמה" או "את האדמה"? "שעליה התהלכתי" או "שעליה דרכתי"? בהמשך: "כל כך עייפתי" לעומת "אני מותשת!", "לא כך", לעומת "זה לא זה", הטבעי כל כך בפה; "הייתי לקטנונית, אפסית, שיחקתי משחק שאין לו טעם" לעומת "נהייתי קטנונית, קטנטנה, שיחקתי סתם…" וכן הלאה… לשחקנים המגלמים את הדמויות הבדלי הניואנסים בלי ספק עוזרים, והתוצאה הסופית של הטקסט קריאה וידידותית.

התרגום החדש הוא אחד מספריה הראשונים של ההוצאה לאור החדשה, ה-21

עכשיו לא נותר אלא להגיע ל"גשר" ולראות את אפרת בן-צור מגלמת את ארקדינה, את ג'וי ריגר כנינה, את סשה דמידוב בתפקיד דורן, הרופא, למעשה את כל הקאסט. החוויה מסקרנת ומעוררת ציפייה.  

[1] The Plays of Anton Chekov: A Guide to Understanding the Classics

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מתי פרידמן, "מי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים": מה היה במפגש בין הזמר לחיילים?

התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?

אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.

לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."

הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?

ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.

כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.

כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.

"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל  שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."

פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".

איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".

וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".

למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.

מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"

בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)". 

לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!

לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.

גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.

אן נפוליטנו, "אדוארד היקר": אמנם לא ספר טיסה, אבל…

על הכריכה הקדמית מופיעה המלצה נלהבת: "אל תחמיצו את הספר הזה!" שמה של מי שכתבה אותה, ג'ודי פיקו, יכול להעיד על אופיו של הספר: רומן קריא, מושך, אינטליגנטי, אבל לא, לא ספרות "גדולה". בעולם הקריאה יש בהחלט מקום גם לספרים כאלה: סוג של מזון מעובד שכיף לצרוך אותו, גם אם יודעים שהוא לא אחד מאבות המזון הדרושים לנפש.

אדוארד היקר הוא רומן שיש להציב עליו הערת אזהרה: הוא לא "ספר טיסה". למעשה – האזהרה אמורה להיות: לא לקרוא לפני טיסה!

אמנם כפי שנכתב בו, "אנשים טסים למרות הידיעה ששיעור מסוים מהמטוסים מתרסקים מדי שנה. הם 'יודעים' את העובדה הזאת ובכל מוצאים דרכים לסתור, ומתוך כך לרכך, את הידיעה. הסתירה השכיחה ביותר היא העובדה שמבחינה סטטיסטית מסוכן יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס במטוס. במספרים מוחלטים, יש יותר מחמישה מיליון תאונות דרכים בהשוואה לעשרים תאונות אוויריות לשנה, כך שלמעשה טיסה היא אכן דבר בטוח יותר. אנשים נעזרים גם בהתנהגות המקובלת; מכיוון שטיסות מסחריות הן דבר ציבורי, ביטחון עצמי קבוצתי מעורב בעניין. אנשים מתנחמים בנוכחות הזולת. כשהם יושבים זה לצד זה, כתף אל כתף, הם מאמינים שלא יכול להיות שכמות כזאת של אנשים תסתכן בטיפשות בו־בזמן."

אמנם כולנו אמרנו דברים דומים לעצמנו, או כדברי הרגעה לאדם אחר, בדרכו לטיסה…

אבל מוטב לא לקרוא אותו לפני טיסה, כי הוא מתעד את סיפור נפילתו של מטוס נוסעים, שכמעט כל 192 נוסעיו, נהרגו. "כמעט", כי ילד אחד, אדי (או – אדווארד, כפי שהוא מעדיף שיקראו לו אחרי התאונה) בן שתים עשרה, נמצא פצוע אך חי על הקרקע, בין שברי המטוס. הסיפור מראה כיצד הילד גדל ולומד למצוא משמעות אפילו בחוויה הקשה כל כך: הוא איבד בטיסה את הוריו ואת אחיו.

בדברי התודה שבסוף הספר מודה אן נפוליטנו לשני בניה וכותבת: "אחד הדברים המפתיעים והמשמחים ביותר בהורות היה לראות את האהבה העמוקה והנדיבה בין בניי. שני האחים בספר שונים מאוד מהבנים שלי, אבל האהבה ביניהם נכתבה כולה בהשראת הקשר בין ילדיי. תודה, מלאכי והנדריקס, על שהצגתם בפניי יותר גוונים של אהבה משהעליתי על דעתי שקיימים".

האהבה והגעגועים המתוארים ברומן נוגעים ללב, ואפשר לחוש שהתיאורים מתבססים על היכרותה של הסופרת עם אהבה כזאת שיש בין אחים, ובעצם, גם בין אחיות: מייסי, דודתו של אדווארד, האחות של אמו, וג'ון, בעלה, מאמצים את אדווארד, ומשתדלים מאוד להעניק לו את הבית והמשפחה שאיבד.

מבנהו של הספר מעניין: הפרק הראשון מוקדש לבידוק הביטחוני שנערך לנוסעים בשדה התעופה, והפרק הבא אחריו מתחיל כך, בלי שום הסברים או הקדמות: "צוות החקירה של המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה מגיע לאתר שבע שעות לאחר התאונה פרק הזמן הנדרש להם לטוס מוושינגטון הבירה לדנוור ואז לנהוג במכוניות שכורות לעיירה הקטנה שבמישורי צפון קולורדו. בגלל שעות האור הארוכות בקיץ, והם מגיעים עוד לפני רדת החשכה. העבודה האמיתית שלהם תהיה בזריחה למחרת. עכשיו הם רק מרגישים את הזירה, פשוט כדי להתחיל."

משם עוברים מיד אל הילד הניצול ואל מה שעובר עליו בבית החולים. הפרק השלישי חוזר אל הטיסה, וכך הזמן מתקדם לאורך שני צירים: האחד – על פני שעות הטיסה, שהייתה אמורה להימשך כשש שעות, אבל הסתיימה זמן לא רב לפני הנחיתה המיועדת, והשני – על פני שש השנים שעוברות על אדווארד, ובהן אנחנו עדים להתמודדותו עם אובדן המשפחה, ולהסתגלות שלו אל חייו החדשים.

תיאורי הטיסה, התחושות של הנוסעים (ושל אחת הדיילות) במחלקת התיירים ובמחלקה הראשונה כל כך מוכרים… "על הקרקע גוף האדם נמצא בשימוש, אבל במטוס – לגודל, לצורה ולחוסן של אדם אין שימוש ולמעשה הוא מהווה מטרד. כל אחד צריך למצוא דרך לאחסן את עצמו בצורה הנסבלת ביותר שאפשר לאורך הטיסה"… או: "הזמן באוויר מונוטוני. איכות וטמפרטורה קבועות של האוויר, אוסף מוגבל של קולות, טווח תנועה מצומצם לנוסעים. יש אנשים שמשגשגים במגבלות האלה ונרגעים בשמים, כפי שקורה להם בבית רק לעתים נדירות. הם כיבו את הטלפונים וארזו את המחשבים במזוודות; הם נהנים מהעובדה שאי אפשר להשיג אותם וקוראים ספרים או מצחקקים מול סדרות קומיות בצג שקבוע בגב המושב
שלפניהם. אבל יש אנשים חדורי מוטיבציה שלא מסוגלים לצאת להפסקה ושונאים להתנתק מהחיים על האדמה. החרדה שלהם רק מתעצמת".

העלילה טומנת בחובה הפתעה: התפתחות שמאפשרת לאדווארד לגלות מה הפשר שיש בחייו החדשים, מה הוא יכול לעשות כדי להרגיש שהוא יכול להשפיע על אנשים אחרים ולהיטיב אתם, למרות הכאב שאינו מרפה ממנו.

לא הייתי מפריזה ואומרת שמדובר בספר "שאסור להחמיץ", אבל כדי להעביר את הזמן, ולא לחוש שהוא התבזבז, הוא בהחלט ראוי.

מאנגלית: יובל אהרוני

Ann Napolitano, Dear Edward

מה מסכן את עצם קיומנו, לדעתו של יעקב שבתאי?

עם כל ענייני בדמות דיוקנו של הצבר, האנושי והיהודי, יש לי כרגע עניין רב פי כמה בדמות דיוקנה היהודי והאנושי של הארץ הזאת, שלנו. ובכן, באופן מאוד לא אלגנטי, אני עובר לעניין זה מתוך הרגשת צורך, ואף חובה, להביע כאן את דעתי בנוגע למה שהולך ומתהווה לנגד עינינו, ושעל פי הרגשתי צופן בחובו סכנות לעצם קיומנו. ואינני
מדבר על הדברים במובן הפוליטי או המפלגתי־מעשי, אלא במובן העקרוני והרוחני.

אני מתכוון לניסיונם של קצת אגרופנים (בחליפות אלגנטיות), בכוחה של גסות טעם, וולגאריות, ולפעמים סתם נבערות, לקחת לעצמם ברוב חוצפה את הזכות להיות למחנכי העם, ללמד אותו טוב ורע, צדק ואי צדק, נאמנות ואי נאמנות, ולשמור על המורל שלו, ולוא גם בכוחה של אי־אמת או אפילו שקריות גמורה, שמצדיקה את
עצמה בטעמים של פרגמטיזם ואהבת ישראל, כביכול.

מה שמזעזע ומפחיד בכל זה הוא הפניית העורף הגסה, לא רק לניסיון ההיסטורי, אלא גם למסורת הדורות של היהדות והציונות, שבסך הכל, ואולי תודות לתוכחות הנוראות של גורדון וברנר ואחרים, השיגה כמה וכמה הצלחות, ולא רק בתחום הרוח. אני מתכוון להפניית העורף למסורת הפרגמטיזם האמיתי, המפוכח, ולרגישות מוסרית של שכל ישר והיאחזות עקשנית בעולם החומר עם חוסר מנוח אינטלקטואלי ורדיפת האמת.

אני מתכוון לכל עולם המעשה, המחשבה והיצירה שמאז ועד עצם היום הזה. מה שעשוי לפגוע ברקמת הקיום שלנו ובעתידנו, וגם במורל של הציבור הם גסות הדעת והפשטנות, שעיקרן האמונה בכוחו המכריע של הכוח, ואני מתכוון לכות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני… מה שתובע כרגע הגנה בארץ זה לא המורל אלא האמת, יפי הנפש, התרבותיות, הרגישות והיושר המוסרי והרוחני. ואלה הם מעניינו החיוני של כל אזרח, ועל אחת כמה וכמה מעניינם של שוחרי התרבות ויוצריה.
יעקב שבתאי, יוני, 1984

וירג'ינה וולף, "פלאש": מה אפשר ללמוד מכלב

תחילה קראתי (ותרגמתי לעברית…) את ארבעים וארבע הסונטות שכתבה אליזבת בארט בראונינג, בספר סונטות מהפורטוגזית, מחזור שירי אהבה העוקב אחרי התפתחות הקשר שלה עם המשורר רוברט בראונינג.

(יש ללחוץ על הקישור ולחכות כמה שניות עד שספר הדפדוף במהדורה עברית-אנגלית יעלה)

בארט בראונינג סונטות מהפורטוגזית

אחרי כן פניתי – לראשונה, עלי להודות – אל הנובלה הידועה של וירג'יניה וולף, "פלאש", זאת שגיבורה הראשי הוא כלבה של בארט בראונינג, בן לוויתה המסור שהגיע אליה עוד לפני שנישאה בחשאי, והמשיך לחיות לצדה גם אחרי שנסה מבית אביה העריץ ונישאה לרוברט בראונינג.

בשעתו, ב-1989, כשראה אור הספר הראשון שלי הפרדת צבעים, שאחד הסיפורים בו מסופר מנקודת מבט של כלב, דיברו אתי רבות על פלאש, אבל רק מקץ יותר משלושה עשורים הגעתי אל שכיית החמדה המופלאה הזאת. כמה מענג הסיפור על פלאש, כמה משעשע, שנון, חכם ומושך את הלב!

אמנם הגרסה העברית של ספר מחכה לי על המדף כבר שנים רבות, אבל העדפתי לקרוא את המקור האנגלי בקינדל. כמה משמח התהליך הקצר שבו בלחיצת כפתור הספר אצלי!

וירג'יניה וולף, כמצויין בסופו של הסיפור על פלאש קיבלה את השראתה לכתיבתו מכמה מקורות: שיר שכתבה אליזבת בארט עוד לפני שהכירה את רוברט בראונינג; חליפת המכתבים ביניהם; מכתבים שכתבה לאחותה ולידידיה, וכן מכתבים של אחרים, שבהם הזכירו את פלאש.

אבל וולף אינה מספרת על פלאש, אלא אותו, ומייצגת את כל האירועים וההתרחשויות מנקודת מבטו. זאת אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, שהרי פלאש מבין הרבה, אך נטול שפה, ולא כל מה שקורה סביבו נהיר לו. כך למשל ברור לקורא בשלב מסוים שגבירתו של פלאש הרה ללדת, אבל פלאש רק חש בשינוי, בתכונה שאינה מובנת לו, בשינויים שאין להם הסבר. יודע ולא יודע, מבין ולא מבין, רגיש מאוד לתמורות שמתרחשות קרוב אליו, ובמיוחד למצבי הרוח של "מיס בארט", כפי שהיא מכונה בסיפור. כל מי שחי במחיצת כלב מכיר מן הסתם את ההזדהות וההבנה בלי מילים שעמן ידידו הטוב ביותר של האדם מגיב לכל שינוי במצב הרוח של בעליו. וולף מתארת את כל אלה להפליא.

דומה שיכולתה לרדת אל נפשו של הכלב רבה כל כך, עד שמדי פעם היא "מתווכחת" עם בארט בראונינג, ומפענחת את תחושותיו של פלאש באופן שונה מפרשנותה של מיס בראונינג ולאופן שבו היא מתארת אותן במכתביה. כך למשל בארט מספרת כיצד כשלקחה את פלאש בפעם הראשונה לריג'נטס פארק הוא התרוצץ לו בהנאה, שכן, לדבריה, הוא תמיד מוציא את הטוב במצבים קשים, אבל, מסבירה וולף, היא טענתה באבחנתה, שכן פלאש נהג כך, רץ והתרוצץ, רק משום שנעלב, שכן התברר לו שבריג'נטס פארק כלבים חייבים להתהלך כשהם קשורים ברצועה…

הסיפור עתיר שנינויות מעודנות ומחוכמות, והוא משעשע מאוד בהומור הדק האופייני כל כך לכתיבתה של וולף.

כך למשל בהקדמה לסיפורו של פלאש העוסקת בבני מינו, כלבים מגזע קוקר ספניאל מתאפיינים לדבריה, בחלוקה למעמדות שונים: "עד תקופת שלטונה של המלכה אליזבת [הראשונה] כבר נוצרה אצולה של כלבים" שסיבותיה טובות יותר מאלה של האצולה האנושית, שכן  אצל הכלבים היא נמדדת באמצעות כללים ברורים. למשל, אסור שיהיו לקוקר ספניאל "אוזניים מתולתלות" או ציצת שיער על הקודקוד, שנחשבת "פורענות" של ממש. לעומת זאת, אצל בני האדם "שוררת מהומה ובלבול," שהרי "אין שום מועדון שרשאי לקבוע לגביהם כללים דומים"…

וולף ממשיכה ומספרת לנו על קורותיו של פלאש, שבעליו הראשון "דמה לאפולו, עד שהזלילה והסביאה הפכו אותו לבכחוס", ומסבירה כיצד הגיע לידיה של אליזבת בארט בראונינג. באיזו מתיקות היא מתארת את הבלבול של הכלב, את ההסתגלות שלו לביתו החדש, את הוויתור שלו על הרגליו הקודמים, למשל – הצורך להתרוצץ בשדות, שכן אליזבת כמעט שאינה יוצאת מהבית, והוא מחליט "להיכנע, לשלוט בעצמו, לכבוש את האינסטינקטים העזים ביותר של טבעו" רק משום שהוא מתאהב  בכל לבו בגבירתו החדשה…

וירג'יניה וולף מעמיקה לחדור אל נפשו. כך למשל היא מתארת את ההתמקדות שלו בחוש הריח, הוא כמובן החוש הדומיננטי אצל כלבים, וכמה יפה היא עושה את זה! כמה משובב את הנפש ופיוטי! (את הקטע שלהלן תרגמתי בעצמי. בתחתית הרשימה מופיע התרגום מהספר. מוזמנים להשוות…)

"המשוררים הדגולים ביותר אינם חשים בריח זולת זה של ורדים מצד אחד, וזבל, מצד שני. איש מהם לא תיעד מעולם את אינספור הגוונים המתקיימים בין שני הקצוות. אבל פלאש, הוא חי בעיקר בתוך עולם הריחות. האהבה היא ריח, בעיקרה; צורה וצבע הם ריח; מוזיקה ואדריכלות, פוליטיקה ומדע הם ריחות. מבחינתו – הדת עצמה היא ריח. אין בכוחנו לתאר את החוויה הפשוטה ביותר שהוא חווה כשרחרח את נתח הבשר היומי או איזו עוגייה. אפילו מר סווינבורן[1] לא היה יכול לבטא את עוצמת הריח שחש פלאש ברחוב וימפול בשעות אחרי הצהריים של חודש יוני. ובאשר לריחה של כלבת ספניאל המעורב בריח לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, שעווה מנרות ועלי הכותרת של זרי ורדים שמעכו אותם עקבי נעליים עשויות סָטֶן שהושרו בקמפור, אולי שייקספיר – אילו עצר לרגע את כתיבת "אנתוני וקליאופטרה" – היה יכול לתאר אותו, אבל שייקספיר לא עצר את הכתיבה. נודה אם כך בחוסר היכולת שלנו, ונוכל רק לציין שמבחינתו של פלאש איטליה באותן שנים שהיו הגדושות ביותר, החופשיות והמאושרות ביותר בחייו, הייתה בעיקרה רק רצף של ריחות.

האהבה, יש להניח, איבדה לאיטה את כוח המשיכה שלה. הריח נשאר. עכשיו, אחרי שהשתקעו שוב בקזה גואידי, כולם עסקו בענייניהם. מר בראונינג כתב בקביעות בחדר אחד; גברת בראונינג כתבה בקביעות בחדר אחר. התינוק שיחק בחדר הילדים. אבל פלאש שוטט בחוץ, ברחובות של פירנצה, ונהנה משיכרון החושים של הריח. הוא טופף עם הריחות ברחובות הראשיים ובאילו הצדדיים, עבר בכיכרות ובסמטאות. הוא עקב באפו  ועבר מריח לריח; המחוספס, החלק, האפל, המוזהב, הוא נכנס ויצא, עלה וירד, אל מקושי הנחושת, אל המקומות שבהם אופים לחם, אל אלה שבהן נשים יושבות ומסתרקות, אל כלובי הציפורים שנערמו על פני הַגְבָּהוֹת, שם היין נוטף מאליו ומכתים בארגמן את המדרכה, שם הריח נודף מעור, מרתמות ומשיני שום, שם חובטים אריגים, שם עלי הגפן רוטטים, שם גברים יושבים ושותים ויורקים ומטילים קוביות משחק – הוא רץ פנימה והחוצה, אפו מופנה תמיד כלפי מטה, גומע את המהות; או כשאפו מופנה כלפי מעלה אל האוויר, רוטט מהניחוח. הוא ישן בתוך שלולית שמש חמימה – השמש הצחינה כל כך את האבן! הוא חיפש את מחילת הצל – הצל החמיץ כל כך את האבן! – הוא טרף אשכולות שלמים של ענבים בשלים, בעיקר בשל צבעם הסגול; הוא לעס וירק את השיירים הגסים של בשר עזים או מקרוני שהנשים האיטלקיות השליכו לעברו מהמרפסת – בשר עזים ומקרוני היו ריחות עזים, סמוקים. הוא עקב אחרי המתיקות הנפעמת של הקטורת שהתאבכה בדקויות אלימות לתוך חשכת הקתדרלות ועיוותי המילים, ובעודו מרחרח, ניסה ללקק את זהב הזגוגיות הצבעוניות שמעל לקברים.")

וולף יודעת מבפנים איך נפשו פועלת, איך מוחו עובד. כיצד הוא מקנא במפגשיו הראשונים עם המחזר של בארט ותוקף אותו, אבל בהמשך – מצטרף אליה באהבתה. כך קורה גם כשנולד להם תינוק: ברגע הראשון, כשמכניסים אותו לחדר אחרי הלידה הוא המום, שכן "מיס בארט" התפצלה פתאום ונהפכה לשניים… בתחילה הוא מסתגר במשך כשבועיים, ששקולים, מסבירה לנו וירג'יניה וולף, לכמה חודשים בחייו של אדם, עד שהוא מחליט שבעצם הוא אוהב גם את בן המשפחה החדש…

וולף כמובן לא מספרת לנו רק על הכלב פלאש. היא מבליעה בסיפור את הביקורת החברתית שמעסיקה אותה: הבדלי המעמדות  בחברה האנגלית (פלאש נגנב, ומיס בארט נאלצת לשלם כופר תמורת חייו. התנסותו בביתם של העניים האלימים מזעזעת. וולף מציירת את הקרבה הגיאוגרפית שבין שני העולמות: הפריבילגי, העשיר והמעודן, לעומת הגס, האלים והמקופח של העניים), מראה את ההבדל בין לונדון, שבה הכול מזויף, לעומת פירנצה, שם הכול אמיתי וחופשי. היא מעוררת שאלה מוסרית: האם נכון ומוצדק לנהל משא ומתן עם חוטפים בני בליעל? האין בכך כניעה לסחטנות? הגברים הסובבים את מיס בארט, אביה, אחיה, אפילו האהוב שלה, מתנגדים בכל תוקף. אבל היא משיבה לכולם בטיעון מנצח: יש לנו אחריות וחובה מוסרית כלפי מי שהוא חסר ישע ותלוי בנו.

מתחשק להרבות ולספר על פלאש ולצטט עוד ועוד מהספר, אבל אולי מוטב פשוט לקרוא אותו! ההנאה מובטחת!

Virginia Woolf Flush

לעברית: חנוך קלעי

הגרסה העברית של הספר המצוי בידי היא מ-1974. היא כתובה בלשון ארכאית ומסורבלת. להלן הקטע המצוטט לעיל, כפי שהוא מופיע בספר.

הובא לידיעתי כי הספר תורגם שוב לאחרונה, ויש להניח שהעברית בגרסה המחודשת רעננה וטובה יותר. להלן הקטע הארוך המצוטט לעיל, כפי שהופיע בתרגום הישן.

"גדולי המשוררים לא הריחו אלא ורדים מצד אחד, וגללים מצד אחר. דרגות הביניים המרובות לאין שיעור לא נזכרו ולא נפקדו כלל. אבל דווקא עולם זה של ריחות הוא שבו שרוי היה פלאש ביותר. האהבה הייתה בעיקרה ריח; הצורה והצבע היו ריח; המוסיקה והאדריכלות, החוקים והמשפטים, המדיניות והמדעים, היו ריח. לגביו אפילו הדת הייתה ריח. תיאור התנסותו הפשוטה ביותר בנתח בשר ובעוגיות, מזון חוקו, הוא למעלה מכוחנו. אפילו מר סווינבֶּרן לא היה יכול לומר מה היא לגבי פלאש משמעות הריח של רחוב וימפול ביום יוני חם אחרי הצהריים. אשר לתיאור ריחה של כלבת ספניאל המעורב בריחות של לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, נרות דונג וזר עלי ורדים שמעכה אותו עקב סטין שנשמר בתוך קמפור, היה אולי שקספיר יכול, אילו הפסיק באמצע כתיבת 'אנטוניוס וקליאופטרה' – אבל שקספיר לא הפסיק לכתוב. לאחר שהודינו אפוא כי אין הדבר בכוחנו, יכולים אנו רק לציין כי לגבי פלאש היתה איטליה, בשנות חייו אלה, המלאות, החופשיות והמאושרות ביותר, בעיקר רצף של ריחות. האהבה יש להניח, איבדה מעט מעט את קסמה. הריח נשאר. עתה […] פלאש הפליג לחוצות פירנצה להתענג על שכרון  הריחות. הוא פילס לו נתיבו ברחובות ראשיים וברחובות צדדיים, בכיכרות  ובסמטאות, על פי הריח. הוא פילס לו בחוטמו מריח אל ריח, מן הגס אל הרך, אל הכהה, אל הזהוב. הוא נכנס ויצא, עלה וירד, במקום שמרדדים נחושת, במקום שאופים לחם, במקום שהנשים יושבות וסורקות את שערן, במקום שכלובי הציפורים מגובבים גבוה על המרצפת, במקום שהיין נשפך בכתמים אדומים כהים על המדרכה, במקום שעומדים ריחות של עור ושל רתמה ושל שום, במקום שחובטים בדים, במקום שמרטטים עלי גפנים, במקום שיושבים גברים ושותים ויורקים ומשחקים בקוביה – הוא נכנס ויצא במרוצה, חוטמו תמיד אל הקרקע, שואף אל קרבו את הבושם; או שחוטמו מופשל באוויר, מרטיט מן הניחוח. הוא ישן אִי־פה בתוך מטלית לוהטת של שמש – איך הפיקה השמש ריחות מן האבן! הוא חיפש לו אי שם נקרה של צל – איך הפיק הצל החמוץ ריחות מן האבן! הוא בלע אשכולות שלמים של ענבים בשלים בעיקר על שום ריחם הארגמני; הוא לעס ורקק את כל השיירים הגסים של בשר עזים או מַקרוני שבעלת הבית האיטלקית השליכה מהגזוזטראות – בשר-עזים ומקרוני היו ריחות חריפים, ריחות אדומים. הוא הלך שבי אחר המתיקות המסחררת של קטורת לתוך מבוכים סגולים של כנסיות אפלות, רחרח וניסה ללעוס את הזהב אשר על פני זגוגית צבעונית של מצבת קבר"…

[1] משורר אנגלי  (1909-1837)

אליזבת בארט בראונינג: סונטות מהפורטוגזית: הספר השלם

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

"זר שלגים, מבחר משירת יידיש" בחר ותרגם בני מר: איך נראית המוזה?

איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י"ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את "הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי"' ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י"ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו "יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות", ומדגיש כי השירים שבספר הם רק "דוגמאות מן העושר הזה".

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן "כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה": היידיש נתפסה כ"אמצעי נחות" לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: "העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל."

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  "להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר". לפיכך החליט, כך הסביר, "להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז 'ילֶד' ב'חלֶד' או 'מזכרת' ב'קֶרֶת.'" מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: "צַמּוֹת־הַקֶּרַח" עם "דּוֹקֵר־רַךְ" בשיר של ביאליק "סף-אביב", "רֶגַע קַל" עם "הַכֹּל נִשְׁקָל" ועם "חֲצִי אֻכָּל", בשיר של פרץ מארקיש, "הַשָּׁמַיִם" עם "וְאָז מָה אִם", בשיר של יחזקאל דוברושין, "לִקְלֹעַ" עם "הַלֹּעַ" ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר "שערך הזהוב" של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
"הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?"
הִיא חוֹשֶׁבֶת. "וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?"
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר "בלדת מלחמה" שכתב איציק מאנגר "ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר" מתחיל בשורות הנבואיות: "בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב".

השיר "סמוצ'ה" הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר "מלכהל'ה, עץ הדובדבן", של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה'לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת. 

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

אלכס מיכאלידס, "הבתולות": מדוע מאכזב

את ספרו הקודם של אלכס מיכאלידס, המטופלת השקטה, קראתי בסקרנות גוברת והולכת, וסופו, הפתרון שמבאר את כל המיסתורין המצטבר לאורכו של אותו ספר מתח, הצדיק את הקדחתנות שבה נקרא.

ספרו החדש של מיכאלידס מאכזב.

כדרכם של ספרי מתח רבים, הסיפור נטוע בהווייה של מקום תחום שבו אנשים מכירים זה את זה, כאן – באוניברסיטה בקיימברידג'. ההווי האוניברסיטאי משמש לא פעם רקע ספרותי, עד כדי כך שיש ממש סוגה כזה שמכונה, " a campus novel" או "an academic novel" וסופרים רבים (קינגסלי איימיס, סי פי סנואו, פיליפ רות, קוטזי, ורבים אחרים, ביניהם גם מאיה ערד "שלנו"), לאו דווקא כאלה שכותבים ספרי מתח, ממקמים את העלילה באוניברסיטה.

אבל בספר שלפנינו אין באמת חשיבות אמיתית לאוניברסיטה שברקע: התככים האקדמיים קלושים, כמו גם התלות של העלילה במיקום הספציפי.

לכל אורכו מתעוררת תחושה שהסיפור מופרך ולא מעובד כיאות.

גם כאן, כמו בקודמו, המטופלת השקטה, אנחנו פוגשים דמות ראשית שמגיעה מעולם הטיפול: מריאנה, פסיכולוגית ממוצא מעורב, אנגלי ויווני (כמו זה של הסופר), נקלעת לתוך פרשת רצח. כבר בעמוד הראשון נמסר לנו שהיא "יודעת" מי הרוצח, וזה כמובן איתות אזהרה מובהק לכל מי שמכיר את הסוגה: ברור שהאדם שעליו מצביע הסופר באמצעות הדמות הראשית בסיפור אינו הרוצח. אלמנטרי.

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה לא משכנעת עם דמויות מקרטון. אף אחד שם לא מעורר תחושה של אמינות, או אהדה. עד כדי כך שבמהלך הקריאה נאלצתי לעצור מדי פעם כדי לבדוק על מי בעצם מדובר: שמות צצו ונעלמו, והדמויות לא צברו נפח, ולכן לא הצלחתי לזכור ולמקם אותן בעלילה.

עלילות המשנה לא הצליחו להסיח את הדעת, כנהוג וכנדרש מספרי מתח שבהם הסופר נוקט את התכסיס הידוע של "קוסמים" שבזריזות אצבעות או בלהג משכנעים אותנו להביט הצידה, כדי שלא נשים לב לתעלול שהם מבצעים. מיכאלידס שמכיר את חוקי הסוגה מנסה לשכנע אותנו להביט הצידה, אבל לא כל כך מצליח, כי הסיפורים "האחרים" פשוט לא מקבלים נפח ולכן לא זוכים להתעניינותנו.

כדי "להעמיק" את הסיפור משתדל מיכאלידס להיעזר בגדולים ממנו: הסיפור גדוש באזכורים מהמיתולוגיה היוונית, ומכתביו של המשורר האנגלי טניסון. אבל המיתולוגיה והשירה לא מצליחות להעשיר את הספר והשיבוץ של הציטוטים נחווה מלאכותי ואפילו מוזר. איזה ערך יש בפסקאות שכתובות ביוונית, כשברור שרוב הקוראים לא יכולים לקרוא אותן, גם אם תרגומן מובא בהמשך?

גם הפתרון הסופי לא משביע רצון. הוא אמור להפתיע (מאוד!), אבל מכיוון שהדרך אליו הייתה מייגעת ורדודה, גם הסוף לא מעורר שום הזדהות.

מיכאלידס מנסה לשמור על האהדה שלנו כלפי מי שפשע והיה בעצם גם קורבן מסוגו. הרעיון ראוי. הביצוע לא מוצלח.

Alex Michaelides, The Maidens

תרגמה: רחל פן