סאלי רוני, סופרת אירית צעירה, היא כיום ההייפ הלוהט ביותר בעולם המו”לות. את ספרה הקודם, אנשים נורמליים עיבדו לסדרת טלוויזיה מצליחה ביותר, וכבר ביוני 2021, עוד לפני שספרה השלישי Beautiful World Where Are You ראה אור (בתחילת ספטמבר 2021), התחוללה סערה ציבורית: עותקים מוקדמים ולא מאושרים שלו נמכרו ב-e-bay תמורת יותר ממאתיים דולר!
באוגוסט חילק המו”ל של רוּני עותקים מיוחדים לעיתונאים ולסלבריטאים, ומי שהצליח לשים יד על הספר נחשב בר מזל במיוחד.
נראה שגם אני הצטרפתי לקהל: קניתי את הספר ביום שבו הופיע באמזון קינדל, ואצתי לקרוא אותו.
האם ההייפ מוצדק? האם מדובר באמת בספר שראוי לכל תשומת הלב העודפת שהוא מקבל?
למען האמת – לא ממש.
סאלי רוּני עושה בספר משהו שלטעמי גובל בעצלות, או לפחות בחולשה אמנותית: בין פרקי העלילה היא משלבת פרקים שבהם היא שוטחת דעות והרהורים של שתי הדמויות הראשיות בסיפור, אליס ואיילין, החברות הכי טובות, שהכירו כשלמדו ביחד באוניברסיטה בדאבלין. פרקי הביניים הללו, שמהווים כמחצית מהטקסט, הם לכאורה סדרה של אימיילים שהשתיים כותבות זו לזו ובהן הן מספרות, “מרצות”, את דיעותיהן על שלל עניינים.
למשל – על החברה הצרכנית בארצות המפותחות, ואיך כדי לספק את מאוויי העשירים, הנהנתים והמפונקים, נאלצים עניי העולם לעבוד בפרך: “שיאה של כל עבודת הפרך שמתרחשת בעולם, כל השריפה של הדֶּלֶק הפוֹסִילִי, כל יגיע הכפיים בחוות לגידול פולי קפה והמטעים של קני הסוכר, בשביל זה! בשביל חנויות הנוחות. […] כל יום אנשים מתים כדי לייצר את מה שמוצג כך לראווה. הם נכתשים באופנים מחרידים, ילדים, נשים, הכול – כדי שאני אוכל לבחור לי את ארוחת הצהריים המוכנה והארוזה, מתוך מבחר של אריזות פלסטיק לשימוש חד פעמי”.
או באימייל אחר – על ישו ועל אמונות דתיות: “יכול להיות שבאמת ראיתי מחזה כזה כאן, באמצע דאבלין רק לפני כמה שעות? יכול להיות שדברים כאלה מתרחשים בעולם האמיתי שאת ואני חיות בו?” איילין תוהה, אחרי שביקרה בכנסייה עם בן זוגה הדתי.
או – על סופרים אחרים: אליס “לא יכולה לשאת סופרים בני זמננו”, כי, לטעמה, אין להם מושג איך אנשים חיים כיום: “איך זה שהם לא כותבים על מה שמעסיק אותם באמת? מדוע הם מעמידים פנים שהם שקועים כל הזמן במחשבות אובססיביות על המוות, על יגון ועל פשיזם, כשכל מה שמעניין אותם באמת זה איזו ביקורת יקבל הספר החדש שלהם בניו יורק טיימס?” (האם אלה מחשבות של אליס או של סאלי רוני?)
כן, אליס, אחת משתי הגיבורות הראשיות ברומן, היא סופרת מצליחה מאוד, שהתעשרה מכתיבתה, ואחד מספריה עובד לסרט קולנוע. אי אפשר כמובן שלא לחשוב שמדובר בבת דמותה של סאלי רוּני עצמה, ונראה שגם כאן הסופרת “אומרת” את מה שהיא רוצה שנבין באופן ישיר, באמצעות האי-מיילים שבת דמותה כותבת. כך למשל אליס מתקוממת נגד הסקרנות הרכילותית של קוראיה: “מה מרוויחים הספרים מכך שהם מקושרים אלי, אל פני, אל ההתנהגויות האופייניות שלי?” כותבת אליס לאיילין. או אולי, בעצם, סאלי רוני – לנו?
נראה שסאלי רוני הסופרת נוהגת אחרת מהסופרים שהיא מותחת עליהם ביקורת. הרומן שלפנינו לגמרי עכשווי. עד כדי כך, שבחלקו האחרון מתוארת הפנדמיה הנוכחית. הוא עכשווי לא רק בשל אירועים מוכרים מהמציאות כיום, אלא גם ובעיקר כי אליס ואיילין בנות השלושים מייצגות (כנראה) את בנות הדור שלהן: אלה שבניגוד לנשים בדורות הקודמים ש”נהגו להתחתן וללדת ילדים, ולנהל פרשיות אהבים”, עומדות ברווקותן: “בגיל שלושים כולם רווקים שגרים עם שותפים לדירה, אנשים שהם כמעט לא פוגשים.”
וכך השעון הביולוגי המפורסם שאמור להעסיק נשים צעירות ולהטריד אותן – האם יספיקו להינשא וללדת ילדים? – פועל לא רק בחיים אלא גם כאן, ברומן. שתי הנשים הצעירות מתחבטות בתהייה האם הגברים שאתן אוהבים אותן באמת. האם הן רוצות להישאר אתם בקשר ארוך. האם עליהן להעמיד פנים שאינן מעוניינות בכך, כדי שלא לאיים על אותם גברים, או שמוטב להן להיות כנות ולהביע את רצונן במחויבות הדדית?
בסיכומו של דבר, יש ברומן שלפנינו משהו שמזכיר קצת את ייסוריה של אליזבת בנט בגאווה ודעות קדומות. שוב – אישה צעירה שרוצה בסך הכול להתחתן וללדת ילדים. שוב – טעויות ותקלות שנובעות מאי הבנה. רק שאצל ג’יין אוסטן הכול כתוב בתחכום ומתוך ביקורת חברתית נוקבת, ואילו אצל סאלי רוני הדברים נאמרים שוב ושוב באופן ישיר. הדמויות כותבות את הדברים בגוף ראשון, ולנו לא נשארת בעצם שום עבודת פענוח, או קריאה בין השורות בניסיון להבין סבטקט. ויש הרבה מאוד תיאורי מין מפורשים ומדוקדקים.
לעולם לא אבין איזה צורך יש לסופר או לסופרת לדבר על אברים אינטימיים, נשיים וגבריים כאחת, לפרט כל נגיעה ולתאר את הקולות הנלווים אל כל תנועה או תחושה. מה התיאורים הללו תורמים לקורא, למעט אולי הצורך במציצנות (פרוורטית…)? לטעמי כל זה לא נחוץ, מביך, ואפילו, אני מודה, די משעמם. באמנות אני מצפה לעידון, לא רק במובן הנגזר מהמילה “עדינות”, אלא במשמעות שטבע פרויד: סובלימציה, כלומר – תיעול התשוקות והיצרים לאפיקים שיש בהם יצירתיות. התיאור הישיר, הבוטה, אינו סובלימטיבי, כי אינו עובר תהליך של ריבוד. אין צורך לפרש, אין מקום לריבוי משמעויות, בעיני הוא כאמור – לא מעניין.
מה שכן, כתיבתה של סאלי רוני ממש מזמינה עיבוד ויזואלי, אולי, שוב, סדרת טלוויזיה מצליחה. רוּני מפרטת כל תנועה, כל הבעת פנים, כל מחווה. יש קטעים שבהם הפירוט העודף הזה מתחיל לייגע. מתחשק כמעט לומר – אולי מוטב לחכות לסדרה, במקום לקרוא את הוראות הבימוי המפורטות כל כך…
הספר לא תורגם לעברית, וגם לא יתורגם! אחרי שכתבתי את הטור נודע כי סאלי רוני סירבה למכור את הזכויות בשפה העברית, בשל תמיכתה ב-BDS.
