יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

אלכס בראון, "גלויה מאיטליה": כמה מהמם?

מתחת לכותרת שמו של הספר מופיע ציטוט שחתומה עליו מישהי ששמה קייטי ברמלי: "קסום ורומנטי להפליא", כך שאין הפתעות. גם הציור המופיע על העטיפה מעיד על הז'אנר: רואים בו אישה צעירה על רקע נוף צבעוני, ים בתים, צמחייה ירוקה, פרחים. מה אמרנו? קסום ורומנטי!

ייתכן שצריך לקרוא פעם אחת גם ספר מהסוג הזה, כדי לדעת על מה מדובר. והרי יש לספרים הרומנטיים והקסומים הללו שוק נרחב מאוד של קוראות שנהנות לדאות על גלי הקסם (הרומנטי להפליא) המובטחים להם. העלילה חייבת כמובן לכלול התאהבות של צעירה יפה ועצובה וגבר נאה ורב עוצמה. אחרי אי אלה תלאות וסיבוכים (קלים! אנחנו במציאות קסומה, לא לשכוח!) בני הזוג יכירו באהבתם, יתנשקו, ובקרוב מאוד יינשאו. העתיד ורוד. ההווה קסום. האושר בלתי נמנע.

מה עוד בלתי נמנע? הקלישאות: לתינוקת יש "ריח מקסים", ובני הזוג חווים רגע "עז וחושני"; התיאורים הגנריים: "הם ניתקו זה מזה אחרי נצח של אושר מעורב בעצב", שמות התואר הרבים: "היא נראתה מהממת, זהובה, קטנטונת ונוצצת", וכן, שם התואר השגור ביותר הוא הטיות שונות של המילה "מהמם", לפעמים כמעט ברצף, באותו משפט: "אני מתגעגע לפנים המהממות שלך", הגיבורה רואה "דלפק זכוכית מלא ביהלומים מהממים", בני הזוג "ראו את הגינות המהממות" ואז התיישבו "בדממה המומה"…

אין, כמובן, תיאורי מין בוטים: הרומן הרומנטי נועד לקוראות מעודנות והוא מדיף ניחוחות של ורדים ושל בושם. אין בו הצחנה הנודפת מהתעלות הממשיות בוונציה, בוונציה שבספר מסתלסלים מעל התעלות ניחוחות של פיצה ושל תבלינים, כפי שמדמיינת אותן הסופרת. אין בו גם ריחות העולים מגופם של בני אדם: כאן המגע ביניהם רומנטי וקסום, לכן "זאת הייתה הרגשה מדהימה ונהדרת", לצד "היא מרגישה את "גבו האיתן" ואת "שרירי הבטן המתוחים שלו מתחת לקצות אצבעותיה, שנכרכו סביב גופו." שיא התעוזה מגיע כאשר "לשונו השתלבה בלשונה וכל גופה עקצץ מכמיהה אליו". 

אני מניחה שמי שכתיבה כזאת מהממת אותה, תחוש המומה כדבעי. 

Alex Brown, A Postcard From Italy

מאנגלית: אסנת הדר

שלומית עוזיאל, "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית": מניין הגיעה המילה שמוזינג?

מפעים להיווכח עד כמה מרתק, משעשע ומחכים יכול להיות ספר העוסק בסוגיות הקשורות בלשון, וליתר דיוק – בעיקר בלשון העברית. אכן, הוא צופן שלל הפתעות, שכל אחת מעניינת יותר מקודמתה, ומגוון הנושאים העולים בו נרחב ועשיר.

שמות הפרקים יכולים להעיד על תוכנם: "מאיפה אמרת שאת – על מקורות מילים", "תיבות האוצר: על מקורות של מטבעות לשון וביטויים", "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית", "מי נתן לך רישיון – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית", "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה", "לשם ובחזרה: ענייני תרגום", ולבסוף – "מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע". הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן.

עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות. למשל, כשהיא מראה כיצד, ומסבירה מדוע, יש למילה "למפרע" משמעות כפולה וסותרת! : "1. מראש. 2. לאחר מעשה", היא מוסיפה, "לך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה". כשהיא מספרת על המילה האנגלית defenstration היא מבארת "שפירושה זריקה של מישהו או משהו מהחלון", ותמהה: "אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכה מילה כזו? זה קורה אצלכם הרבה?"

כל אחד מהפרקים ותתי הפרקים מכיל הפתעות ומתנות קטנות לקורא. חשבתם למשל על כך שהמילה "לאבק" אוחזת בשתי משמעויות מנוגדות, כמו גם המילה "לקלס"? מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן? "עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל". מעניין!

בהקשר דומה מביאה עוזיאל ביטויים שגורים בפינו: "לשאת עול": אם כי עול "כבר אינו אביזר שמופיע בחיינו", או "לא תחסום שור בדישו", אם כי נראה שאף אחד מאתנו לא ראה מימיו שור דש… 

שאלה: מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה; 'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים china! ברור! הכול מתחבר…!)

זוכרים את המילה "מהפך"? היא מופיעה בתת הפרק "גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים", ומסתבר שחיים יבין לא היה הראשון שיצר מילה. גם המילה defenstration, למשל, נוצרה "בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618"! 

שמחתי מאוד לפגוש בספר מכרים. למשל, את הבלשן גיא דויטשר, שמספרו ("הנפלא", לדבריה, וכמה שאני מסכימה!) גלגולי לשון היא מצטטת, ומראה כמוהו איך מטפורות הן המקור של כל מושג מופשט. בדיון על כך היא מראה כיצד ממש בימינו הולכת ונוצרת מטפורה חדשה שנהפכת למילת היחס "מול": לא עוד מצביעה על מיקום במרחב, אלא "ברובד הלשוני הדיבורי היא משמשת במשמעות המופשטת עוד יותר של שיתוף פעולה בין גופים נפרדים". 

שמחתי במיוחד בפרק שבו עוזיאל דנה בצירוף מוכר מאוד באנגלית: olive skin. מאז ומתמיד תמהתי מה פירוש שם התואר, ולמה בעצם מתכוונים דוברי האנגלית כשהם משתמשים בו. עור בצבע זית? כלומר – ירקרק? מי ראה אי פעם בני אדם שזהו גון עורם? לא כך מציירים חוצנים? עד כדי כך תהיתי, שבדקתי בגוגל איך בעצם נראה צבע עור כזה… בדיון שעוזיאל עורכת על הצירוף היא מראה שאני צודקת: לדוברי עברית הצירוף מוזר, ולכן יש לשקול את תרגומו לעברית: בהחלט לא "עור בצבע זית".  

אהבתי במיוחד את הדוגמאות לשמות שזכו למשמעות הפוכה מזאת שהייתה להם במקור: "'לוליטה' למשל הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית". בדיוק כך!

נהניתי במיוחד מתת הפרק שבו עוקבת עוזיאל אחרי המסע המשעשע של מילה מעברית וחזרה אליה. זה הולך כך: המילה העברית "שמועות" התגלגלה ליידיש כ"שמועס", כלומר –  פטפוט, וברבים –  "שמועסן". משם היא חדרה לאנגלית האמריקנית: כ-"shmooze", כלומר פטפוט, ובעיקר כזה שנועד לשמר קשרים מקצועיים. והנה המילה "סגרה מעגל וחזרה אל העברית. במעבר מהאנגלית לעברית שמרה 'שמוז' רק על המשמעות הספציפית יותר של שיחה למטרת נטוורקינג, וצורתה משקפת את התחנות שעברה: בדרך כלל היא מופיעה עם הסימוית האנגלית ing-  –  כלומר לא 'שמוז', אלא 'שמוזינג'". 

מסען של השמועות בדרכן אל השמוזינג הוא רק דוגמה אחת מיני רבות בספר מרתק ומומלץ מאוד. 

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

כתבה – רקפת זיו-לי, אייר – אמרי פרסיה, "איזו מין חתולה את, יוסף?" מקסים!

אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד', גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: "ספר נהדר. מעניין ומרגש."

כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.

מין חתולה את יוסף 1

אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: "בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה, אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול". שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…

מין חתולה את יוסף 2

גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: "לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת 'השכנים'"…

מין חתולה את יוסף 4

כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.

מין חתולה את יוסף 5

זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: "כמו למבוגרים, אבל טוב יותר".

אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.

מין חתולה את יוסף 3

לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף "מושכת קצה חוט", שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…

אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.

Sonia Purnell: a woman of no importance

"ספר מרתק כמו מותחן, קשה להניח אותו," כתבו בניו יורק טיימס על הספר A Woman of no Importance , ובחרו בו, לצד כמה עיתונים נוספים, כספר העיון הטוב ביותר שראה אור ב-2019. הוא אכן מרתק ואפילו מעורר השתאות.

הביוגרפית סוניה פרנל מגוללת בספר את סיפור גבורתה יוצא הדופן של וירג'יניה הול, אישה אמריקאית קטועת רגל שפעלה בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, הקימה בכוחות עצמה מחתרת מקומית שמנתה אלפי בני אדם, הדריכה, פיקדה, הנחתה ושימשה דוגמה אישית ללוחמיה. הגנרל אייזנהאור העריך בדיעבד שפעילותה קיצרה את המלחמה בשמונה או תשעה חודשים, שכן אחרי הנחיתה בנורמנדי הפעילה וירגי'ניה הול את הכוחות שאימנה. בנות הברית ציידו אותה ואת לוחמיה בנשק (וגם באוכל, כסף, תרופות ואפילו ב"פינוקים" כמו התה האהוב עליה), שאותו הצניחו בתיאום אתה, לתדהמתם של הצרפתים שגייסה ואימנה. בשלב מסוים אפילו ציידו אותה במכשיר טלפון "s-phone"', שאתו יכלה לתקשר מהקרקע ישירות עם הטייסים. בעזרת הנשק עיכבו היא ואנשיה את תנועתם של הגרמנים: פוצצו גשרים, הסיטו רכבות ממסילותיהן, הרסו כבישים ומוטטו עמודי טלפון, וכך שיבשו את היכולת של הגרמנים לנוע ולהשיב מלחמה שַׁעְרָה.

עיקר הפעילות של הרזיסטנס (תנועת ההתנגדות המחתרתית) התרחשה אחרי D-Day, כלומר, אחרי שבנות הברית הגיעו אל חופי אירופה והחלו באופנסיבה שנעה ממערב למזרח, אבל וירג'יניה הגיעה לצרפת כבר ב-1941, יצרה את הרשת והכינה את הלוחמים. היא הגיעה לעיר ליון, ששכנה באזור של צרפת החופשית, זאת שלא שלט בה גנרל פטן שנכנע לגרמנים בלי קרב, שיתף אתם פעולה והקים את משטר וישי. באותה תקופה מעטים היו הצרפתים שרצו להיאבק בגרמנים. רבים חשו מובסים וחלשים ולא האמינו שיוכלו לגבור על צבא הכיבוש הגרמני, אחרים הלכו שבי אחרי התעמולה הפרו גרמנית. לדבריה של מחברת הספר, פטן הצליח לשכנע רבים שיש כבוד בתבוסה. 

אחרי שהקימה את הרשת שלה, הוטל על וירג'יניה לרסן את האנשים ולחכות, לא להניח להם לפעול בטרם עת, גם אם התנקשויות ומעשי חבלה נראו להם מפתים. עם זאת, כמה מפעילי הרזיסטנס, בהם גניקולוג צרפתי ד"ר ז'אן רוסט (Jean Rousset) ונשים בזנות, פעלו בחשאי, למשל – הדביקו גברים מנאמני משטר וישי במחלות מין, או דלו מהם מידע חשוב ומועיל. 

בשלב מסוים, זמן רב לפני D-Day, הפליל סוכן כפול רשת שלמה של מרגלים וכולם נשבו. "כל עתיד המודיעין של בנות הברית נסמך על אישה אחת, שלאורך מרבית חייה הבוגרים זלזלו בה", כותבת מחברת הספר, זלזלו – לא רק מפני שהייתה אישה, אלא גם בגלל רגלה הקטועה, אם כי זאת מעולם לא הפריעה לה לפעול כנדרש. כך למשל כשנאלצה לנוס מצרפת  (אך שבה אליה!), חצתה את הרי הפירינאים בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים, קור ושלג, טיפסה על מדרונות תלולים וירדה מהם, צעדה במשך יותר מיומיים, למרות כאבי התופת והגדם שדימם במגע עם הפרוטזה. המעשה נשמע בלתי אפשרי, אבל אכן קרה! 

אחת הפעולות המדהימות שווירג'יניה יזמה, תכננה והוציאה לפועל הייתה שחרורם הבלתי אפשרי של שנים עשר לוחמים מתוך כלא מוזק (Mauzac), ליד העיירה ברז'רק. בין היתר, הצליחה להבריח פנימה מכשיר קשר שסייע להם כמובן. הגרמנים היו אמנם מצוידים במכשירי איתור, אבל לא העלו בדעתם שהתקשורת של האסירים מתבצעת מבין כותלי הכלא עצמו! הול נעזרה באשתו של אחד האסירים שהביאה לו אוכל, שכלל קופסאות שימורים של סרדינים. האסירים השתמשו בהן כדי לייצר מפתח לדלת. את התבנית למפתח עיצב אחד מהם מלחם. תיאור מעשה הבריחה מפעים יותר מכל ספר מתח בדוי.  

שירותי הביון האנגלים הם אלה שהכשירו את וירג'ינה לפעול בצרפת, אבל, כפי שאמרה סוכנת אחרת, "הם ניסו ללמד אותנו משהו שלא ידעו בעצמם". אף צבא זר לא פלש לאנגליה במשך יותר מאלף שנה, ולא היה להם מושג עד כמה האויב שנגדו נלחמו אכזר ונטול עכבות. סוכנים אנגלים שהגיעו לצרפת שגו לפעמים בפרטים מהותיים שיכלו להסגיר אותם בקלות. כך למשל החזירה פעם וירג'יניה סוכנת שהגיעה בשיער מסולסל-תמידית ("פרמננט") – כל מקומי היה מבחין בה מיד, כי בצרפת לא התאפשר בימי המלחמה הלוקסוס של תסרוקות כאלה. סוכנים היו צריכים ללמוד למשל שבבתי קפה בצרפת אסור היה למכור אלכוהול בימים זוגיים; שלא נהוג ללעוס מסטיק; שידיים בכיסים יסגירו מיד את זרותם. מי שלא ידע פרטים כאלה הסתכן בחייו. אכן, היו גם טעויות שעלו בחיי אדם: סוכן הגיע ובכיסו המפה של דירת המחסה במרסיי שבה יכלו סוכנים להתחבא, ובמקרה אחר הגיע סוכן ובכיסו שטרות כסף מזויפים שכל מספריהם הסידורים עוקבים. 

חרף כל הישיגיה, הקפידה הול לשמור על אנונימיות. המחברת מספרת על הקשיים שהיו לה במהלך הכתיבה באיתור ובתיעוד המעללים של וירג'יניה. "לוחמי גרילה לא מתכוונים לשמח היסטוריונים בעתיד בכך שישאירו תיעוד מסודר של כל המשימות שביצעו", כתבה, אבל חרף הקשיים הצליחה להגיע לעדויות וולמסמכים רבים, שמציירים את השתלשלות העניינים בדייקנות ופרוטרוט מרשימים. 

מעניינות מאוד גם המסקנות שהביוגרפית מגיעה אליהן. למשל: "במהלך הלחימה בצרפת שינתה וירגי'ניה הול לעד את תורת הריגול ואת האופן שבו תופסים נשים לוחמות, כי הוכיחה שנשים יכולות לחרוג מההתנהגות הנשית המקובלת ולקרוא תיגר על כל הסטריאוטיפים, אם רק נותנים להן את ההזדמנות".

בישראל אנחנו עדים כיום למאבקן של צעירות שתובעות שוויון בשירות הצבאי. לאחרונה הן מבקשות למשל להצטרף לסיירות ולשרת כלוחמות, לצד הגברים וכמוהם. תמיד הצטערתי לראות שבישראל פמיניזם ושחרור נשי נכרכים בשירות הצבאי. אבל משום מה כשמדובר באישה שלחמה בנאצים, נקודת המבט שלי משתנה, אולי מכיוון שהזוועה שהמיטו הנאצים על אירופה, ובעצם על העולם כולו, חד משמעית ומחרידה, ומובן מאליו שמי שרצה להילחם נגדם היה בצד הצודק. 

וירג'יניה הול חלמה לשחרר את צרפת כי אהבה את המדינה, שבה חיה כמה שנים בצעירותה. "הלהט והרצון להתנגד לברבריות הצפויה [להגיע לצרפת] הניעה אותה לסכן את חייה כדי להגן על ארצה השנייה." לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה, בעקבות ההתקפה היפנית על פרל הארבור, כעסה וירג'יניה על הבדלנות האמריקנית", כי "ראתה במו עיניה את המציאות תחת הכיבוש הפשיסטי" (ואחרי המלחמה הזדעזה מכך שארצה גייסה לשורותיה פושעי מלחמה נאצים, ביניהם את קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו האכזר שפעל בעיקר בליון, כדי להיאבק באיום הסובייטי). אי אפשר להתכחש ליכולותיה, לתרומתה המכרעת למלחמה המוצדקת כל כך.

מדהים לקרוא איך אחרי הניצחון, כשווירג'יניה חזרה לארצות הברית וניסתה להשתלב בשורות הסי-איי-איי, היא זכתה שוב ביחס מזלזל, בשל נשיותה. באסרטיביות שלה ראו היסטריה מוגזמת. חשדו בה בשל חשאיותה, וסברו שיש לה מה לסתיר ולכן אינה מוכנה לספר בפרוטרוט מה עשתה במהלך המלחמה באירופה. נתנו לה תפקידים משרדיים, הרבה מתחת לרמה וליכולת שלה. 

כיום, אחרי מותה, היא זוכה סוף סוף לתהילה שהיא ראויה לה, ולא רק בספר שלפנינו: "וירג'יניה לא זכתה בהכרה הראויה במהלך הקריירה שלה בסי-איי-איי, אבל לאט לאט מסתמן שהמורשת שלה מוכרת ומובנת יותר. אלואיז רנדולף פייג', האישה הראשונה שזכתה בשנות ה-70 בתפקיד רם דרג בסי-איי-איי, דיברה על הנשים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וביססו את הפעילות בשטח למען 'אחיותיהן שבאו אחריהן'". ב-2018 סיפרה ג'ינה הספל, ראשת הסי-איי-איי הראשונה, כיצד "ניצבה על כתפיהן של גיבורות שלא חיפשו כבוד והכרה".

"כיום," מוסיפה הביוגרפית ומספרת, "וירג'יניה מוכרת רשמית בסי-איי-איי כגיבורה חד משמעית של המלחמה, מישהי שהקריירה שלה בסוכנות נבלמה בשל התסכול שלה מהממונים עליה, שלא איפשרו לה לבטא את כישוריה."

מנחם לדעת שווירג'יניה הול ידעה בכל זאת שמחות בחייה. היא ידעה אהבה, נישאה לאחד הלוחמים שלה, ובסופו של דבר מתה מוות טבעי, גם אם בטרם עת, כשהייתה בת שבעים ושש. ייתכן שלקתה בבריאותה בשל כל כדורי ההמרצה וההרגעה שנטלה במהלך המלחמה, כדי שתצליח לתפקד. ובכל זאת, הרי ראתה ברכה בעמלה. היא הייתה אפילו עדה ללכידתו של אחד הבוגדים המרים, כומר בשם רוברט אלש (Robert Alesch) שהיה סוכן כפול. אותו אלש שמעל באמונה, הסגיר רבים מחבריה, ושדד את רכושם, ולכידתו הייתה חשובה לה מאוד.

נראה שגם ההכרה המאוחרת בפועלה לא הייתה חשובה לה במיוחד. היא עשתה את מה שעשתה רק משום שהאמינה, יכלה ורצתה. טוב שסיפורה הובא בפנינו, שהרי אנחנו קיבלנו אולי את חיינו בזכותה. כמה אירוני השם של הספר: "אישה נטולת כל חשיבות". כך ראו אותה כל מי שלא הבינו מי היא, מה היא יכולה לעשות, ומה אכן עשתה. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הוא לא ראה אור בעברית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי. 

שייקספיר, סונטה 3: הבט בבואה ואז אמור – הבט בראי, אמור אם זה העלם – הבט בראי ובו לצלם צו – בראי את צלמך ראה ולו הגד – הבט בראי, דיוקן ניבט בך – אל המראה לראות פניך גש – הבט במראה ואמור לפניך

גלי מיר-תיבון, "הדס בקצה הלילה": כיצד הוא מביע את סיפורה של הציונות

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

הסרט "המלכה שושנה": כמה יופי ואיזה עצב, פסטיבל דוק אביב 2021

המלכה שושנה

"מתי נאוה נולדה?" שאל מראיין את שושנה דמארי בימים של שיא תהילתה: זמרת מצליחה, נערצת, מלכה, לכל הדעות. נאוה הייתה בתה היחידה של דמארי.

"לפני שנכנסתי ל[תיאטרון] לי-לה-לו", השיבה הזמרת, ופרצה בצחוק. אין לבת שלה תאריך לידה. רק התייחסות של האימא אל עצמה ואל הקריירה שלה. האם הייתה בו, בצחוק של דמארי, מבוכה? מודעות עצמית? הבנה שתשובתה משקפת עד כמה היא מרוכזת בעצמה בלבד? האם כשצחקה לשמע תשובתה הבינה גם את מה שלא נאמר בה? 

נאוה נולדה בתחילת הנישואים של שושנה, בימים שהקריירה שלה כזמרת התחילה לנסוק. כשנאוה הייתה ילדה, נסעה אמה לארצות הברית למסע הופעות שהתרחב והגיע לכל קצוות תבל, ונמשך שנתיים. נאוה כתבה לה מכתבי געגועים. הסבירה לה שהייתה מוותרת על כל המתנות שאמה שלחה לה, רק שהיא עצמה תחזור כבר הביתה. ועם זאת, גם עודדה אותה להמשיך ולפתח את הקריירה המפוארת שלה. 

כשאביה של נאוה, בעלה של דמארי, סיפר לילדה שאמה נוסעת עכשיו להופיע גם לאפריקה, כתבה לה נאוה שהיא דואגת: אפריקה מקום מסוכן. ובה בעת היא גם מעודדת את אמה: כן, תסעי לשם, תשירי ותצליחי.

הקונפליקט המשתקף בדברים הללו הולך ומתעצם לאורך הסרט התיעודי שעוסק בשושנה דמארי ובמלכותה כזמרת. 

כשהיא מצליחה, כשהיא מסתובבת בעולם, כשהיא מופיעה על מיטב הבמות – מתי כספי מספר שהיא הייתה אחת הזמרות המעטות ששרה בקארנגי הול בלי להזדקק למערכת הגברה – היא כובשת את העולם. הארי בלפונטה ונינה סימון שרים את שיריה. היא נערצת. בריאיון בטלוויזיה בארצות הברית משווים אותה לאווה גרדנר, והיא לא מרוצה: אני שושנה דמארי, היא אומרת בגאווה.

אבל אחר כך, אחרי כמה שנים שבהן שושנה חזרה ארצה וחיה עם בעלה ועם בתם, הגלגל מתהפך. 

זה קורה כששלמה בושרי, בעלה של שושנה, מת, ובתה היחידה מחליטה לעזוב את הארץ. נאוה חיה בקנדה, הרחק מאמה, במשך עשרים שנה. 

ושושנה המזדקנת מוצאת נחמה בזרים. למשל, בשכנים שגרים בדירה ממול, שאת בתם הקטנה היא מלווה "כמו סבתא" (אם כי את המילה סבתא היא אוסרת עליהם לומר). רואים אותה יושבת בגן הילדים, חוגגת עם הילדה הקטנה. היא מתיידדת עם דודו דותן ועם בני משפחתו, ועם עידן רייכל, שמעניק לה לא רק את חברתו אלא גם את המתנה האמנותית האחרונה בחייה: כמה שירים שהם מקליטים ביחד. 

אבל היא בודדה. בודדה כל כך. רייכל מספר איך ממש בימים האחרונים לפני שמתה שאלה אותו לאן הוא הולך הערב, בליל הסדר. "אל ההורים", הוא אומר ושואל כלאחר יד – "את רוצה לבוא", לבו נשבר מתשובתה המיידית: "כן." בלי להסס. בלי לחשוב פעמיים. כן, היא רוצה. מן הסתם, מתגעגעת למשפחה שאין לה. שלא נוצרה ולא נמשכה. לבתה שבקנדה לא היו ילדים. נאוה שבה ארצה רק כששושנה מתה.

ובתמונה האחרונה נאוה עומדת על הבמה, לנוכח קהל שהתקבץ כדי להתאבל על אמה, על הזמרת המהוללת, ומפליאה לשיר "היו לילות, אני אותם זוכרת…" גם נאוה יכלה להיות זמרת מוצלחת. היא מוכשרת מאוד. אבל במשפחה הזאת היה מקום רק לכוכבת אחת. 

וזה הסיפור: על כישרון ועל כישלון, על הצלחה ועל מפלה. ועל יופי עצום ואינסופי. 

 

איך אומרות שתיקה,סרט בפסטיבל דוק אביב 2021: חסד!

איך אומרות שתיקה

"אני צריכה בזה את אימא שלי," אומרת שיר ניומן, יוצרת הסרט, ובדיעבד — הגיבורה הראשית שבו, וזהו רגע ששובר את הלב, ועם זאת מעורר תקווה.

הסרט נפתח בגילוי: רבקה, סבתה של שיר הלכה לעולמה. שיר ואביה מפנים את חפציה, ושיר מגלה להפתעתה שסבתה עברה הפלה. הייתכן? והרי אביה של שיר היה ילד מאומץ, איך קרה שאמו עברה הפלה? הרי כל כך רצתה להיות אימא!

קשה לעמוד בסודות שנחשפים בעקבות התגלית הראשונה, העובדה שהסבתא נאלצה להפיל את העובר, ולא פעם אחת! מסתבר לה לשיר שהסבתא עברה כמה הפלות, עד שלא יכלה עוד להרות. 

מי אילץ אותה להפיל? מסתבר לה, ולחברה שאיתה היא עורכת את התחקיר, שמדובר בתופעה שהייתה נפוצה מאוד בקיבוצים. מוקי צור, שחוקר את קורות הקיבוצים בישראל, מסביר לה, שמאחר שהקיבוץ נתפס כיחידה כלכלית, הרשו לעצמם החברים באספה הכללית לקבוע שאל לה לאישה להביא ילדים לעולם במועד שלא התאים למשק. "אסור היה ללדת. היה קיבוץ להקים!"

וזה היה עניין שלא דיברו עליו. הנשים שאולצו להפיל שתקו. 

אבל זה רק הסוד הראשון שנחשף כאן.

כשאביה של שיר, בעידודה של בתו, מחליט לפתוח את תיק האימוץ שלו, נודע להם שהשתיקה הממאירה לא התרחשה רק בקיבוץ, אלא גם במשפחות אחרות, שגם שם אסרו על אישה להרות, ואם ילדה את התינוק — לא איפשרו לה לגדל אותו.

וגם הנשים הללו שתקו.

הסוד ששיר ואביה מגלים שובר את הלב. לא פחות.

וגם זה לא הסוף. 

שיר שואלת את עצמה מדוע הנשים שאת סודותיהן חשפה שתקו כל החיים, ואז שואלת את עצמה אם יש לה זכות לתהות, שהרי גם היא שומרת כבר שנים על סוד נורא.

ועוד חשיפה, הפעם ממש לעינינו, לעיני המצלמות, מתרחשת.

הסרט רב עוצמה, חשוב, ומשמעותי מאוד. הוא סוף סוף מדבר — בשם הנשים שפחדו. שאיימו עליהן. שהשליטו עליהן טרור. שלא ראו אותן ולא חסו עליהן.

הסרט אומר אותן, ואנחנו שומעים ורואים. 

וזה חסד. 

 

שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

ענת גוב – על החיים ועל המוות

מה יש לומר? ענת גוב, שמתה לפני תשע שנים (כן, "מתה". עדנה מזי"א, חברתה הקרובה, מספרת בסרט שענת שנאה את המילה "נפטרה") מדברת אלינו בסרט, וקולה צלול וחכם. 

הסרט נערך כשיחה בינה ובין אריק קנלר, סוכן אמנים, ומשובצים בו גם דברים שמספרים עליה עדנה מזי"א, וגם בעלה, גידי גוב, ובתה.

העוצמה של ענת מפעימה. אנחנו רואים אותה מתקרבת אל מותה בלי מורא. היא מסבירה שבניגוד לרבים, היא מעדיפה מוות כזה: לא פתאומי, בלי לדעת עליו, אלא מוות שתוכל להתכונן לקראתו ולהשאיר אחריה הכול מסודר כיאות. היא מסבירה לאריק קנלר ובעצם — לכולנו, שאין דבר טבעי יותר מהמוות, שהוא מובן מאליו, צפוי לגמרי, למעשה, שהוא הוודאות היחידה שיש בחיים, ושאם מתגברים על הפחד ממנו כבר אין פחד משום דבר אחר. היא לא מוותרת על ההומור. מביטה על עצמה בפיכחון ובלי פאתוס. וכל מה שהיא אומרת מעורר השראה והשתאות. 

לא לוותר על הסרט, ועל המפגש עם דמותה המופלאה. 



היטלר – החידה האיומה ופשרה

מעדיפה לא להעניק לסרט כוכבים

סרט שמעניק פתחון פה למכחיש השואה הנבזי דיוויד אירווינג, גם אם רק כדי לסתור את דבריו, הוא עניין פגום מיסודו.

כשאירווינג מדבר על יהודים שמתו רק משום שנאלצו לעבוד קשה ו"לא היו רגילים לכך", כי היו מנוונים גופנית (כדרכם של טפילים), ואומר את הדברים באהדה מעושה ומעוותת וברשעות ובזדון אינסופיים, כשהוא טוען כי "מספר הנרצחים היה קטן בהרבה מכפי שהיהודים רוצים לספר לנו", עזבנו את הסרט בתחושה של זעם וגועל. לא לכל טענה יש זכות להישמע! אמנם הסרט מבקש לסתור את הדברים, אבל אסור שיקבלו במה. אסור שיותר לאדם הזה לזהם את המרחב הציבורי!

.



כל העצים נושבים ברוח

אורן ומיכל נולדו בגואטמלה, לשני זוגות הורים שונים, ואומצו על ידי זוג ישראלים. ההורים המאמצים עושים כמיטב יכולתם להעניק לשניים בית חם ומשפחה אוהבת, אך מתקשים מאוד להסתדר עם אורן, צעיר זועם שאובחן כאספרגר. המצלמה מלווה את הניסיונות הנואשים של ההורים להגיע אל לבו, לתקשר אתו ולהרגיע אותו. משימתם לא קלה, בלשון המעטה.

האם הנסיעה המשפחתית לגואטמלה, שם עתידים כל אחד מהמאומצים לפגוש את הוריהם הביולוגיים תרגיע? תפייס? תקל על כל הארבעה?

הסרט מתמקד באורן, אבל גם למיכל יש רגע נוגע ללב ומיוסר שבו היא מסבירה להוריה מדוע היא מרגישה תמיד זרה: תווי פניה שונים מאלה של הוריה ובעצם מכל מי שמקיף אותה בישראל. והיא מנסה להסביר להם בבכי כמה קשה להיות אחרת, מתויגת תמיד כזרה.

המצלמה מלווה את תומר ואת מיכל במפגש שלהם עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור להיות נוגע ללב, אבל בצופה מתעוררת במהלך הפגישות הללו תחושה שלא מתרחש כאן מפגש אמיתי. האמהות הביולוגיות  משתדלות להסביר מדוע מסרו את התינוקות שילדו. האבות הביולוגיים משתדלים להוכיח שהם לא אשמים, שהם "בסדר". האחים הביולוגיים מביטים מהצד, מרוחקים, לא ממש מבינים את גודל השעה. 

העוני המחפיר שנגלה לעינינו אמור לעורר בנו תחושה ששני המאומצים הללו ניצלו מגורל מר. וזה כמובן נכון. ויחד עם זאת, נותרת כל הזמן  תחושה של החמצה, של כאב שלא יכול להירפא.

האימא המאמצת נגעה ללבי במיוחד. בנדיבות ובאהבה אינסופית היא משכנעת את אורן להרשות לאימא הביולוגית לגעת בו ולחבק אותו. אורן קצר רוח, כדרכו, מקשיב לה, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיה. אותה עצמה הוא מסרב לחבק ומסביר שהוא לא אדם של נגיעות ומגע. 

בסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שאורן עלה על דרך המלך: למד טבחות, ועובד. וזה בהחלט משמח ומקל. 





שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

באותה נשימה

לכאורה, הכול ידוע. כבר קראנו הכול על אותו "Covid19", כפי שהפנדמיה נקראת באנגלית או ה"קורונה" אצלנו. הכול התחיל, כזכור, בסין, במחוז ווהאן. מחלה מידבקת מאוד של דרכי הנשימה. כולנו זוכרים איך בהתחלה הכול נראה רחוק מאתנו, אי שם "במזרח הרחוק". איך הנגיף התקרב אלינו במהירות מסחררת, ואיך שיבש את חיי כולנו.

כשרואים את הסרט אפשר לרגע לחשוב שמדובר בסיפור רחוק ונושן, במחלה שהייתה והודברה. הנה למשל באנגליה החליט השבוע בוריס ג'ונסון להסיר את כל ההגבלות, "לחזור לחיים". ובארץ תחושה שהכול מאחורינו. רבים אינם עוטים מסיכות גם במקומות סגורים. רבים שבו לטוס לחו"ל, הרי אנחנו מחוסנים, נכון? 

אבל אז נזכרים כי בתחילת הפנדמיה סירב אותו בוריס ג'ונסון לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי למנוע את המגיפה בארצו, איך התרברב בקול מבודח וסיפר שלחץ את ידיו של חולה מאומת, כאילו שהוא, ראש ממשלת בריטניה, עמיד בפני הנגיף בתוקף תפקידו, ואיך גילה עד מהרה שנדבק (וחלה קשה!), 

וכשעוברים לחדשות, שומעים על מה שקורה גם אצלנו: ההתפשטות המחודשת של נגיף "מטיפוס דלתא", שומעים שגם מחוסנים נדבקים, מגלים שממשלת ישראל שוקלת (ודוחה את ההחלטה) להטיל שוב מגבלות כצעדי מניעה, ונזכרים שהסרט שלפנינו לא מדבר על משהו שקרה בעבר הרחוק והנשכח. מדובר על כאן ועכשיו.

יוצרת הסרט, נאנפו ואנג, היא אמריקנית ממוצא סיני. אמה עדיין חיה בסין, ומדי שנה נוסעת הבמאית עם משפחתה לביקור במולדת. אבל בתחילת ינואר 2020 היא הבינה שנקלעה למצב מסובך ומסוכן. 

הסרט נפתח בחגיגות השנה החדשה בווהאן: רואים מלמעלה את ההמונים המונים את השניות עד להגעתה של השנה החדשה, את רבי הקומות הבוהקים באורות ססגוניים, את כל השמחה, ההמולה וההצטופפות, ואז – מתגלים הסימנים הראשונים למחלה. 

אלה שהשלטונות הסיניים עושים הכול כדי להסתיר אותה. אנשים שסיפרו על המחלה המיסתורית הועלמו. רופאים סירבו לדבר ולהעיד על מה שמתרחש. ונאנפו ואנג צריכה להתחיל לפעול. במישור האישי היא ממהרת להוציא את בנה הקטן מסין, ומספיקה לעשות זאת לפני שמוטל הסגר על ווהאן. ובמישור המקצועי, היא שולחת צלמים לבתי חולים ולמרפאות פרטיות כדי שיתעדו את הכאוס המתחולל שם.

בתי החולים קורסים. אנשים מתים בהמוניהם, כי אין אפשרות לקלוט אותם ולטפל בהם. גם אלה שהיה להם לכאורה מזל והצליחו להתאשפז, בעצם נשארים ללא מענה של ממש, שכן הרופאים לא מכירים את המחלה החדשה ולא ממש יודעים איך לטפל בה.

אבל השלטונות ממשיכים להסתיר. לזייף. לרמות. מציגים בפני העולם הצלחות. צוותים רפואיים נדרשים לעמוד בסך, לנופף בדגלים אדומים ולשיר שירי תהילה לארצם.

גם אנשים פרטיים מתגייסים לשימור התדמית והתרמית. אישה שבעלה מת כי לא נמצא לו מקום בבית החולים, מספרת בבכי איך הזדרזה לאסוף את כד האפר של גופתו, כי אם אנשים לא ייקחו את האפר של יקיריהם, העולם ידע שמשהו רע קורה בסין, וגם אנשים כמוה נדרשים להגן על כבוד ארצם. 

מדהים. מחריד. מעורר פלצות: האזרח מגן על ארצו, בשעה שזאת מפקירה אותו. 

אבל לא רק בסין. הבמאית הנועזת והאמיצה (האם תוכל אי פעם לשוב ולבקר את אמה? כנראה שלא) מראה איך גם במערב התעלמו, רימו, הסתירו זייפו. זוכרים את טראמפ "מבשר" לאנשי המקצוע בארצו שבאפריל, הווירוס יעלם? 

כמה אנשים מתו ברחבי העולם, כי המנהיגים שלהם סירבו לקבל על עצמם את המשימה ולנהוג באחריות?

לקראת סופו של הסרט המאלף הזה מציגה ואנג את החלופה: למשל – כשהמחלה התגלתה יכלו שלטונות סין למנוע את ההתקבצות ההמונית בחגיגות של תחילת השנה החדשה. והרי רבים כל כך מאותם חוגגים נדבקו באותה הזדמנות. 

האם, היא תוהה, אפשר לסמוך על השלטונות? 

התשובה ברורה. ומזעזעת. 


חייה של איוואנה

לראות ולא להאמין איך אנשים חיים!

הסרט עוסק באיוואנה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה בביתה שבטונדרה הסיבירית. היא כורעת ברך בתוך בקתה זעירה, מכניסה זרדים לתנור קטן, מושיטה יד, ממלאה כלי במים חמים שהיא מוזגת לתוך ספל, וממנו לספל אחר, ולעוד אחד: מתברר שכך היא שוטפת את הכלים. על הרצפה סביבה שיירים של משהו, לכלוך, עזובה. אחר כך רואים אותה חופפת את הראש בתוך גיגית. המים מטונפים, והיא טובלת בהם את השיער, מוזגת על עצמה עוד מים שנטלה מתוך כלי שמתחמם על הכיריים. ילדיה נכנסים ויוצאים אל השממה המושלגת. בלובן ניכרים רק קרניים של הצבאים הצפוניים המלווים את המשפחה. 

איוואנה יוצאת וחוזרת עם גוש קרח שהיא מגלפת לתוך סיר. אלה המים שישמשו אותה לשתייה, לבישול, לניקיון. 

ככל שהסרט נמשך, כך הלב קופא. איוואנה, מסתבר, מגדלת כך חמישה ילדים, הקטן בהם, בתחילת הסרט, תינוק בן יומו.

וכך אנחנו מלווים אותה במשך ארבע שנים. פוגשים את הגבר שמכניס אותה שוב ושוב להיריון, מאז שהייתה בת חמש עשרה. תנאי החיים שבהם היא מגדלת את הילדים נראים בלתי אפשריים, אבל מסתבר שכך חיים בני אדם, בעזובה, בתנאים אכזריים, בעוני בלתי נתפס, משועבדים למזג האוויר האיום, אוכלים בשר ציד נא, עסוקים בלי תקווה בהישרדות, ולא יותר מכך, ומגדלים ילדים שגורלם לא יהיה טוב יותר. 

קשה לראות, ואי אפשר להפסיק. 



חורים

לא ברור מדוע "חורים" מוצג כסרט דוקומנטרי בפסטיבל קולנוע, ולא בראש מהדורת החדשות. מה שמתגלה בו מסמר שיער וטורד מנוחה. 

תחילתו בסיפור מזעזע ועצוב אמנם, אבל לא כזה שממוטט עולמות, אבל ככל שהוא מתקדם הוא נעשה יותר ויותר מבעית למי שרוצה לתת אמון בישראל כמדינת חוק: החייל איציק מור, בנו הבכור והיחיד של דני מור (יש לו שתי בנות מנישואיו השניים, אחרי שהתאלמן מאמו של איציק) נרצח מחוץ למועדון לילה בירושלים. שני החשודים ברצח נעצרו והועמדו לדין. אחד מהם יצא זכאי, ורק האחר הורשע. 

בתחילת המסע דני מור מצהיר בפני המצלמות שהוא נותן אמון מלא ברשויות החוק.

ארבע שנים אחרי כן, כשנודעים לו פרטים בלתי נתפשים מהחקירה ומההתנהלות של הפרקליטות והמשטרה, הוא מאבד כל אמון. והאובדן הזה בלתי נמנע. גם הצופים שותפים לו. 

שכן נודע כי אחד השוטרים זכה להצעה נדיבה: תשלום חודשי של 7,000$ לכל החיים, בתמורה לכך שישנה את גרסתו. 

עדת מפתח, צעירה שנכחה בעת הרצח, מספרת שהורו לה לשנות את עדותה.

החוקר המשטרתי הראשי מתגלה כמי שמחזיק חנות שממוקמת בקניון שבבעלות הדוד של החשוד שזוכה. 

חלקים קריטיים מהתיעוד שבמצלמות האבטחה נעלמו באורח פלא.

עברו שמונה ימים עד שחוקרי המשטרה הגיעו לבדוק את זירת הפשע, אף על פי שהתרחש במרחק של כמה עשרות צעדים מהתחנה. 

עורך הדין רונאל פישר, שנחשד כי שיתף פעולה עם קצין משטרה שהדליף לו חומרי חקירה, הגן על החשוד שזוכה. 

הפרקליטות לא ערערה על הזיכוי.

כל כך הרבה "חורים" מעוררי תימהון, פליאה, ובעצם, אפשר להודות, גם גועל עמוק.

ובעצם, מה ההפתעה. מי שעוקב כבר שנים אחרי ההרשעה המופרכת של רומן זדורוב, שהחוקרים הפלילו אותו בזדון, כפי שכבר נהיה ברור לרוב הציבור, כבר חושד מזמן בטוהר המידות וביושר של מי שאמונים על ביטחון האזרחים במדינתנו. 

מעבר לכל אלה, דמותו של דני מרתקת. הוא חושף סודות מדהימים מעברו, כאלה שלא הספיק לספר לבנו לפני שזה נרצח. כמה כואב לדעת שהכול חוץ מבנו יודעים עכשיו את האמת המפתיעה.

הסרט מרתק וחשוב. 

חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

גורבצ'וב, גן עדן

מעטים הם האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה ישירות, ובאופן מובהק. אנואר סאדאת (ששילם על כך בחייו!) היה כזה: מנהיג בעל חזון ואומץ שפרץ דרך בכוח אישיותו. 

אפשר בהחלט לראות במיכאל גורבצ'וב אדם כזה: הוא מי שהביא באופן ישיר להתפרקותה של ברית המועצות, זאת בעקבות החלטות שלו וגם בשל הפעולות שלא נקט. 

הסרט "גורבצ'וב, גן עדן" לוקח אותנו אל האיש כפי שהוא חי כיום: בן תשעים, בודד, אלמן. הוא שמן מאוד וקשה להכיר אותו. אכן, לאורך הסרט אפשר שוב ושוב לראות אותו אוכל, ונראה שהאכילה היא אחת ההנאות האחרונות שנותרו לו. מלבד, כמובן ההיזכרות בעברו, והמפגשים עם מעריצים שמסבירים לו עד כמה השפיע על חייהם ועל אלה של מיליונים רבים אחרים.

לשאלה אם הוא אחראי להתפרקות ברית המועצות מסרב גורבצ'וב להשיב. הוא מתחמק ממנה בעקביות, ורק מסביר שכאשר נאלץ להחליט אם לפעול בכוח ולהביא לשפיכות דמים, בחר בדרך אחרת.

באחת התמונות האחרונות בסרט רואים את גורבצ'וב מבלה את ערב השנה החדשה בביתו של אחד מעוזריו. אנחנו כבר יודעים ששלוש בנותיו לא מגיעות בכלל לרוסיה כדי לבקר אותו. וכך הוא מבלה בחברת אנשים זרים למעשה, מכל מקום, לא עם בני משפחתו. ברקע, בטלוויזיה שמאחוריו, רואים את פוטין מדבר אל האומה: נואם בקלישאות צפויות על חשיבות המשפחה, ומסיים את נאומו ממש ברגע הנכון, כשהשעון מראה שהגיעה שעת חצות. "תזמון דייקני," מפטיר גורבצ'וב ומסובב את כיסאו אל מי שמנהיג כיום את רוסיה ביד רמה. אין לדעת מה דעתו של  גורבצ'וב על פוטין (אם כי אפשר לנחש…), אבל ברור שאת חוש ההומור שלו לא איבד: מיד אחרי הברכות של תחילת השנה החדשה הוא עונה לטלפון, ובחיוך אירוני אומר לידיד שטלפן אליו: "כשנתפוס שוב את השלטון…" ואז, בתשובה לאותו חבר, אומר בהשלמה, "טוב, אז לא נתפוס שוב את השלטון"… 

דמותו הנגלית בסרט מרתקת. אין ספק שעשיית הסרט הייתה חשובה לו, שכן שהוא מבקש להדגיש את החותם שהותיר, גם אם הוא מתכחש למעשה לחלקים גדולים ממנו. 



מרטין לותר קינג והאף-בי-איי

את סיפורה של ארצות הברית בתקופה שבה החל מרטין לותר קינג לפעול כולנו מכירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להזדעזע כל פעם מחדש  מהמחשבה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בכל מקום: שחורים לא הורשו לנסוע בתחבורה ציבורית לצד לבנים, לא הותר להם ללמוד באותם בתי ספר, וכן הלאה.

כולנו מכירים גם את התקופה שבה אדגר הובר, ראש סוכנות האף-בי-איי, רדף את מי שנחשדו כקומוניסטים, ובאותה הזדמנות גם את מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת המחאה הלא-אלימה, ששאף להשיג שוויון זכויות (מובן מאליו!) לכול. 

גם השמועות שנפוצו על מרטין לותר גונבו לאוזננו: שהוא לא היה נאמן לאשתו, ואפילו שהיה עד לאונס קבוצתי שהתקיים בחדר בבית מלון שבו נכח, אונס שלא מנע ואולי היה אפילו שותף פסיבי להתרחשותו, שכן צפה בו מהצד. לותר סומן כאויב שיש לחסלו באמצעות קלטות אינטימיות מרומנים שניהל מחוץ לנישואים, והאשמות בשיתוף פעולה בפשע, אבל, כאמור, לא נדע בימינו מה באמת התגלה במעקבים אחריו. אין לדעת מה מהשמועות  אמיתי ונכון, שכן התוצאות של אותם מעקבים והאזנות נותרו חסויות ואסורות לפי שעה בפרסום.

האם הפרטים חשובים? האם מרטין לותר סיכן באמת את ביטחונה של ארצות הברית? 

הסרט שלפנינו מנסה להציג את הדילמה, ועושה זאת בארכנות. אילו קוצץ בחצי היה יכול להיות מעניין ודינמי הרבה יותר. ובכל מקרה, הוא בעצם לא מחדש הרבה. 

בסופו של דבר, כידוע, התנקשו בחייו של קינג, והוא מת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. חרף מותו בטרם עת ברור שפעילותו סללה את הדרך לנשיאותו של ברק אובמה, גם אם נדרשו עשרות שנים עד שזה קרה. ובעצם, זה מה שחשוב, בסיכומו של דבר. 



חיוכה הסוציאליסטי

הלן קלר מוכרת כמובן כאישה שהצליחה לגבור על נכות כפולה: עיוורון וחירשות, ובזכות אן סאליבן, המורה המופלאה שלה, למדה לתקשר, לקרוא, לכתוב, אפילו לדבר, ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה.

הסרט שלפנינו מתמקד בהשקפת העולם הסוציאליסטית של הלן קלר, ועוסק כולו בחשיבתה ובדעות שהביעה.

אלה מעניינות מאוד. מפתיע להבין עד כמה השקפותיה רלוונטיות לימינו. קלר יוצאת נגד חלוקת העושר הלא שוויונית והמקפחת שקיימת בעולם כולו. היא מתנגדת לתאגידים, ומסבירה עד כמה מעוות ולא צודק המצב שבו המיעוט מנצלים את הרוב ומתעשרעל חשבונו, ואז מקים מפעלים פילנתרופיים ומעניק  נדבות. כל אלה רק החמירו והחריפו מאז תחילת המאה ה-20 כשהלן קלר ביטאה את הדברים והתקוממה נגדם. 

אבל כשצופים בסרט מרגישים שיש כאן בעיה, שכן הוא לא באמת מצדיק את קיומו כסרט.

מאחר שקולנוע הוא מדיום חזותי,  ומכיוון שאין כמעט חומרים ויזואליים על הלן קלר, לאורך רובו של הסרט מוצגים מראות נטולי משמעות, כמו למשל עלה מרחף ונופל לאט, דגים משתכשכים במים, חילזון נטול שריון שנע על פני משטח מחוספס, ועוד כהנה וכהנה. על כל המראות הללו מופיע כיתוב: דברים שהלן קלר כתבה בספרים ובמאמרים, או שאלות שהופנו אליה והתשובות שנתנה.

דבריה כאמור מרתקים ומאלפים, ומעוררים רצון לקרוא את מה שכתבה, אבל הסרט כקולנוע נכשל. הוא מייגע. הגימיק של כיתוב על רקע של משהו צבעוני ולא רלוונטי לתוכן ממצה את עצמו עד מהרה. אפשר ממש לשמוע את הדיונים שהתנהלו בין יוצריו: מה אפשר לצלם עכשיו? אולי קצת פרחים? אולי עוד קצת מים זורמים? ואולי נביא קטע הרצאה של סוציאליסט אחר, נעם חומסקי

חומסקי מעניין. הלר קלר מעניינת. הסרט – לא ממש.


האישה הראשונה

הוא אמור להיות סרט אנושי ונוגע ללב: אישה משתחררת מאשפוז פסיכיאטרי, ועוברת לדיור מוגן. אנחנו מלווים את פרידתה מבית החולים, מידידיה המאושפזים שם, מאנשי הצוות. מהשיחות אנחנו לומדים שיש לה בן שמלאו לו כבר עשרים, אבל היא לא ראתה אותו מאז שהיה בן שש או שבע והיא מקווה מאוד לראות אותו. 

הבעיה שאווה, גיבורת הסיפור, היא אדם לא מעניין, ולא מעורר השראה. השיחות שהיא מנהלת סתמיות. הביקורים שלה אצל אמה הזקנה שסובלת כנראה מפיגור התפתחותי, סתמיים. ההרצאה שלה באוזני בני נוער שבאים לביקור בבית החולים, סתמית. אפילו הסצנה החותמת את הסרט, הביקור בבית המשפט שבו אווה צריכה לשכנע את הרשויות לאפשר לה לפגוש את בנה, סצנה שאמורה לגעת ללב ולעורר אמפתיה, לא מצליחה לפעול, אפילו היא סתמית.

אין לדעת אם הבמאי הספרדי של הסרט הוא זה שנושא באחריות לכך שהכול כל כך סתמי, בשל הבחירה שלו באווה, או משום שלא הצליח להפיק ממנה ומהדמויות האחרות שום דבר שמעניק משמעות או תוכן. פשוט סתם מתמשך ומיותר.



מישה והזאבים

למען האמת, הסיפור העומד מאחורי הסרט ידוע וזכור: אישה ממוצא בלגי שחיה בארצות הברית סיפרה על ילדותה באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הציגה את עצמה כילדה יהודייה שאיבדה יום אחד את הוריה, והגיעה, בלי לדעת מדוע וכיצד, לביתה של משפחה בלגית שהצילה אותה. מישה, גיבורת הסיפור, אמרה שאין לה מושג מה שם משפחתה ומי היו הוריה, שרק את שמותיהם הפרטיים זכרה. לראשונה סיפרה על כך בבית הכנסת בעיירה הקטנה שגרה בה: "עיירה קטנה – משפחה גדולה", אומרת אחת התושבות כדי להסביר כמה אנשי הקהילה המקומית קרובים זה לזה  ומיודדים. סיפורה זעזע את שכניה ומכריה, ועורר בהם רצון להגן עליה ולפצות אותה על הסבל שעברה. מישה סיפרה כיצד ברחה מבית המשפחה הבלגית, כי הרגישה לא רצויה, והחליטה ללכת ברגל לגרמניה, כי הבינה שהוריה שם. בדרך עברה ביערות ופגשה להקת זאבים שקיבלו אותה וכמעט אימצו אותה כאחת משלהם. 

את הסיפור המופלא, יוצא הדופן, החליטה מוציאה לאור מקומית לפרסם כספר. מישה כתבה את סיפורה והספר הצליח בעולם כולו. משם החלו הדברים להסתבך. 

בתחילת דרכו זכה הספר להצלחה עולמית ותורגם לשפות רבות, גם לעברית. כך נכתב עליו כשפורסם ב-2007 במודן: "זהו סיפורה האמיתי של מישקה, ילדה בלגית בת 7, שרוצה את אימא. השנה היא 1941, והוריה של מישקה נלקחים על ידי הנאצים. מישקה, כמו כל ילדה בגילה, קשורה מאוד לאמה ומחליטה לחפש אותה – עד שתמצא. במשך ארבע שנים היא מקיפה ברגל את אירופה, מצוידת במצפן שנתן לה איש טוב אחד. היא נודדת דרך היערות והכפרים, גונבת מזון ומאלתרת לבוש ונעליים. כשהיא פוגשת להקת זאבים היא מסגלת לעצמה את התנהגותם וחיה ביניהם כאילו היתה אחת מהם. מחיות היא אינה מפחדת. בניגוד לאנשים, הן מעולם לא גרמו לה רע. לשרוד עם זאבים מתאר את קורותיה של ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך קטלוגו תחת הכותרת של 'ספר שואה' תעשה לו עוול. זהו קודם כול ספר מטלטל, שיחדור לנימי נפשו של כל הורה וכל מי שהיה ילד. אחד מאותם ספרים נדירים, אשר נשארים עם הקורא זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה בהם. 'סיפור מופלא על אהבה ועל שנאה, אבל גם עם תובנה ואומץ לב נדירים.'"

בשלב מסוים הסתכסכה מישה עם המוציאה לאור, תבעה אותה לדין וזכתה. בפסק הדין נגזר על המול"ית לשלם למישה 32.4 מיליון דולר. 

ואז קרה הלא יאמן. המו"לית שראתה את חייה קורסים, יצאה למאבק. הסרט שלפנינו מתעד את תהליך הגילוי וחשיפת האמת מאחורי סיפורה של מישה.

כאמור, הסיפור כולו נחשף בתקשורת ולכן סופו ידוע, ובכל זאת הסרט עשוי כך שהוא מעניין מאוד. החקירה, התהפוכות והתגובות של מי שהיו קרובים להיבטים שונים של הסיפור, מרתקות. 

חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

את הסרטים בפסטיבל דוק אביב אפשר השנה לראות בבית או באולמות הקולנוע השונים. מי שאינם גרים בתל אביב ונרתעים מתלאות הכניסה לעיר, על כל הפקקים ההולכים ומתארכים, מי שנהנים לשבת במזגן הביתי, עם האפשרות לעצור לרגע כשמתעורר הצורך, מי שמצוידים במסך טלוויזיה גדול ומשובח ואינם זקוקים דווקא לאקרן של בית הקולנוע, ואפילו מעדיפים להימנע מהחיכוך עם הזולת, שמחים לנצל את האפשרות לקנות את הסרטים ולצפות בהם במקוון. בבית כשמישהו מעיר משהו על הסרט, זה לא אדם זר שדעתו מיותרת, וכשאנחנו רוצים להעיר, אנחנו יודעים שלא נרגיז אף אחד מהיושבים סביבנו… בקיצור – מדובר בחווית צפייה מושלמת, לאנשים מסוימים. הלוואי שגם בפסטיבלים הבאים תישמר האופציה לצפות בסרטים מהבית. 

להלן מילים אחדות על כמה מהסרטים שכבר ראינו.

הם עדיין זמינים לצפייה מהבית, קונים ובוחרים את הזמן המתאים, במהלך ימי הפסטיבל. 

גרוסמן

אי אפשר שלא לחוש חיבה ואהדה כלפי האיש המאופק, הנוגה, המכונס בעצמו, שמתגלה בסרט התיעודי על חייו. ולא רק בגלל מה שכולנו יודעים: האובדן של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שגרוסמן, לצד שני סופרים נחשבים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, דיבר נגדה וקרא לצאת משם. 

בסרט מספר גרוסמן בין היתר על מה שקדם לכתיבת עיין ערך אהבה, אחד מהרומנים המרשימים והמופלאים ביותר שקראתי אי פעם. הוא מדבר על הספקות שהיו לו: איך סיפר לאשתו מה הוא מתכנן לכתוב, בתחושה עמוקה שאין לו ברירה, אלא לכתוב את הספר, אף על פי שברור לו שמדובר בכישלון מובטח. מרגש לשמוע על המחויבות, ההכרח, החששות ובסופו של דבר לזכור את התוצאה יוצאת הדופן.

גרוסמן מספר כמובן גם על מה שקדם לכתיבת אישה בורחת מבשורה, איך חש, והתבדה, שבכתיבתו הוא מגן על בנו החייל. נוגע ללב התיאור שלו איך אחרי שאורי נהרג התקשה כל כך להיכנס שוב אל חדר העבודה, וכמה בתום שעות הכתיבה התקשה עוד יותר לצאת ממנו ולשוב אל המציאות שמחוץ לכתיבה. 

כמי שסבורה שספרו סוס אחד נכנס לברהוא יצירה גאונית, הצטערתי שלא נשאל ולא סיפר עליו. אבל גם בלעדיו מצאתי עניין רב בסרט.



החיים, סרט מצויר

"אוון סוסקינד הפסיק לדבר בגיל שלוש, ובגיל שבע הדהים את משפחתו כשהסביר להם שאחיו וולטר 'לא רוצה לגדול, ממש כמו מוגלי וכמו פיטר פן'. אוון, שאובחן כאוטיסט, הסתגר בעולם משלו שהפתח היחיד אליו ומתוכו היו דיאלוגים מהסרטים המצוירים של דיסני. הוא למד את כולם בעל פה, ואת השיחות הארוכות הראשונות עם בני משפחתו ניהל כשהם מסתתרים מאחורי דמויות מהסרטים. בגיל עשרים ושלוש, כשהוא עומד לעזוב את בית הוריו ולעבור לראשונה לדירה משלו בפרויקט מוגן, לאוון יש חברה ראשונה והוא מוצא את עצמו מתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים. הוא עדיין משתמש בסרטים המצוירים כדי לפענח את העולם ולהביע את רגשותיו ואפילו כותב סיפורים משלו על חייו, שבהם מככבים דווקא גיבורי המשנה, אלה שדיסני מעולם לא נתן להם את מרכז הבמה". כך נכתב על "החיים, סרט מצויר",  בתוכנייה של דוק-אביב. 

התיאור מדויק, ומעורר עניין. יש בסרט לא מעט קטעים מפתיעים ונוגעים ללב. אחת המסקנות המעניינות שעולה ממנו היא שסרטים של דיסני יכולים אולי ללמד הרבה על החיים, אבל מאחר שיש תחומים שהטהרנות הפוריטנית לא נגעה בהם, הם נשארים חסומים בפני מי שהעולם הבידיוני של דיסני הוא מבחינתו שער כניסה למציאות.

הבעיה של הסרט – הוא ארוך מדי, ויש בו שפע של קטעי קישור מצוירים, שמטרתם למלא את מה שחסר, שכן הוריו של אואן לא תיעדו את כל מה שמסופר בסרט. אפשר היה לוותר על חלק גדול מהסרט, למקד אותו יותר והוא היה נשכר מכך. 



לדוג ניסים

הסרט "לדוג ניסים" מביא את סיפורה של משפחה אמריקנית שחיה באמצע שנות ה-90 בקולומביה. אבי המשפחה, טום הרגרוב, נחטף יום אחד וכדי לשחרר אותו דרשו החוטפים כופר של שישה מיליון דולר. הסרט עוקב באמצעות מצלמת וידיאו ביתית אחרי המאמצים של בני המשפחה וידידיהם הקרובים לשחרר את טום. במשך שנה קבעו החוטפים מועדים להתקשרות אתם. לא הייתה אז, כמובן, תקשורת זמינה כל כך כמו שיש היום באמצעות טלפונים ניידים, והשיחות התנהלו במכשיר אלחוט מקרטע. מי שנשא ונתן מטעם המשפחה הילך על חבל דק: אם ייכנעו לדרישותיהם של החוטפים יגבירו את תיאבונם והם עלולים לתבוע סכומים גבוהים יותר. אם לא ישתפו אתם פעולה ויעוררו בהם תחושה שיש על מה לדבר, יהרגו החוטפים את טום.

המתח לאורך הסרט הולך וגובר. משובצים בו קטעים כתובים, והצופה תוהה אם מדובר בקטעי יומן אותנטיים שכתב טום, או במין שחזור שלאחר מעשה, ואם אלה קטעים אמיתיים, האם נמצאו על גופתו, או שהמשפחה הצליחה בסופו של דבר לשחרר אותו. 

חסרונו העיקרי של הסרט שהוא מבוסס, כאמור, על קטעי וידיאו נושנים. אמנם התוצאה אותנטית ומשכנעת, אבל בה בעת היא לוקה בתחושה שחלק גדול ממנו די סתמי. רואים אמנם את ההווי המשפחתי עם החברים הקרובים שהגיעו כדי לתמוך ולעזור: אשתו של טום פוצחת בריקוד עם החברה הטובה, מתווכחים איזו מוזיקה להשמיע, אוכלים… והכול מצולם באיכות ירודה מאוד, גם מבחינת היכולת המקצועית של הצלם, וגם מבחינה טכנית: חלק גדול ממה שאנחנו רואים מטושטש, פגום, מעורפל, לא ממוקד… 

אז מצד אחד המתח עולה וגואה, והסקרנות לדעת מה קורה בסוף לא מרפה כמעט עד הרגע האחרון. ומצד שני, יש לא מעט קטעים שבהם הצופה אמרה לעצמה – בסדר, בסדר, קדימה, הלאה… 



טרומן וטנסי: שיחה אינטימית

הסרט מתחיל בצילום מקביל של שני הסופרים הנודעים, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, כל אחד עם המראיין הנודע דיוויד פרוסט, ששלט בשנות ה-60 בתקשורת האנגלית (אני זוכרת קריקטורה שהתפרסמה בתקשורת האנגלית כששליט ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, הגיע לביקור באנגליה, מלכת אנגליה מקבלת את פניו, והוא אומר לה – "קחי אותי אל המנהיג שלך", כלומר, אל דיוויד פרוסט, שמצויר ברקע…). וכידוע, בשני העשורים הבאים שלט פרוסט בתקשורת האמריקנית.

טרומן קפוטה וטנסי ויליאמם היו מיודדים. בסרט אפשר להיווכח שקפוטה היה די אובסיבי כלפי טנסי ויליאמס. בכמה ראיונות שונים הוא מדבר על גאונותו, ובה בעת גם מפחית מערכו, אומר למשל שהוא "לא אינטליגנטי"… טנסי ויליאמס קצת יותר כריזמטי מחברו, אבל את  שניהם מעניין לראות ולשמוע, אם כי בסיכומו של דבר יש משהו קצת דוחה בשני האנשים הללו. מדהים הפער בין דמותם לבין הכישרון, היצירתיות השופעת, וההשפעה העצומה של שני הכותבים, שיצירותיהם ממשיכות לחיות: את מחזותיו של טנסי ויליאמס ממשיכים כל העת להפיק ברחבי העולם ואת ספריו של קפוטה, במיוחד את ארוחת בוקר בטיפני ובדם קר אנשים ממשיכים לקרוא. את ארוחת בוקר בטיפני עיבדו כזכור לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של אודרי הפברן, ומעניין מאוד לשמוע את טרומן קפוטה מספר מדוע העדיף את מרלין מונרו שתגלם את דמותה הבלתי נשכחת של הולי גולייטלי. 



"בלושי" היה מבחינתי סוג של תקלה. דמותו של השחקן-בדרן פשוט הגעילה אותי, והתזזית שבה נעשה הסרט עיצבנה והתישה אותי. אין לי בעצם זכות לכתוב עליו, כי עצרנו את ההקרנה כבר בתום השליש הראשון. האזכור כאן נועד רק להודות: הייתי אך ברחתי. 

ביום הולדת – רק ענות אחת

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
"מַכְאִיב" ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

 

מקבת, מערכה 5 תמונה ראשונה

תרגום: דורי פרנס

רופא:  שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.


תרגום: מאיר ויזלטיר

(1999)

רופא: הס, הִיא מְדַבֶּרֶת! אֶרְשֹׁם אֶת מוֹצָא פִּיהָ, כְּדִי לָתֵת חִזּוּק לְזִכְרוֹנִי.

ליידי מקבת: צֵא, כָּתֶם רַע! צֵא כְּבָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת! אַחַת, שְׁתַּיִם: אָם כָּךְ, זֶה הָרֶגַע לִפְעל. כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ בַּשְׁאוֹל! בּוּשָׁה, אִישִׁי, בּוּשָׁה! גִּבּוֹר כָּזֶה פּוֹחֵד? לָמָה לָנוּ לִפְחֹד פֶּן יִדְעוּ זֹאת, הֲרֵי אִיש לא יָהִין לִתְבֹּעַ מֵאִתָּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? אַךְ מִי הָיָה מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שיש בו בַּזָקֵן הַזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם?

רופא: אַתְּ שׁוֹמַעַת?

ליידי מקבת: הָאִישׁ מִקְדָּאף אִשָּׁה אָהַב; אֵי הִיא עַכְשָׁיו? מָה אִתְּכֶן, יָדַים, לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה נְקִיוֹת? חֲדַל מִזֶּה, אִישִׁי, חָדַל מִזֶּה: הַחַלְחָלָה הַזֹּאת מְקַלְקֶלֶת הַכֹּל.

רופא: הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן; נוֹדַע לָךְ מַה שֶׁמּוּטָב לָךְ לֹא לָדַעַת.

אצילה: הִיא אָמְרָה מַה שֶׁמּוּטָב לָהּ לֹא לוֹמַר, זֶה בָּטוּחַ: אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ דָּם כָּל הַזְמַן: כָּל בָּשְׂמִי עֲרָב לֹא יַצְלִיחוּ לְבַשֵׁם אֶת הַיָּד הַקְטָנָה הַזֹּאת. אוֹה! אוֹה! אוֹה!


תרגום: אפרים ברוידא

(1965)

רופא:  הַס! הִיא מְדַבֶּרֶת. אֶכְתֹּב אֶת הַיּוֹצֵא מִפיהלְמַעַן יִהְיֶה זִכְרוֹנִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ.

ליידי מקבתצֵא, כָּתָם אָרוּר! צֵא, אָמַרְתִּי ! אַחַתשְׁתַּיִם – וּבְכֵן הִגִיעָה עֵת לַעֲשׂוֹת. – הַתּפֶת אַפְלוּלִית! תּוּף, אֲדוֹנִי. תּוּף! חַיָּל וְהוּא נִפְחָד? – מַה לָּנוּ לְפַחֵד אִם יֵשׁ יוֹדֵעַ, וְאֵין דִַיָּן שֶׁלְפָנָיו נִתֵּן בְרָב־עֻזֵּנוּ אֶת הַדִּין? אַךְ מִי פְּלֵל כִּי הַזַָקֵן יֶשׁ בּוֹ דָם הַרְבֵּה כָּל־כַּךְ

רופא: שָׁמַעַתָּ?

ליידי מקבת: אַלוּף פַיִף אִשָׁה הָיְתָה לוֹ: עַכְשָׁיו הֵיכָן הִיא? מַה! יָדַיִם אֶלֶה הַלְעוֹלָם לֹא תִהְיֶינָה נְקִיּוֹת? – רַב לְךְ, אִישִׁי, רַב לִךְ! אַתָּה מְקַלְקֵל הַכֹּל בַּחַלְחָלָה הַזֹּאת.

רופא: אָכֵן, אָכֵן, יוֹדַעַת אַתְּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָךְ לְדַעְתָּם.

מטרונית: הִיא דִבְּרָה מַה שֶׁאָסוּר לָהּ לְדַבֵּר, בָּוֹאת אֲנִי בְּטוּחָה: הָאֵל יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ הַדָּם עוֹדֶנוּ כַאן: כָּל בָּשְׂמֵי עֲרָב לֹא יַמְתִּיקוּ רֵיחָה שֶׁל יָד קְטַנָּה זוֹ, הוֹ! הוֹ! הו!