אליזבת בארט בראונינג, סונטה 24

מוּטָב שֶׁחַדּוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם
תִּטְרֹק עַצְמָהּ בַּיָּד, כְּמוֹ אוֹלָר,
וְכָךְ לֹא יִפָּגַע אֶגְרוֹף נִסְגָּר,
וְלֹא נִשְׁמָע קוֹלוֹת מָדוֹן וּכְלוּם
כְּבָר לֹא יַטְרִיד אוֹתָנוּ בַּקִּיּוּם.
עָלֶיךָ אֶשָּׁעֵן בְּלִי בְּעַתָּה,
מוּגֶנֶת כְּמוֹ בְּקֶסֶם שֶׁאַתָּה
מַרְחִיק אִתּוֹ כָּל מַדְקֵרוֹת אִיּוּם.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת רַכּוֹת,
לָבְנָן נִשָּׂא פָּגִיעַ, כָּךְ נִרְאֶה,
אֲבָל בָּאֲדָמָה יֵשׁ שְׁתֵּי פְּקָעוֹת
שֶׁחִבּוּרָן נִסְתַּר, לֹא מִתְגַּלֶּה.
זְקוּפִים, שְׁטוּפִים בְּטַל עַל הַגְּבָעוֹת
נִצְמַח בָּעֹשֶׁר שֶׁנּוֹתֵן הָאֵל.



Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 24 Sonnets from the Portuguese