אליזבת בארט בראונינג, סונטה 22

כְּשֶׁנַּפְשׁוֹתֵינוּ נִצָּבוֹת זְקוּפוֹת
וּמִתְקָרְבוֹת בַּלַּהַט הָרוֹגֵשׁ
קַצְווֹת כְּנָפֵינוּ מִתְלַקְּחוֹת בָּאֵשׁ
אַךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִצְפּוֹת
בַּנֶּזֶק שֶׁיּוּסַב לִשְׁנֵינוּ כָּאן.
הֲדַּי בְּכָךְ? הֵן אִם נִנְסֹק לָרוֹם
שְׁנֵי מַלְאָכֵינוּ יִתְבְּעוּ פִּתְאוֹם
שִׁירֵי שְׁלֵמוּת, שִׁירֵי זָהָב מוּכָן.

אָז בּוֹא וְנִתְחַפֵּר כָּאן בִּדְמָמָה,
נִחְיֶה, אָהוּב, רַק שְׁנֵינוּ, כָּךְ לְבָד,
וּמִתְנַגְּדֵינוּ לֹא יֵדְעוּ עַל מָה
לִרְטֹן וּכְשֶׁיֵּלְכוּ כְּלָל לֹא נֹאבַד.
אַהֲבָתֵנוּ תִּשָּׁאֵר שְׁלֵמָה,
מֻקֶּפֶת מָוֶת הִיא תִּחְיֶה לָעַד.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 22 Sonnets from the Portuguese