“…תרבות מייצרת קנון כשהיא נתפסת כמרכז של כוח והשפעה. כשהסופרים והמשוררים מרגישים שהם לא מדברים אל חלל ריק. שיש ציבור שלם שצמא למוצא פיהם. תחשבי על אתונה בימי גדולתה,” הביט בעיניה של אביגיל כשפנה אליה, “כל האזרחים הולכים לראות איזה הצגות יעלו השנה בפסטיבל הפאנאתנאיה. ולהבדיל, תחשבי על הספרייה לעם של עם עובד בשנות השישים והשבעים: עשרות אלפי מנויים מקבלים את הספרים שנבחרו השנה לסדרה, הם הגיעו להמוני מדפים, כמעט בכל בית שקוראים בו. תחשבי על – את אולי צעירה מדי לזכור את זה, אבל בטח שמעת על הפגנת ה-400,000  בכיכר מלכי ישראל, עמוס עוז עולה לדבר ומאות אלפים מקשיבים, לא להחמיץ מילה…”

“זה לא היה ס. יזהר?” התערב ניב.

“אני זוכר עמוס עוז,” אמר ניר. “לא משנה, את קולטת את הרעיון.”

“אז כשקיים מרכז כוח כזה, וכל העיניים נשואות אליו, הוא מאפשר התקבלות של יצירות שהופכת אותן לקנוניות, כאלה שכולם מכירים, שכולם מתייחסים אליהן. וכשהמרכז הזה – בין אם הוא הדמוקרטיה האתונאית ובין אם זה מה שאנחנו קוראים לו ‘האליטות הישנות’ או ‘השמאל הציוני’ – קורס ומתפורר, גם הקנון שהוא יצר נחתם.”

“אבל…” עכשיו הייתה מוכרחה לדעת: “הוא עוד ייפתח פעם?”

ניר משך כתפיים. “מי יודע? במצב הנוכחי, לא נראה לי. זו תופעה ידועה, ירידת העניין בספרות. בכל העולם זה ככה. אני רואה את זה אצלנו באוניברסיטה. גם כשהתחלתי זה לא היה מי יודע מה פופולרי אבל עכשיו יש ממש ירידה בעניין במדעי הרוח.”

“מה,” תהה ניב, “גם אצלכם? חשבתי שרק בישראל המצב קטסטרופלי…”

“החלומות של אנשים כמונו,” ניר כלל את ארבעתם במניין, “התעצבו בימים האחרונים של הסדר הישן, כשלספרות ולמדעי הרוח היה איזה מעמד. חלמנו להיות פרופסורים וסופרים וכולנו הגשמנו את החלום, אבל בלי ששמנו לב העולם השתנה. ביג דיל, להיות היום פרופסור במדעי הרוח.”