היום בפסטיבל, סרט הקולנוע "הבטחה עם שחר": חייו המרתקים של רומן גארי

גם מי שמכיר את כל פרטי סיפור החיים של רומן גארי לא יכול היה שלא להתרגש מהסרט שהוקרן היום בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הסרט נושא את שמו של אחד מספריו. "ההבטחה עם שחר" היא המחויבות שהטילה עליו אמו בהיותו ילד: את כל משאביה, אהבתה, את כל העניין שלה בחיים, את תשוקתה ואת שאיפותיה, מיקדה האם בבנה, וייעדה אותו להיעשות סופר, דיפלומט, שגריר, מצביא, גיבור מלחמה.

והוא מימש את כול ההתחייבויות הללו. רומן גארי זכה פעמיים בפרס גונקור, והיה דיפלומט ולוחם מעוטר באותות כבוד של צרפת החופשית ושל תנועת ההתנגדות.

ועם זאת, קשה שלא לתהות אם היה מאושר.

בתחילתו של הסרט אנו פוגשים אותו בבגרותו, נסער ובטוח שהוא נוטה למות. אשתו (שממנה התגרש לימים ונשא אישה אחרת, אם בנו היחיד) קוראת את כתב היד החדש שלו, שבו סיפר על ילדותו, על אמו, ועל הקשר יוצא הדופן שהיה ביניהם. שמו של כתב היד: "הבטחה עם שחר".

זכורה גם הפרשה המוזרה של חייו (היא אינה מופיעה בסרט, שכן התרחשה בשלב מאוחר יותר), כשהעלים את זהותו כסופר "רומן גארי", הופיע בפסבדונים "אמיל אז'אר", הצליח מאוד,  וזכה שוב בפרסים שאותם קיבל לידו בן משפחה צעיר שגארי בחר בו כדי שייצג אותו בפני העולם. העמדת הפנים פעלה היטב, עד כדי כך שהצעיר התחיל להאמין שהוא באמת סופר ששמו אמיל אז'אר. גארי לא נחשף עד יום מותו.

שום מוזרות אינה מפתיעה אחרי שמתוודעים אל הקשר של גארי עם אמו,  כי אהבתה הייתה כרוכה בשתלטנות קיצונית. אמו קבעה מה יעשה בחיים. כשרצה לצייר התנגדה, כי, כך הסבירה, ואן גוך מת עני והיא רוצה שבנה יתפרסם ויצליח בחייו, לא לאחר מותו. כשנסע לפריז ללמוד לא הצליחה להיפרד ממנו, וברגע האחרון, רק כדי לתת לו עוד חיבוק אחד, עלתה במפתיע לרכבת ולמרבה הבעתה שלו הספיקה רק בקושי הספיקה לקפוץ ממנה, אחרי שהרכבת כבר החלה לנסוע. כשהתגייס, הגיעה אליו ליחידה, אורחת לא קרואה, והסבירה למפקד שלו שהוא סובל מרגישות בגרון… זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה החליטה שעליו לנסוע לברלין ולהרוג את היטלר, כי אין ברירה אחרת. "כבר קניתי את הכדורים", היא מבשרת לו, והוא אומר לעצמו שהיה מעדיף להרוג את היטלר באוקטובר, כי  בקיץ הוא רוצה להישאר בבית בניס ולבלות על חוף הים. (אחרי כמה ימים היא נמלכה בדעתה והחליטה לוותר על השליחות, "וכך לא הרגתי את היטלר", כותב גארי ברומן שעליו מתבסס הסרט…) רומן לא היה רק מרכז חייה של אמו, הוא היה חייה. והוא, כך העיד, אהב אותה יותר מכול. "יותר מדי". וידע שעליו לספק את רצונותיה. להעניק לה בחזרה את מה שהיא רוצה ממנו, אחרי שהקריבה למענו הכול. "אני רוצה שתמות בשבילי", אמרה לו פעם בילדותו, כשנודע לה כי נמלט מפני חבורת בריונים שדיברו עליה בגסות ובוולגריות.

גארי מעיד על עצמו שלא הבין כי "חלומותיה נאיביים ומוגזמים", ועשה הכול כדי לרצות אותה. למעשה, נקודת המפנה בחייו, הרגע, כך הוא מעיד, שהפך אותו לאדם שנהיה בבגרותו, היה כאשר אמו שמה את עצמה ללעג של שכניה בווילנה. אחד מהם "הלשין" עליה למשטרה המקומית, כאילו היא סוחרת ברכוש גנוב. הסצנה שבה השוטרים הופכים את הבית, שוברים את מכונות התפירה שבאמצעותן פרנסה את בנה ואת עצמה, הבכי החנוק של הילד שהיה עד לפוגרום, מחרידה. אבל אחרי כן יוצאת האימא אל החצר המשותפת של הבניין וצועקת אל שכניה. מסבירה להם שבנה גאון. שהוא יהיה סופר, גנרל, שגריר. והם כולם פורצים בצחוק לגלגני שגם בעטיו יודע רומן שאין לו ברירה: הנקמה תבוא כשיצליח במשימה. כשייעשה כל מה שאמו הכריזה בפני כול.

לקראת סופו של הסרט צפונה הפתעה שגם היא נוגעת בקשר שבין רומן גארי ואמו. מי שיודע עליה מתוך קריאת ספריו, לא יופתע, ובכל זאת אין ספק שיתרגש.

מה היה קורה אלמלא שאפתנותה המופלגת של אמו של רומן גארי? האם היה נעשה סופר מפורסם ומצליח מאוד? כמובן שאין לדעת. אובדנה האם הוא הצער הגדול של חייו, שלא יכלה להיות לו נחמה.

אם משימתו החשובה של כל צעיר היא להינתק מהוריו ולחיות את חייו העצמאיים מהם, לא בטוח שגארי, חרף כל הצלחותיו, עמד בה. נראה כי עד אחרית ימיו נשאר כרוך סביב הדמות של אמו, גם שנים רבות אחרי שלא הייתה עוד.

הסרט מפליא להציג את הקשר שלו אליה, את תחילת לבלובו כסופר, את ייסורי האהבה המופרזת שחש כלפיה, ואת תוצאותיה.

איך ניסה צ'כוב לשכנע את אחיו להתנהג כמו בן אדם

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

במארס 1886, כשהיה בן 26, כתב הסופר הרוסי הנודע, שהיה גם רופא, מכתב גלוי לב לאחיו הבכור ניקולאי, צייר מוכשר וסופר, שהיה אמנם רק בן 28, אבל כבר אלכוהוליסט, שלא פעם מצא את עצמו ישן ברחוב. ימיו של האח התערפלו וכישרונותיו האמנותיים הבולטים ירדו לטמיון. המכתב כולל רשימה של שמונה המידות שבני תרבות אמורים לטפח, והייתה למעשה ניסיונו של אנטון צ'כוב להחדיר בינה למוחו של אחיו, שהלך ונשמט.

למרבה הצער, היו מאמציו לשווא. ניקולאי הלך לעולמו שלוש שנים אחרי כן.


לדעתי, אלה הכללים שאנשים מבית טוב צריכים לנהוג לפיהם:

  1. הם רוחשים כבוד אל כל אדם באשר הוא, ולכן הם תמיד נוחים לבריות, עדינים, מנומסים ומשתפים פעולה. הם לא פוצחים בהתקף זעם בשל פטיש או מחק שאבדו. כשהם עוברים לגור עם מישהו, הם לא מתנהגים כאילו שהם עושים לו טובה, וכשהם עוזבים את ביתו, הם לא אומרים "איך אני יכול לגור אתך!" הם סולחים על רעש, קור, בשר שבושל יותר מדי, התחכמויות ונוכחותם של בני אדם אחרים.
  2. את החמלה שלהם הם מפנים לא רק אל קבצנים וחתולים. גם דברים שאי אפשר לראות בעין לא מזוינת מכאיבים להם. אם, למשל, פיוטר יודע שאביו ואמו מאפירים ושנתם נודדת מרוב געגועים אל בנם, שאותו הם רואים לעתים נדירות (וגם אז הוא שיכור), הוא מזדרז ובא אליהם לביקור, ואת הוודקה שלו משלח אל השטן. שנתם של אנשים מבית טוב נודדת, כי הם מבקשים לעזור לבני משפחת פוליוָויֶיב[1], להשתתף בהוצאות שכר הלימוד של אחיהם, לדאוג שאמם תהיה לבושה כיאות.
  3. הם מכבדים את רכושו של הזולת, ולפיכך פורעים את חובותיהם.
  4. הם כנים, ונרתעים משקרים כמו ממגיפה. הם לא משקרים אפילו כשמדובר בזוטות. כשאדם משקר הוא פוגע בזולת ומשפיל אותו. הם לא מתרברבים, וכשהם נמצאים ברשות הרבים, הם מתנהגים כמו בבית, ואינם מנסים לסנוור את עיניו של מי שנחות מהם. הם יודעים לבלום את פיהם ואינם מאלצים בני אדם לשמוע את סודותיהם. מתוך כבוד לאוזניו של הזולת הם נוהגים לשתוק, במקום להרבות בדיבור.
  5. הם לא מקטינים את עצמם כדי לעורר חמלה. לא פורטים על מיתרי לבם של אחרים כדי לגרום להם להיאנח ולהתרגש בגללם. הם לא אומרים, "אף אחד לא מבין אותי!" או "בזבזתי את הכישרון שלי על שטויות!" כי אלה דיבורים וולגריים, מזויפים ומיושנים, שמדיפים ריח של ניסיון זול להפעיל את הזולת.
  6. הם לא שקועים בגאוותנות חסרת ערך. הם לא מתרגשים מזיופים כמו למשל – ידידות מדומה עם ידוענים או לחיצות יד של פְּלֶבָקוֹ[2] השיכור, הם אינם נכנסים לאקסטזה כשהם פוגשים את האדם הראשון בסלון דה וריאטס[3], ואינם משתדלים לזכות בפופולריות בקרב קהל המבקרים במסבאות. הם פורצים בצחוק כשהם שומעים מישהו אומר "אני מייצג את העיתונות", אמירה שמתאימה לרוז'וויצ'ים וללבנברגים[4]. כשהם מסיימים עבודה ששכרה פרוטה, הם לא מנסים להפיק ממנה מאה רובל, ואינם מתפארים בכך שקיבלו דריסת רגל במקומות שחסומים בפני אחרים. הם מנסים להתמזג בקהל, ונרתעים מהעמדת פנים שחצנית. אפילו קרילוב[5] טען שלחבית ריקה יש יותר סיכוי להישמע מאשר לחבית מלאה.
  7. אם יש להם כישרון, הם מכבדים אותו. הם מקריבים לטובתו נוחות, נשים, יין ויוהרה. הם גאים בכישרונם, ולכן אינם מתהלכים בחברת העובדים בבית ספר למסחר או בחברת אורחיו של סקוורצוב[6], כי הם מבינים שיש להם שליחות, והיא – להשפיע עליהם לטובה, לא לחיות אתם. מה גם שהם איסטניסטים בהליכותיהם.
  8. הם מטפחים את רגישויותיהם האסתטיות: אינם מסוגלים להירדם כשהם לבושים בבגדים שהתהלכו בהם במשך היום, לא מוכנים לחיות במקום שיש בו קיר עם חריץ שרוחש פשפשים, מסרבים לנשום אוויר מצחין, לפסוע על רצפה מכוסה ביריקות או לאכול ישר מעל הכיריים. הם משתדלים כמיטב יכולתם לעדן את היצר המיני שלהם […] מבקשים להבין את ההיגיון של האישה ולעולם לא למעול באמונה, שהרי מה הטעם? אנשים מבית טוב אינם גסים. הם לא מחפשים באישה שותפה למיטה או סוס עבודה […], וגם לא תבונה שמתבטאת רק ביכולתה לזייף היריון ולשקר בלי הרף. הם, ובמיוחד האמנים שבהם, זקוקים לספונטניות, אלגנטיות, חמלה, לאישה שתהיה אימא… הם לא סובאים וודקה בכל הזדמנות, וגם לא מרחרחים ארונות מטבח, כי הם יודעים שהם לא חזירים. הם שותים רק כשהם משוחררים, ורק אם מזדמן להם, שכן יש להם צורך   ב-sana in corpore sano [נפש בריאה בגוף בריא].

כך נוהגים אנשים מבית טוב. אם אתה רוצה להיות אדם מבית טוב, ולא ליפול אל מתחת לרמתם של בני האדם מהמיליה שאליו אתה שייך, אין די בכך שתקרא לקרוא את רשומות מועדון הפיקוויקים[7] או תלמד בעל פה מונולוג מתוך פאוסט. אין די בכך שתעצור מונית ותיסע לרחוב יקימנקה, אם אחרי שבוע  תסתלק משם, וזה הכול. אתה מוכרח לעבוד ולהשתדל בהתמדה, יומם ולילה. לא להפסיק אף לרגע לקרוא, להתעמק, להפעיל את כוח הרצון שלך. כל שעה חשובה ויקרה.

 

[1] אחותו של אנטון צ'כוב הסבירה לימים כי לבני אותה משפחה הייתה השפעה שלילית על שני אחיה.
[2] פיודור פלבקו היה עורך דין פלילי מפורסם באותה תקופה.
[3] מועדון לילה מוסקבאי ששימש מקום מפגש עם יצאניות.
[4] שני עיתונאים זוטרים.
[5] במשל "שתי חביות".
[6] אחד מחבריו של ניקולאי.
[7] מאת דיקנס