---

---

עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.

“אם נרצה לדעת מהי נורמליות באמריקה – כלומר מה האמריקאים רוצים לראות כנורמלי – נוכל לסמוך על הטלוויזיה”, טוען דיוויד פוסטר וואלאס במסה המרכזית המופיעה בספר טבעו של הכיף.

בספריית הפועלים ערכו “קובץ ראשון מסוגו בעולם”, כפי שנכתב על גב הספר, “המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות”. למעריציו של הסופר מדובר במתנה שלא תסולא בפז. הספר כולל לא רק דיונים על דוסטוייבסקי, בורחס וקפקא, אלא אפילו סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנת כתיבה שוואלאס העביר לסטודנטים שלו. וכל אלה מרתקים ומפעימים!

המסה המרכזית, העוסקת, כאמור בטלוויזיה, ליתר דיוק – בקשר שבינה ובין עולם הספרות האמריקני – מעניינת במיוחד. היא הופיעה לראשונה ב-1990, וכדרכו של וואלאס, היא כתובה בשנינות ובהומור, ומספקת תובנות מעניינות ביותר. וואלאס מציג בתחילתה ממצא שעליו מתבססת המסה לאורכה: אמריקנים “מקדישים”, או “מבלים” (מלשון בליה!) כשש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה. מכאן נובעות לא מעט מהמסקנות והתובנות שוואלאס מפתח במסה.

כך, למשל, הוא פותח את דבריו בטיעון שלפיו כאשר סופרים, שיש להם צורך הכרחי ולגיטימי של אנשים כותבים לצותת לזולת, סומכים על הטלוויזיה כאמצעי “ללטוש עיניים […] לארוב ולנעוץ מבטים”, שכן “הם משקיפים מלידה”, הם טועים טעות מרה. כי מה שמוקרן בטלוויזיה רחוק מאוד מהחיים האמיתיים שהטלוויזיה מתיימרת להציג, או לפחות – לייצג. הדמויות המופיעות על המרקע הן אלה של שחקנים. אנשים שמצטיינים בעיקר ביכולת אחת מסוימת: הם “פשוט גאונים מבחינת היכולת שלהם להיראות כאילו לא צופים בהם”. וואלאס עומד על הזיוף המובנה בכל מה שנצפה בטלוויזיה, ולטענתו, הצפייה הממושכת בה היא “רעילה לכותבים, מפני שהיא גורמת לנו לא להבדיל בין התחקיר הממשי שנדרש לצורך כתיבת סיפורת ובין סוג משונה כלשהו של צריכת סיפורת”.

אכן, וואלאס ער לכך ש”חלק גדול כל כך מההנאה שהדור שלי מפיק מהטלוויזיה טמון בלגלוג עליה,” אבל ההתנשאות הזאת היא למעשה חלק מהמשחק המוסכם, שאותו הוא מדגים בין היתר בניתוח של פרסומות שמוקרנות בטלוויזיה. כך למשל הוא מתאר לפרטיה פרסומת מצליחה מאוד לפפסי, שבה הצופים “הוזמנו” ללעוג לפרסומות בכלל ולאותה פרסומת בפרט, ולהתנשא מעליהן. אבל הפרסומת ההיא לפפסי הוכחה כיעילה במיוחד, שכן היא הקפיצה את המכירות, ובכך הוכיחה את צדקת טענותיו של וואלאס. אמנם הצופים (בתקופה שבה וואלאס כתב את המסה, כלומר – ב-1990) “מנסים לחטא את עצמם ממה שצפייה מרובה כל כך עלולה לעשות להם על ידי כך שהם צופים בטלוויזיה בבוז לאה במקום בתמימות המוקסמת שרובנו גדלנו אתה”, אבל הם ממשיכים לצפות!

הדברים הללו מעלים על הדעת את ספרו הידוע של מרשל מק’לוהן, המדיום הוא המסר (The medium is the message), שכבר בשנות ה-60 של המאה העשרים תיאר את עוצמתה של הטלוויזיה. הוא כינה אותה “מדורת השבט” (דימוי המנציח את המושג הופיע בתערוכה “קיצור תולדות האנושות” שהתקיימה במוזיאון ישראל, בקיץ 2015). על פי מק’לוהן, כמעט לא משנה מה יוצג בטלוויזיה. המדיה עצמה חשובה, והצפייה בה היא המספקת את העונג הנדרש. כך שאפילו אם יקרינו סרט וידיאו של אש בוערת, הצופים ימשיכו לבהות.

פוסטר וואלאס כתב את המסה שלו לפני כמעט שלושים שנה, וכשלושים שנה אחרי מק’לוהן. האם היה דבק בתפיסותיו גם כיום? האם האבחנות שלו עדיין רלוונטיות?

מצד אחד אפשר בהחלט להיווכח בהשפעות ההרסניות שיש ל”תרבות” האסקפיסטית של תוכניות הריאליטי השונות, השולטות היום בכיפה. האם ההורים מאילת שרישתו את ביתם במצלמות וידיאו והרשו לתעד את חייהם של בני הבית בכל עת ובכל מקום, גם ברגעים האינטימיים ביותר של הילדים שלהם, צעירים בני 14 ו-13, הושפעו מתוכניות ריאליטי? האם התוכניות הללו מספקות מעין לגיטימציה לטירוף?

מצד שני, אין ספק שהאינטרנט תפש במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה. אין ברשותי נתונים או סטטיסטיקות, אבל דומני שהצעירים היום צופים בטלוויזיה פחות משש השעות שאותן מזכיר וואלאס. מעניין לדעת איך הוא היה מנתח את ההשפעות החברתיות של האינטרנט.

למרבה הצער, פוסטר וואלאס, שסבל לאורך שנים רבות מדיכאון, התאבד לפני עשר שנים, בגיל 46.

אפילו קריאת הסילבוסים שהותיר מעוררת תחושה של בזבוז מכאיב על שאדם כזה הסתלק מהעולם בהיותו צעיר כל כך.

שלא לדבר על כל הכתיבה האחרת שלו. (למשל, הספר המופלא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם). המסה הראשונה בספר שלפנינו, זאת שהעניקה לו את שמו, פשוט מקסימה. היא נפתחת בתיאור היחס האמביוולנטי, המיוסר, שיש לסופרים כלפי יצירתם: מצד אחד, היא תמיד פחותה ממה שדמיינו וחלמו ליצור (אני נזכרת בציטוט מתוך מאדאם בובארי, שבו פלובר מסביר את ההבדל בין אמן לאומן, ומדוע רק האחרון יכול לחוש סיפוק אמיתי). מצד שני, זקוקים הכותבים עד ייאוש לאישור, לתיקוף, לאהבה! גם כשאתה מרגיש שהיצירה שילדת מאוסה, “אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים”.

גם תיאור התהליך היצירתי נפלא: בהתחלה “כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן…” בשלב הבא, אחרי מה שהוא מכנה “הדחף האוננותי”, אתה משתוקק לאהבתם של קוראים לכתיבה שלך. ואז “אתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה”. ואז מתחילה האימה, “פחד נורא מפני דחייה”, ובו “האגו שלך נכנס למשחק”. כתוצאה מכך אתה מתחיל לכתוב רע, כי אתה מונע ומתודלק מהצורך שיאהבו אותך… ” התוצאה היא “סיפורת מחורבנת”, שמקומה בפח האשפה, לא רק מתוך יושרה אמנותית, אלא “פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך…”

הפתרון שוואלאס מציע: לחזור אל המניע המקורי. לכתוב מתוך fun: כיף.

כאן המקום לשבח את התרגום, מעשה ידיה של דבי אילון, שלא חששה ממילים לא תקניות, ידעה להמציא מקבילות למשחקי המילים הססגוניים של וואלאס (“דוסטוייבסקיאנליה”), ובמיוחד על הפתרונות המעולים שהעניקה בקטעים שבהם וואלאס מדגים את סירבולם המטופש של תרגומי דוסטוייבסקי לאנגלית. כשקראתי את הדוגמאות המצחיקות להפליא חיפשתי בסקרנות את שם המתרגם של אותם קטעים לעברית. הייתי בטוחה שמדובר בתרגומים ארכאיים של טקסטים שראו אור בעברית. הופתעתי ושמחתי לגלות את ההערה של המתרגמת: “[המובאות תורגמו מן האנגלית, בניסיון לשמר את אותו סרבול שוואלאס מדבר עליו בתרגומים שקרא]”. היא הצליחה מאוד במשימה!

הספר מרנין, משעשע, מחכים ומרתק.

---

David Foster Wallace, The Nature of Fun

לעברית: דבי אילון

מה קורה למי שפוגש במפתיע את מושא חלומותיו, האדם הנערץ עליו ביותר בעולם? תשובה לכך מעניקה סצנה בלתי נשכחת בסרט הישראלי “חולה אהבה בשיכון ג'” של שבי גביזון: “אוולין, אל תלכי, אוולין…” זועק כל לילה אל החושך חרפוף, בגילומו של שמיל בן ארי. כשאוולין חוזרת, כשהיא ניגשת אליו ומנסה לדבר אתו, נוכחותה הממשית רק מפריעה לו. הוא חייב להמשיך לערוג אליה לזעוק את שמה, כמו בשיר ההייקו “בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו”. הכמיהה אינה נדרשת למימושה.

כך גם בסרט המלבב “ג’ולייט, הגרסה הערומה”, המבוסס על ספר של ניק הורנבי. דנקן תומסון, מרצה ללימודי טלוויזיה במכללה ששוכנת בעיירת חוף באנגליה, סוגד לזמר רוק אמריקני שנהפך לאגדה אחרי שפרש והפסיק לשיר. תומסון מקים לזמר, טאקר קרואו, מעין מקדש במרתף של ביתו, ומייגע את אנני, בת זוגו, בהשמעות בלתי פוסקות של שיריו של הזמר, ובפרשנויות אובססיביות של חייו, שהוא עורך גם באתר אינטרנט המיועד למעריציו של הזמר, שם הם דנים בו בלי הרף ומפתחים עליו תיאוריות קונספירטיביות.

ואז קורה משהו מפעים ומשעשע, שאת פרטיו אין לחשוף מפאת החשש לספוילרים.

די אם נאמר שאנו עדים למפגש מאלף בין דימוי, אשליה ודמיון, לבין המציאות השונה מהם כל כך. הפער ביניהם מרתק ומעורר מחשבות על ההבדל שיש בין התדמית שיש לאנשים מפורסמים, לבין קיומם האמיתי, הכרוך בקשיים וקונפלקטים, בדיוק כמו לכל אדם אחר, אבל אינם נראים לעינם של מי שצופים בהם מרחוק ומעריצים אותם.

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על החן השופע של איתן הוק, המגלם את דמותו של הזמר, ושל רוז בירן, המגלמת את אנני.

אמנם עלילתו של הסרט צפויה למדי, שכן היא נשענת על תבנית שגורה, אבל מחפה עליה שפע של שנינות והומור אנגלי.

כדאי לראות!

 

“אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח”: המשפט שמופיע בסיפור הראשון, “הילד המלוכלך”, בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, “ילד מלוכלך”. יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור “החצר של השכן” אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ”עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית”. היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור “הבית של אדלה” אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור “הפונדק” שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור “השנים המורעלות” היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש”אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר”. (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור “גרדיווה“, שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: “ירוק אדום כתום”, ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: “המרשתת העמוקה”, זאת ש”בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים,” ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. “אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם”, מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור “נסיר מעלינו את כל הבשר” מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. “אבי היה מדבר על קברי המונים”, היא מספרת, “אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח”. ועוד, היא מסבירה, “כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח”.

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את “הגשר ההוא” שבנו “בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו”.

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור “פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד” סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי “העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית”.

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור “קורי עכביש” לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה “כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם” וידוע ש”באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא.”

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש “אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה”; העיר “הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים,” וגם: “מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ’ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון”. הנהר הזורם בעיר הוא “המזוהם ביותר בעולם”, ו”רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון”. מדובר על “שכונת עוני שהמדינה זנחה”. לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, “הדברים שאיבדנו באש”, המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: “תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] ‘קורי עכביש’; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף”; או – “החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום”.

מדריך הסיורים מהסיפור “פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד” נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, “מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע”. גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. “כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב”.

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

יורם פרי, מחברו של הספר משפטי הזיקית, משפטי נירנברג, הוא עורך דין. אי אפשר להחמיץ את הפרט הזה, ולא רק מפני שהוא מודגש בספר, אלא גם מכיוון שבאופן חריג ומוזר מופיע התואר של משלח ידו לצד שמו, על כריכת הספר.

הרעיון שעורך דין (שגם, הוא מציין, שימש כ”שופט צבאי […] בבית הדין הצבאי למחבלים בלוד” והיה קפדן מאוד בעבודתו, כך הוא מעיד,) יכתוב על המשפטים החשובים כל כך, שנערכו בנירנברג בתום מלחמת העולם השנייה, נשמע מעניין ומבטיח. מקצועו של פרי מעורר את ההבטחה שהקורא יזכה בנקודת מבט חדשה ובחשיבה מקורית, שתציע  זווית ראייה שונה ואחרת.

למרבה הצער, אפשר לומר על הספר שלפנינו “תפסת מרובה – לא תפסת”.

טוב היה עושה המחבר אילו התמקד בסוגיות המשפטיות הכרוכות בנושא, מה גם שכך מבטיחה הכותרת. אלא שפרי מבקש להעניק לקורא את מה שנראה בעיניו כ”רקע” חשוב, והוא מכביר אינספור פרטים היסטוריים על אודות המהלכים שהובילו למלחמת העולם השנייה ועל אירועים שהתרחשו במהלכה.

אכן, כותרתו של הפרק הראשון היא “משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה”, אבל לעניות דעתי לא היה צורך בכל הפירוט של העובדות ההיסטוריות, שהרי הן ידועות לכל מי שמתעניין בנושא, וכבר קרא את ספריו עבי הכרס של איאן קרשו – היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי, וגם – הסוף. התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944-1945; את שני הכרכים של ספרו היטלר; את ספרו של שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, ועוד כהנה וכהנה. המחקרים ההיסטוריים המופיעים בספרים הללו מפורטים, מבוססים, מספקים שפע של מקורות וראיות, ולפיכך אין בעצם צורך ב”הקדמה” הארוכה מאוד שמציג יורם פרי. מי שקונה ספר שנושא את הכותרת “משפטי נירנברג” מצפה לקרוא עליהם, לא על מה שקדם להם. פרי יכול היה לדעתי להניח שקוראיו כבר מצוידים ברקע הנחוץ להבנת עמדתו בעניין המשפטים.

ויש לו עמדה: פרי זועם על מה שהתרחש בנירנברג. קודם כול, הוא מביע תמיהה על עצם הרעיון למקם את המשפטים דווקא בנירנברג, ולא במחנות הריכוז או ההשמדה, למשל, שם התרחשו הפשעים החמורים ביותר.

התנגדות נוספת שיש לו נובעת מכך שבמשפטים לא התמקדו בעניין האמיתי שניצב לפתחם: הרצח ההמוני והשיטתי של מיליוני יהודים. “צוות השופטים כלל לא הבין את שאירע בשואת יהודי אירופה”, הוא כותב, ולכן “סעיפי האישום שנקבעו לא הצביעו באופן ספציפי על העם היהודי”. להערכתו, המשפטים התנהלו ברשלנות ושטחיות בלתי נסבלות. השופטים לא היו בקיאים די הצורך במה שהתרחש, הם התעקשו להסתמך על ראיות כתובות ולא על עדים, וגישתם הייתה מוטעית, מה גם ש”המסמכים הקטגוריים היו כה רבים עד כי לא התאפשר לקרוא את כולם.” כמו כן, “עבודתם נפגמה גם בשל חוסר הזמן שעמד לרשותם ללמוד את התיקים”. לפיכך פסקי הדין שלהם היו קלים מדי (“מתוך 22 נאשמי משפטי נירנברג 7 מהם יזכו לעונשי מאסר ועוד 3 פושעים נאצים אחרים יזוכו מכלל האשמה”). והיחס אל הנאשמים היה סלחני מדי. עד כדי כך שפרי חושד כי הרמן גרינג הצליח להתאבד לפני שהוצא להורג, כי האמריקנים עצמם הם אלה שהגניבו ציאניד לתאו!

לטענתו של פרי “המדינות המנצחות שקעו באופוריית סיום המלחמה ולא שקדו יתר על המידה על תפיסתם של הפושעים הנאצים ועוזריהם”

פרי מתקומם נגד מיעוט הפושעים הנאצים שהועמדו לדין, ונגד הקלות הבלתי נסבלת שבה נאצים רבים – רמי דרג וגם כאלה  שמעמדם היה נמוך יותר – הצליחו להימלט מאימת החוק, הגיעו לאמריקה הדרומית וחיו להם שם בניחותא, ואחרים, כמו ורנר פון בראון, נקלטו בארצות הברית כאזרחים מהשורה (אפשר לקרוא על כך ברומן המרתק מעוף העורב, שכתבה הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד).

למרבה הצער, פרי נוהג לפעמים להתבלבל בין עובדות ודעות, וכשהוא מציג דעה אישית, לא תמיד הוא מגבה אותה בראיות. למשל, כשהוא כותב על הנאשמים כי “הכחשתם נבעה מעצם היותם שפלים באופיים”, או כשהוא קובע כי היטלר “התגורר עם חבר, שעימו קיים יחסים הומוסקסואליים”, או כשהוא טוען שמספרו של היטלר מיין קמפף אפשר להיווכח שהכותב היה סוטה מין. היכן הראיות? אין אפילו ציטוטים מתוך הספר, שאמורים להוכיח את הטענה. רון רוזנבאום, בספרו מסע אל שורשי הרשע, דוחה את הסברה הזאת מכל וכול, ומגבה את דבריו בראיות.

בעיה נוספת שמתעוררת בספר היא הסגנון שבו יורם פרי מביע את עמדותיו. ברור שהוא מתעב את הרוצחים. מי לא? ובכל זאת, לטעמי כשמחבר מכנה את האנשים שעליהם הוא כותב “המנוול”, “הנבל”, “רובוט”, “אישה שטן”, “חייתי”, “שטינקר” ועוד כהנה וכהנה, הוא רק מחליש את טיעוניו.

יש בספר כמה הארות מעניינות, אבל הן אובדות בים של פרטים שאינם תורמים הרבה להבנה או לידע.

העניין בולט במיוחד אם משווים את הספר שלפנינו עם ספרו המרתק של לאון גולדנסטון,  נירנברג, 1946 (בהוצאת כתר).ד”ר גולדנסטון, קצין יהודי בצבא ארה”ב, שימש כפסיכיאטר שהוטל עליו לעקוב אחרי מצבם הנפשי של הנאשמים במשפטים. את שיחותיו אתם תיעד. אפשר ללמוד מהן על הרקע, זיכרונות הילדות, והמניעים של גדולי הפושעים הנאצים, ביניהם רודולף הס, יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ, ואחרים. יורם פרי מזכיר בספרו את כולם, אבל איזה הבדל! מהאופן שבו הוא עושה זאת אי אפשר בעצם ללמוד הרבה על האנשים הללו. פרי מתאר את פשעיהם, ומכנה אותם בשמות גנאי. גולדסטון, לעומתו, מעניק לקורא מבט אחר אל נבכי הנשמה שלהם.

ועוד הערה קטנה לסדר, או אולי למגיה: שמו של המשורר המצוטט בספר הוא ולדיסלב שלנגל, לא ולדיסלב שטנגל. (הטעות חזרה יותר מפעם אחת). למילה “חשדות” יש אמנם סיומת אופיינית ללשון נקבה, אבל היא זכר. לפיכך צריך להיות “חשדות שלפיהם” ולא “חשדות שלפיהן”.

את הספר קראתי, כדרכי, באפליקציה של e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

 

 

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז’אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת “מדפסת חומרים” זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה”המצאה” החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם “רגילים”, כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים “אנדרים”.

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את “כללי המשחק”. כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: “‘סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'”, והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח “‘הסכמה מובלעת'” שלפיו “אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם”.

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: “אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד.”  ובהמשך:

“‘אתה לא תגיד לי!’

‘באמת!’

‘מה אתה אומר!’

‘זה מה שאני אומר!’

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה”.

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: “זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו.”

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן. 

השנה – 1588. מליסבון יצאה ארמדה שכללה 150 ספינות. רובן – אוניות סוחר אטיות שהורכב עליהן חימוש. האוניות מפליגות צפונה. יעדן ידוע לכול: פליפה מלך ספרד החליט לפלוש לאנגליה, כדי לנתק את הסיוע האנגלי למורדים בארצות השפלה, ולהפסיק את המתקפות של שודדי הים האנגלים על מושבותיו באמריקה. יש לו גם מניעים דתיים: אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, מסרבת להשיב את ארצה אל הדת הקתולית ולבטל את הכנסייה האנגליקנית שהקים אביה, הנרי השמיני, כדי לשאת לאישה את אמה, אן בוליין. גם להצעת הנישואים של מלך ספרד סירבה המלכה (שנשארה רווקה עד יום מותה, והיו מי שכינו אותה “המלכה הבתולה”).

הצי האנגלי נערך בעיר הנמל פלימות. הוא כלל 200 ספינות קרב, שמפקדיהן היו אנשי צבא מיומנים, בניגוד למפקדים הספרדים שרובם היו אנשי אצולה נטולי ניסיון צבאי.

האנגלים הכינו גם כוחות צבא יבשתיים, שתפקידם היה לסכל את הפלישה הספרדית הצפויה. אליזבת החליטה לנאום באוזני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב. היא הגיעה אליהם אחרי שהשאירה במצודת טילסבורי (יישוב ליד לונדון) את כל שומרי הראש שלה, למעט שישה. נושא כליה הקדים אותה, ובידיו כר שעליו הונחה קסדת הכסף שלה. המלכה הגיעה רכובה על סוס, עטויה בבגד לבן ובשריון הגנה חלקי, ואוחזת בשרביט זהב.

הנה הנאום שנשארה באוזני חייליה (כאן בתרגומי):

“בני עמי האהובים,

יש מי שמנסים לשכנע אותנו שעלינו להישמר, להיזהר שלא להתקרב אל המוני בני אדם חמושים, שמא יבגדו בנו. עלי להבטיח לכם: איני נכונה להטיל ספק בבני עמי הנאמנים והאוהבים. עריצים הם אלה שצריכים לחשוש. מאז ומתמיד, ובעזרת האל, כרוכים כוחי וביטחוני בלבם הנאמן של נתיניי, ובטובם; ראו נא: באתי אליכם לא כדי להשתעשע או לבלות, אלא מתוך נחישות, בלהט הקרב, לחיות ולמות ביחד אתכם. להציב בעפר, למען האל, למען ארצי, למען בני עמי, את כבודי ואת דמי. אני יודעת: יש לי גוף של אישה רפת כוח; אבל לבי וקרביי הם של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה, ואני בזה לפרמה [דוכס ספרדי שעמד בראש כוח צבאי שהביס את ההולנדים במאבק השליטה על ארצות השפלה]. או לספרד או לכל נסיך אירופי שיעז לפלוש לתחומי ממלכתי. במקום שתפקוד אותי חרפה, אני עצמי אצא למלחמה, אני עצמי אנהיג את הצבא, אשפוט ואגמול למצטיינים בקרב. אני כבר יודעת: על אומץ לבכם אתם ראויים כבר עתה לחסדים ולגמולים. אנו מבטיחים לכם, וזאת הבטחה אצילית: תקבלו את התמורה שאתם זכאים לה. ובינתיים, שר הצבא שלי [מדובר ברוברט דאדלי, הרוזן של לסטר, חביבה של המלכה, ויש האומרים – מאהבה], אדם ראוי שאף מלך לא זכה בנתין אציל ונאמן שכמותו, יפעל בשמי. איני מטילה שום ספק בצייתנותכם לשר הצבא שלי, בגבורתכם ובנכונותכם. בקרוב נכריז על ניצחון שייוודע לכול, נביס את אויבי אלוהיי, ארצי ועמי”.

הגרסה הכתובה של הנאום נמצאה כמה עשרות שנים אחרי שנישא, במכתב שכתב כומר אנגלי, ממתנגדי הכנסייה הקתולית.

בולט בו מאבקה של המלכה כנגד היותה אישה. אמנם גופה שונה מזה של הגברים הלוחמים, אבל – כך היא מבטיחה – היא ניחנה בכישורים גבריים: באנגלית לא השתמשה אליזבת במילה”queen” , כלומר, מלכה, אלא הצהירה שיש לה לב וקרביים “של מלך”: “king”. היא מציגה את עצמה כמי שמגינה על בני עמה, ומרבה להדגיש את עצמה: “אני”, “עצמי”, כדי להבהיר שתשתתף בקרב באופן פעיל. היא מבטיחה “לחיות ולמות” לצד חייליה.

כשנתיים אחרי שנשאה אליזבת את הנאום ראה אור שיר ארוך מאוד – הוא נמשך על פני שישה כרכים של ספר – שכתב המשורר האנגלי אדמונד ספנסר. “The Faerie Queene” מתמקד בחלקו בדמותה של אליזבת, משבח אותה, אך גם מותח עליה ביקורת ומטיל ספקות ביכולתה למלוך ביעילות, משום שהיא אישה. כמו כן מביע השיר את חששות בני דורו של ספנסר, שלא ידעו מה צופן להם העתיד, שכן לא היו לאליזבת צאצאים, ובהיעדר יורש, לא היה ברור מי ימלוך אחריה. (את הכתר ירש ג’יימס, מלך סקוטלנד, נינו של המלך הנרי השביעי, סבה של אליזבת).

הקרב נגד הספרדים הוכרע בים. הצי האנגלי הביס את הספרדים. מהארמדה נותרו רק 40 ספינות. כל האחרות טובעו. הספרדים כלל לא הגיעו אל חופה של אנגליה, ולא פלשו אליה. וכך החלה השליטה האנגלית במרחבי האוקיינוסים, שנמשכה מאות שנים, ואפשרה את הקמתה של האימפריה הבריטית.

אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים “האיליאדה” ו”האודיסיאה” שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה”ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של  טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.

אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג’יימס ג’וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.

לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:

 אודיסיאוס

בְּמֶלֶךְ מִתְבַּטֵּל אֵין כֹּל תּוֹעֶלֶת,
הֵן תַּנּוּרוֹ בְּצֵל טְרָשִׁים כָּבוּי,
אִשְׁתּוֹ – מַלְכָּה זְקֵנָה, גַּם הִיא יוֹשֶׁבֶת,
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵטִּיל עַל בְּנֵי עַמּוֹ
הַפִּרְאִיִּים, חוּקְים וְעֳנָשִׁים,
וְהֵם נָמִים, צוֹבְרִים, סוֹבְאִים, אֲבָל
מִמֶּנּוּ מִתְעַלְּמִים.לֹא עוֹד אוּכַל
מִמַּסָּעוֹת לְהִמָּנַע; אֶשְׁתֶּה
אֶת הַחַיִּים עַד הַטּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה.
תָּמִיד חָגַגְתִּי בְּעוֹצְמָה, וְאַף
סָבַלְתִּי בְּעוֹצְמָה, עִם אוֹהֲבַי
וּבְגַפִּי, עַל חוֹף הַיָּם, וְגַם
בְּנַחְשׁוֹלֵי הִיאָדוֹת[1] סוֹחֲפִים,
אֲשֶׁר הִקְצִיפוּ יָם אָפֵל, אֲנִי
קָנִיתִי שֵׁם. כִּי שָׁם תָּמִיד בְּלֵב
רָעֵב שׁוֹטַטְתִּי, וְשָׁם יָדַעְתִּי
כֹּה הַרְבֵּה – עָרִים, וּמֶמְשָׁלוֹת
גַּם אַקְלִימִים וּמִנְהָגִים, כֵּן, לֹא
תָּמִיד נָחוּת הָיִיתִי, אַךְ כָּבוֹד
רָחַשְׁתִּי, וּמֵעֹנֶג קְרָב רַבֹּות
טָעַמְתִּי עִם רֵעַי, כָּל זֶה הָיָה
בִּטְרוֹיָה, בַּמֶּרְחָב סְחוּף הָרוּחוֹת.
עִם כָּל מַה שֶׁפָּגַשְׁתִּי – הִתְמַזַּגְתִּי,
אֲבָל חֲוָיוֹתַי הֵן שַׁעַר בּוֹ
קָצֶהָ שֶׁל תֵּבֵל בּוֹהֵק. לְשָׁם
אָנוּעַ עוֹד, אל הַקָּצֶה אָבוֹא,
כִּי כָּה מַשְׁמִים לִבְלוֹם לִפְנֵי הַקֵּץ,
עִם מַה שֶׁהִתְרַפֵּט מֵרוֹב שִׁמּוּשׁ,
מָה – רַק לִנְשׁוֹם? לֹא אֵלֶּה הַחַיִּים!
לֹא דַּי לִי בִּמְנוּחָה מֵהַחַיִּים!
אַז מָה נוֹתָר? – מֵרוֹץ שֶׁמְּחַדֵּשׁ,
שֶׁמֵהַנֶּצַח עוֹד שָׁעָה חוֹלֵץ,
אֵינִי רוֹצֶה לִצְבֹּור לַשָּׁוְא שְׁמָשׁוֹת,
כִּי גַּם לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ שֵׂיבָה חוֹשֵׁק
לִרְדוֹף אַחַר כּוֹכָב שָׁבִיט נוֹפֵל,
לַחְצוֹת גְבוּל הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית.
הִנֵּה כּאן טֶלְמָקוּס, זֶהו בְּנִי,
אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה אֶצְלוֹ אַפְקִיד,
לֹא רַק אֶת הַשַׁרְבִיט – אֶת כָּל הָאִי.
אָהוּב עָלַי, רָגוּעַ הוּא וְרַךְ,
יַגְשִׁים הַכָּל וִיעַדֵּן אֶת בְּנֵי
הָעָם הַגַּס, הַמְּחֻסְפָּס יַכְנִיעַ,
נְטוּל רְבָב הוּא, וּמְּצַיֵּת לַצַּו,
הָגוּן, מָתוּן, לָכֵן לֹא יִכָּשֵׁל,
וּבַיַּמִּים שֶׁאֵעָדֵר, לֹא יֶחֱדַּל
גַּם אֵל אֶלַי לִסְגוֹד, וְיַעֲמֹל,
בְּעוֹד אֲנִי יוֹצֵא אֵל עֲמָלִי.
הִנֵּה נָמֵל, וְהַמִּפְרָשׂ תָפַח,
הִנֵּה הָאֹפֶל שֶׁל מֵרְחָב הַיָּם,
וּמַלָּחַי הֶחָרוּצִים גַּם הֵם אִתִּי,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ קִדְּמוּ
פָּנָיו שֶׁל רַעַם אוֹ יוֹם קַיִץ חַם,

בְּרֹאש וְלֵב אֲשֶׁר יוֹדְעִים חֵרוּת,
כִּי גַּם זָקֵן אֶת הֶעָמָל אוֹהֵב.
אָמְנָם הַמָּוֶת מְסַיֵּם, אֲבָל
לִפְנֵי הַקֵּץ נוֹתְרָה עוֹד מְשִׁימָה,
וְגַם עַתָּה נוּכַל לִזְכּוֹת בְּצַו
הָאֵל. הִנֵּה רִצּוּד שֶׁל אוֹר עוֹלֶה
מֵהַסְּלָעִים, וְזֶהוּ סוֹף הַיום
שֶׁמִּתְכַּלֶּה, שֶׁכֵּן הַסַּהַר כְּבָר
עוֹלֶה. בַּכָּל נִשְׁמָע קול אֲנָחוֹת.
עַל כֵּן נֵצֵא נָא יְדִידַי לִמְצוֹא
עוֹלָם חָדָשׁ, לֹא מְאֻחָר מִדַּי.
הִשָּׁעֲנוּ כְּדֵי לִדְחֹף, מָשׁוֹט
בַּמַּיִם לְהַכּוֹת, וּלְיַצֵּר
תְּלָמִים. נַפְלִיג מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,
לְתוֹךְ בְּרֵכוֹת רַכּוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים,
כָּךְ עוֹד וְעוֹד נַחְתֹּר, עַד בּוֹא יוֹמִי,
וְאִם אוֹתָנוּ יְכַסֶּה נַחְשׁוֹל,
אוּלַי נִגַּע כָּךְ בְּאִיֵי הָאֹשֶׁר,
וְאֶת אָכִילֶס הַדָּגוּל נִרְאֶה.
אָמְנָם הַרְבֵּה  נִגְזַל, אַךְ גַּם נוֹתָר,
וְאִם בְּכוֹחַ דַּל כְּבָר לֹא נוּכַל
אֶת מְלוֹא תֵּבֵל שוּב לְהָנִיף כְּמוֹ אָז,
הֲרֵי לִבֵּנוּ הַנּוֹעָז נוֹתָר,
וְנִשָּׁאֵר בְּיַחַד, בִּמְשֻׁתָּף,
גַּם אִם הַזְּמָן אוֹתָנוּ הֶחְלִישׁ,
נַחְתֹּר, נִשְׁאַף, לֹא נְוַתֵּר, נִמְצָא.

[1]  צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.

השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.

סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא.  את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.

טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.

המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.

 

המתרגמת אליעזרה איג-ז’קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:

יוליסס

יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;

אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש

זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.

שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.

הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.

לעברית: אליעזרה איג-ז’קוב

Ulysses

BY LORD ALFRED TENNYSON

כדי שילדי עניים באירלנד לא יהיו לנטל על הוריהם, וכדי שיועילו לחברה

חיבורו המוכר ביותר של ג’ונתן סוויפט, סטיריקן ומסאי אירי, בן למשפחה אנגלית (1745-1667),  הוא “מסעות גוליבר“, אך הוא כתב יצירות רבות אחרות, חלקן בעילום שם. אביו של סוויפט מת לפני שנולד והוא גדל אצל דודו, כבן משפחה עני וממורמר. בבגרותו היה כומר אנגליקני שנע בין אנגליה לאירלנד, והיה פעיל פוליטי. בזכות פעילותו לטובת המרד נגד אנגליה נחשב סוויפט גיבור אירי. את חיבורו הסטירי “הצעה צנועה” פרסם ב- 1729 בשם בדוי. סוויפט ביקש למחות בו כנגד העוני המחפיר ששרר באותה עת באירלנד.

---

דאבה רבה מתעוררת בכל מי שמשוטט בעיר הנפלאה הזאת[1] או באזורי הכפר ורואה בכל מקום – ברחובות, בדרכים, בפתחי הבקתות – את המוני הקבצניות שבעקבותיהן משתרכים שלושה, ארבעה או שישה ילדים, כולם לבושים בסמרטוטים, מקבצים נדבות ומטרידים את העוברים והשבים. במקום שהאמהות הללו יוכלו לעבוד לפרנסתן, הן נאלצות להעביר את הזמן בשוטטות ולהתחנן לאוכל למען ילדיהן התמימים, שבבגרותם יהיו שודדים, כי לא ימצאו עבודה, או שיעזבו את ארצם האהובה ויילחמו למען הטוען לכס המלוכה בספרד, או ימכרו את גופם בברבדוס.

אני סבור כי הכול מסכימים: כל הילדים הללו, החבוקים בזרועות או תלויים על הגב, אלה שנאחזים באמהות ולעתים תכופות גם באבות, הם, במצבה העגום של ארצנו, מטרד רציני מאוד; לפיכך, כל מי שימצא שיטה סבירה, זולה וקלה, שבאמצעותה יהפכו הילדים הללו לשותפים נאותים ומועילים בחבר העמים, יזכה להערכה כה רבה של הציבור, עד שיוצב פסל בדמותו, כדי לפאר את שמו של מגן האומה.

אין בדעתי להגביל את הפתרון שאציע לטיפול בילדיהן של קבצניות מוצהרות. טווח הפעולה של תוכניתי רחב הרבה יותר, והיא תכלול את כל התינוקות בני גיל מסוים, שנולדו להורים שאינם מסוגלים לפרנסם, כמו אלה שמקבצים נדבות ברחובותינו.

לאחר שהרביתי לחשוב על הסוגיה ושקלתי באופן בוגר את התוכניות השונות של קובעי המדיניות שלנו,  גיליתי שמאז ומתמיד סברתי שהם טועים מאוד בחישוביהם. אכן, אמו של תינוק שזה עתה המליטה[2] אותו יכולה להזינו בחלבה במשך שנה תמימה, ואין כמעט צורך בכל תזונה נוספת, מכל מקום, לא בסכום העולה על שני שילינג, שאותם האם עשויה בהחלט לקבל במזומן או בשיירי מזון וסמרטוטים, באמצעות עיסוקה החוקי בקבצנות. אני מציע שבדיוק בגיל שנה נתחיל לדאוג לשינוי: במקום שהתינוקות יהפכו לנטל על הוריהם או על הקהילה, ובמקום שירעבו כל חייהם ללחם או לביגוד, הם יתרמו להאכלה, ובמידה מסוימת גם להלבשתם של  אלפים רבים.

יתרון נוסף בתוכניתי: היא תמנע הפלות יזומות, ואת הנוהג המחריד, שנשים רבות מדי נוקטות, אללי, כשהן רוצחות את הילדים הממזרים שלהן ומקריבות את התינוקות האומללים, החפים מפשע, וזאת אני משער בעיקר כדי להימנע מהוצאות, ולא בשל הבושה.  מה שמעורר חמלה אפילו בלבו של האדם המפלצתי ביותר.

ההערכה היא כי בארצנו כמיליון וחצי בני אדם, שמתוכם לפי חישובי יש כמאתיים אלף זוגות שבהם הנשים ולדניות; מתוכן אחסיר שלושים אלף שמסוגלות לפרנס את ילדיהן (אם כי אני חושש שמספרן מועט יותר, עקב המצוקה הנוכחית), כך שנותרו מאה ושבעים אלף נשים ולדניות. אפחית שוב חמישים אלף, כי הנשים הללו עשויות להפיל את עובריהן, או שילדיהן ימותו בשנה הראשונה מתאונה או ממחלה.

ייוותרו לפיכך רק מאה ועשרים אלף ילדים, שנולדים כל שנה להורים עניים. השאלה אם כן היא איך הם יגדלו את הילדים הללו ואיך יפרנסו אותם? כבר אמרתי, במצב העניינים הנוכחי ובשיטות שהוצעו עד כה אין שום אפשרות לעשות זאת.

הרי לא נוכל להעסיקם במלאכת כפיים או בחקלאות. הם גם אינם יכולים לעסוק בבנייה (כוונתי מחוץ לעיר), או לעבד את האדמה: לעתים נדירות הם מסוגלים להתפרנס מגניבות עד הגיעם לגיל שש, אלא אם הם חיים במקומות שבהם קל ללמוד כיצד לעשות זאת, אם כי עלי להודות כי הם לומדים את עיקרי התורה בשלב הרבה יותר מוקדם. בה בעת, אפשר בהחלט לראות בהם מעין “משוחררים על תנאי”: אדון חשוב אחד ממחוז קאוון שמחה באוזני, הצהיר כי מעולם לא נתקל ביותר ממקרה אחד או שניים של גנבים בני פחות משש, אפילו באזורים שמיומנותם בתחום נודעת.

סוחרים מספרים לי שנער או נערה שטרם מלאו להם שתים עשרה אינם מצרך עובר לסוחר, ואפילו אחרי שהם מתבגרים, הם אינם יכולים להניב יותר משלושה פאונד, או שלושה פאונד וחצי לכל היותר, או שווה ערכם. ההורים או הממלכה אינם יכולים להפיק מהם רווח, שהרי השווי של התזונה והסמרטוטים הנדרשים להם הוא בערך פי ארבעה מערכם.

ועתה אסביר, במלוא הענווה, את הרעיון שעלה על דעתי, ואני מקווה שהוא לא יעורר שום התנגדות.

מכר אמריקני שחי בלונדון אמר לי בוודאות שפעוט בן שנה בריא ומוזן היטב, יכול להיות מעדן מזין וערב מאוד לחך, אם מאדים, צולים, אופים או מבשלים אותו. אין לי ספק שאפשר בהחלט להגישו בנזיד ירקות או בתרביך.

הנה אם כן ההצעה שאני מעלה לשיקולו דעתו של הציבור: מבין מאה ועשרים אלף הילדים שקיומם הוערך, עשרים אלף יישמרו לצורך הרבעה, ומתוכם רק רבע[3] יהיו זכרים; זאת כמות גדולה יותר מכפי שהיינו משאירים אילו דובר בכבשים, בקר או חזירים[4], והסיבה לכך היא שרק לעתים נדירות הילדים הללו נוצרים כפרי בטנם של זוגות נשואים. אלה נסיבות שפראי האדם שלנו אינם מתרשמים מהן במיוחד, לכן די בזכר אחד, שיוכל לשמש ארבע נקבות. את מאה אלף הנותרים אפשר, בגיל שנה, להציע למכירה לבני המעמד העליון ולבעלי ממון ברחבי הממלכה, ולעודד את האימהות להיניק אותם בשפע בחודש האחרון, כדי שיתעגלו וישמינו, ויהיו טובים למאכל.

ילד אחד יתאים לשתי קערות בסעודות שבהן מארחים חברים, וכשהמשפחה סועדת בגפה, הנתח הקדמי או האחורי ישמש מאכל סביר, ואם מתבלים אותו במעט פלפל או מלח, אפשר יהיה בהחלט לבשלו ביום הרביעי, במיוחד בחורף.

בדקתי ואני מעריך שילד שזה עתה נולד שוקל כחמישה ק”ג וחצי[5] ובתוך שנה, אם מניקים אותו במידה סבירה, יצמח ויגיע למשקל של כמעט 13 ק”ג.

נכון שהמעדן הזה יהיה יקר יחסית, לכן יתאים במיוחד לבעלי אדמות. אחרי שהספיקו כבר לזלול את מרבית ההורים, נראה כי הם הזכאים הראשונים לקבל גם את הילדים.

עונת הבשר של התינוקות תימשך לאורך כל השנה, אבל שפע מהם יימצא בעיקר בחודש מארס, וזמן מה לפניו ואחריו, שכן ידוע לנו מתוך כתביו של סופר רציני, רופא צרפתי בכיר[6], שילדים רבים יותר נולדים בארצות קתוליות כתשעה חודשים אחרי ארבעים ימי התענית שלפני חג הפסחא שבהם מרבים באכילת דגים. בשווקים נראה בחודש מרס שפע רב יותר מהרגיל, כי מספר התינוקות הקתוליים יגדל בארצנו פי שלושה. לכך יצטרף יתרון נוסף: כמות הקתולים בארצנו תפחת.

כבר חישבתי את עלות ההנקה של ילד עני אחד (כוונתי לילדי כל הפועלים החקלאיים, לפועלים הרגילים ולחמישית מהחקלאים), והיא תעמוד על כשני שילינג בשנה, ותכלול גם את הסמרטוטים שבהם ילבישו אותם; אני מאמין שאף ג’נטלמן לא יתרעם כאשר ייתבע לתת עשרה שילינג בתמורה לגווייה של ילד טוב ושמן, שיספק, כמו שכבר ציינתי, ארבע קערות[7] של בשר מעולה ומזין, לסעודה עם ידיד כלשהו, או עם בני המשפחה.

האדון ילמד להיות בעל אדמות טוב, יהיה מקובל יותר בקרב אריסיו, האם תרוויח שמונה שילינג נטו, ותהיה כשירה לעבודה, עד שתהרה שוב.

החסכנים (ועלי להודות שבצוק העתים אין ברירה אלא להיות כאלה), יכולים לפשוט את עורן של הגוויות. מהעור, אחרי שמעבדים אותו, אפשר לייצר כפפות מעולות לגבירות, ומגפי קיץ לאדונים.

באשר לדבלין עירנו – אפשר להקצות לשם כך בתי מטבחיים במקומות הנוחים ביותר. אין ספק שיימצאו  קצבים רבים די הצורך, אם כי אני ממליץ לקנות ילדים חיים, ולפשוט את עורם כשהם טריים, כפי שנהוג לעשות כשצולים חזירים.

אדם נכבד שאני מעריך מאוד, פטריוט מצוין, שמח לאחרונה להציע שיפור לתוכניתי. לדעתו אין ספק שאחרי שהשמידו את אוכלוסיית הצבאים בארצנו, ומאחר שמורגש מחסור בבשרם, אפשר לספק לאדונים רבים בשר של נערים ונערות בני פחות מארבע עשרה, אך לא פחות משתים עשרה. בני שני המינים במדינות רבות מורעבים בגלל האבטלה. מהם, או מהוריהם ובני משפחתם הקרובים ביותר, אם הם חיים, יש להיפטר. אמנם אני מכבד את אותו ידיד יקר ופטריוט ראוי, אבל איני יכול להסכים אתו בלב שלם, שכן ידידי האמריקני הבטיח לי שבשרם של הזכרים בדרך כלל נוקשה ורזה, כי הם מרבים לעסוק בפעילות גופנית, וטעמם אינו ערב לחך. גם אם יפטמו אותם, הבעיה לא תיפתר. באשר לנקבות, אני סבור, בענווה והכנעה, שהן יחסרו לציבור, כי הן עצמן יוכלו עד מהרה להיות ולדניות. מלבד זאת, קשה להאמין שבעלי מצפון מסוימים לא יתנגדו לזאת (אם כי, ללא הצדקה), בשל המחשבה שהעניין גובל באכזריות כלשהי. עלי להודות כי מאז ומתמיד סברתי שזאת עלולה לעורר את ההתנגדות המשמעותית ביותר לפרויקט, גם אם כוונותיו מצוינות.

כדי להצדיק את ידידי, עלי לציין שאת הרעיון קיבל מסלמנזור[8] המפורסם, יליד האי פורמוזה, שהגיע משם ללונדון לפני יותר מעשרים שנה, ובשיחה עם ידידי אמר לו שבארצו, כשמוציאים צעיר להורג,  המוציא להורג מוכר את הגווייה לבני המעמד הגבוה, כמטעם מיוחד. עוד סיפר לו שגופתה של נערה שמנמנה בת חמש עשרה, שנצלבה כי ניסתה להרעיל את הקיסר, נמכרה בשעתו בנתחים, הישר מהגרדום, לראש הממשלה של הוד מלכותו ולשרים נכבדים נוספים מחצר המלכות, תמורת ארבע מאות כתר. אכן, איני יכול להכחיש כי הממלכה לא תחסר את הנערות השמנמנות בנות עירנו, שעל אף חיסרון הכיס מסרבות להתנייד בלי כיסא אפריון שהן שוכרות, ושנוהגות להגיע לתיאטרון ולמסיבות כשהן לבושות בבגדים מתוצרת חוץ, שאינן משלמות בתמורתם.

כמה אנשים פסימיים מוטרדים מאוד ממספרם הגדול של העניים המבוגרים, החולים, הנכים; חשבתי רבות בניסיון למצוא דרך שתקל על העול הכבד הזה, המונח על כתפי האומה, אך העניין המסוים הזה אינו מטריד את מנוחתי כלל, כי ברור לגמרי שהם מתים כל יום ונרקבים מהקור, הרעב, הזוהמה והמזיקים, ושזה קורה במהירות הצפויה. באשר לפועלים הצעירים, מצבם כרגע נואש לא פחות. אין להם אפשרות להשיג עבודה, ולכן הם דועכים מתת תזונה, עד שאפילו אם ישכרו אותם לעבודה, לא יהיה להם כוח לבצעה, לפיכך המדינה, והם עצמם, לא יוטרדו עוד זמן רב מנוכחותם.

סטיתי מאוד בדברי מהנושא העיקרי, לכן אשוב אליו. סבורני כי יתרונותיה של ההצעה שהעליתי ברורים ורבים, וכך גם חשיבותם הראשונה במעלה.

קודם כול, כמו שכבר ציינתי, היא תפחית את מספר הקתולים שבכל שנה הולכים וגודשים את ארצנו, שהרי הם אלה שמרבים ביותר להתרבות, והם אויבינו המסוכנים, הנשארים כאן כדי למסור את ארצנו לטוען לכתר[9], בתקווה לנצל את היעדרם של הפרוטסטנטים הטובים הרבים שעזבו את הממלכה כדי לא לשלם מסים לכנסייה שאינם מאמינים בה.

שנית, ההצעה תעניק לתושבים העניים ביותר רכוש משל עצמם; כשיפגרו בתשלומיהם יוכלו בעלי האדמות לתפוס את אותו רכוש, שהרי את יבולי החיטה ואת הבקר כבר תפסו, ואין לתושבים הללו שום כסף מזומן.

שלישית, בעוד שאי אפשר לחשב את האחזקה של מאה אלף ילדים מגיל שנתיים ואילך בפחות מעשרה שילינג לילד לשנה, אוצר המדינה יגדל בחמישים אלף פאונד בשנה, מלבד הרווח על המזון החדש, שיעלה על שולחנם של בעלי הממון בממלכה, אלה שמצטיינים בטעמם המעודן. והכסף יישאר אצלנו, כי רק אנו נעבד את המוצר.

רביעית, לא רק שהאנשים הוולדניים ירוויחו שמונה שילינג לשנה ממכירת ילדיהם, הם גם ייפטרו מהצורך להחזיק אותם, בתום השנה הראשונה.

חמישית, גם המסבאות ירוויחו מהמאכל הזה. אין ספק כי בעליהן השקולים ישיגו את המתכונים המשובחים ביותר וישפרו אותם עד שלמות; עקב כך יזכו לביקוריהם של האדונים הנעלים ביותר, שרואים בעצמם, ובצדק, אניני טעם; טבח מיומן, שיודע איך לרצות את הסועדים שלו, ידע איך להכין מנות שיערבו לחִכם.

שישית, ההצעה תשמש תמריץ נפלא לאנשים להינשא, וכל האומות שניחנו בתבונה מעודדות זאת באמצעות פרסים, או אוכפת אותם באמצעות חוקים ועונשים. ההצעה תעצים את הדאגה והטיפול של אמהות בילדיהן, כי ידעו בוודאות שיש לתינוקות האומללים סידור לחיים, שאותו יספק הציבור, וכן תהא הכנסה השנתית להן עצמן, במקום שיהיה עליהן הנטל של הוצאות כספיות. עד מהרה נהיה עדים לכך שנשים נשואות יתחרו ביניהן על היכולת להביא אל השוק את הילד השמן ביותר. גברים יתחילו לחוש חיבה כלפי נשותיהם ההרות ללדת, חיבה דומה לזאת שהם חשים כלפי הסוסות שלהן שממליטות סייחים והפרות שממליטות עגלים, או אל החזירות לפני שהן ממליטות את השגרים שלהן. לא עוד יכו את הנשים ולא יבעטו בהן (כנהוג, לעתים מזומנות מדי(, מחשש שיפילו את עובריהן.

אפשר למנות יתרונות רבים אחרים. למשל, את התוספת של כאלף גוויות לייצוא הבקר שלנו: ההתרבות של בשר חזיר ושיפור האומנות להכנת הבייקון המשובח הנדרש כל כך במקומותינו, בעקבות השחיטה המרובה של חזירים, העולים לעתים מזומנות על שולחננו, ושאת טעמם אי אפשר להשוות עם הטעם הנפלא של ילד שמן בן שנה, שגידלו אותו כיאות, וכשהוא צלוי בשלמותו ישמש מראה מרהיב על שולחן הסעודה של ראש העיר, או באירועים ציבוריים אחרים, אבל על כך אקצר, שכן ברצוני לתמצת.

אם נניח שאלף משפחות בעיר הזאת יצרכו בקביעות בשר של תינוקות, מלבד אחרים שיאכלו אותו באירועים שמחים, במיוחד בחתונות ובהטבלות, תצרוך דבלין לפי החישוב שלי כעשרים אלף גוויות בשנה, ואת שאר שמונים האלף יצרכו בחלקי הממלכה האחרים (שם כנראה הם יימכרו יותר בזול).

לא עולה בדעתי אפילו התנגדות אחת שאפשר להעלות כנגד ההצעה, אלא אם יטענו כי יישומה יקטין את האוכלוסייה בממלכה. בכך אני מוכן בהחלט להודות, אכן, זה אחד המניעים שלי להציע אותה. אבקש מהקורא לשים לב לכך שהפתרון המוצע מיועד לממלכת אירלנד, ולא לאף ממלכה אחרת בהווה או בעבר, בשום מקום בעולם, לכן אין מה להפנות אלי רעיונות אחרים, למשל – לגבות מסים של חמישה שילינג מבעלי קרקעות נעדרים, להשתמש רק בבגדים או בריהוט הביתי שמיוצר בארצנו, לסרב לייבוא של מוצרי צריכה יוקרתיים, לא לאפשר לנשותינו לבזבז כסף רב על גנדרנות, גאוותנות, בטלנות והימורים, ללמד אנשים להיות שקולים, חסכנים וזהירים, ללמדם לאהוב את ארצם, השונה כל כך מלפלנד או מטוֹפִּינָמְבּוּ[10], לוותר על האיבות והטינות שלנו, ולא להמשיך לפעול כמו היהודים, שרצחו זה את זה ממש בזמן שעירם נפלה[11], להקפיד שלא למכור את ארצנו ואת מצפוננו ללא תמורה, ללמד את בעלי האדמות שלנו לגלות מידה כלשהי של חמלה כלפי אריסיהם, ולבסוף – להחדיר רוח של הגינות, חריצות ומיומנות ללבם של בעלי החנויות, שהרי אם כולנו נחליט לרכוש מעתה ואילך רק תוצרת מקומית, הם יתאחדו וירמו אותנו במחירים, במידות ובטיב המוצרים. מעולם לא הצליח איש לשכנעם לנהוג בהגינות, למרות כל המאמצים.

על כן אני חוזר ואומר: שאף אחד לא יציע פתרונות אחרים, לפני שיציג בפני אפילו רמז של תקווה לכך שתוכניתו תוכל להתממש.

באשר לי, מאחר שהותשתי משנים רבות שבהן הצעתי רעיונות שווא והרהורים מלאי חזון, מאחר שנואשתי לחלוטין, עלתה בדעתי, למרבה המזל, ההצעה הנוכחית, שבהיותה חדשה לחלוטין, יש בה משהו מוצק ואמיתי, היא אינה דורשת הוצאות, והטרדות שהיא תובעת מעטות. יש בכוחנו לממשה, ולכן לא נסתכן אם נתעלם מרצונותיה של אנגליה. את המוצרים הללו אי אפשר לייצא, מאחר שבשר אדם אינו נשמר זמן רב כשהוא מומלח, אם כי אני יכול בהחלט לציין שם של מדינה שתשמח לזלול את כל האומה שלנו, בלי מלח.

אחרי ככלות הכול, אין לי קשר רגשי עז כל כך להצעתי, ולא הייתי דוחה מעלי כל הצעה אחרת שתגיע מפיהם של חכמים, ושתהיה לא פחות זולה, חפה מפשע, קלה ויעילה. אבל לפני שנקדם תוכנית אחרת ושונה מזאת שלי, לפני שנציע רעיון משופר כלשהו, אני מבקש מהכותב או הכותבים להביא בחשבון, באופן בוגר, שתי נקודות: קודם כול, איך יוכלו, במצב העניינים הנוכחי, למצוא מזון וביגוד למאה אלף פיות חסרי תועלת, ושנית, עליהם לזכור כי אם נרצה להאכיל את מיליון היצורים האנושיים החיים ברחבי הממלכה, ייווצר חוב של שני מיליון פאונד, שיתווסף אל מי שמשלח ידם הוא קיבוץ נדבות, אל המוני האיכרים, אל הפועלים והאיכרים ואל נשותיהם וילדיהם, שכולם, למעשה פועלים כמקבצי נדבות. אני תובע מהפוליטיקאים שההצעה שלי מעוררת בהם מורת רוח, שיואילו להעז ולנסות להשיב לי. עליהם לשאול תחילה את הוריהם של אותם בני תמותה אם לא היו שמחים אילו מכרו אותם למאכל בהיותם בני שנה, כפי שאני מציע, ובכך מנעו מהם שרשרת אינסופית של פורענויות שחוו מבעלי קרקעות דכאניים, בשל חוסר היכולת שלהם לשלם את שכר הדירה, באין להם כסף או עבודה, בשל המחסור באוכל, בהיותם מחוסרי בית ונטולי בגדים שיגנו עליהם מפני פגעי מזג האוויר, ובאין כל תקווה לכך שתהיה אי פעם הקלה מהמצוקות הללו, להם ולצאצאיהם.

אני מכריז בזאת, מעומק לבי, שאין לי שום אינטרס אישי בניסיון לקדם את הצעתי. אין לי שום מניע, מלבד טובתה של ארצי, אם נקדם את המסחר, נפרנס את ילדינו, נקל על העניים, ונסב עונג לעשירים. אני אישית לא ארוויח מכך כי לי אין תינוקות, הצעירים ביותר הם בני תשע, ואשתי עברה את גיל הפריון.

 

 

[1] דבלין

[2] המילה הבוטה מופיעה במקור

[3] כלומר: על כל בן יהיו שלוש בנות

[4] אי ההתאמה המספרית בין הרעיון המוזכר לעיל, לפיו “רבע יהיו זכרים”, מופיעה במקור

[5] סוויפט מגזים בכוונה במשקלו המשוער של היילוד

[6] הכוונה לפרנסואה רַבּלֶה

[7] לפני כן – שתיים, אי ההתאמה – במקור

[8] הכוונה ל-George Psalmanazar, נוכל שטען שמוצאו מפורמוזה, שפרסם ב-1704 ספר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של פורמוזה, ובו תיאורי הפולחן הדתי שכלל העלאת קורבנות אדם.

^[9] ג’יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, בנו של המלך הקתולי המודח, ג’יימס השני.

[10] מחוז בברזיל.

[11] הכוונה למלחמת האחים שהשתוללה בירושלים בימים שקדמו למצור הרומאי ולחורבן בית שני.

Jonathan Swift: A Modest Proposal

 

 

“מה ציפית למצוא, נאצי צעיר?”

השואל הוא גבר אוסטרי צעיר, חייכן, חביב באופן מיוחד. בן שיחו הוא ישראלי, בערך בן גילו, שהגיע לאינסברוק, כדי לחקור פרשה משפחתית מסתורית ביותר: אמו של הישראלי, יאיר לב, במאי הסרט שלפנינו, ירשה במפתיע בית יקר ששוכן בצפון לונדון. בת דודה שהקשר אתה נותק לפני שנים רבות הורישה לה אותו. אבל אז נודע לה במפתיע שיש מכשול בפני הירושה: באוסטריה חי אדם שנשא לא רק את שמו של אביה, ארנסט בכינסקי, אלא גם את מספר תעודת הזהות שלו. שניהם גם נולדו באותו יום ובאותו מקום!

ההבדל היחיד הוא שאת שם משפחתו של ארנסט האוסטרי מבטאים בשינסקי, ולא בכינסקי. והוא, כך מסתבר, היה ראש הקהילה היהודית באינסברוק. אבל מי הוא? מניין צץ? מה פשר הזהות הכפולה? איך אפשר להסביר אותה?

יאיר לב מתחיל בחקירה, תחילה כדי להסיר את המכשול בפני הירושה, ובהמשך, כי סקרנותו מתעוררת. ככל שהוא מרבה לחקור, כך מתרבות התהיות וההשערות המבעיתות, הבלתי אפשריות. מי היה הכפיל של סבו? מה גרם לכך ששניהם נשאו את אותה זהות? מי משניהם התחזה לאחר?

הסיפור, שהולך ונחשף בהדרגה, לאורך שנים, ומתועד כולו בסרט, מפעים עד דמעות. יש בו כל המרכיבים של יצירת מתח ראויה לשמה, וכמו בכל ספר או סרט מהסוג הזה, יש בסוף, ממש ברגע האחרון, טוויסט שלא יאמן.

המשפטים החותמים את הסרט מרגשים במיוחד.

כדאי, ממש כדאי, לרוץ ולצפות!

אלה מועדי ההקרנה בסינמטק תל אביב:

ואלה בסינמטק בירושלים:

עטיפתו של הספר רומזת על תוכנו. שמו כתוב משיירי אשפה ביתית – קרטון חלב מעוך, עטיפה קרועה של ארטיק, חצי לימון סחוט, תפוח אדמה מנוקב – על רקע של מדרכה מוכתמת. הנה הפער בין “יופי”, ולא סתם יופי, אלא זה של “הדבר הכי יפה”, ובין הפסולת של מה שנועד להיזרק לפח הזבל. הוא מתגלה מיד, עוד לפני שמתחילים לקרוא את הנובלה היפהפייה הזאת.

ואז נכנסים מיד אל לב העניין. בסדרה של פרקים קצרים אנחנו מתוודעים אל הדמויות המאכלסות את הסיפור: אודי, מדריך של בני נוער שחיים בשולי החברה הישראלית, שחברתו יצאה לטיול ממושך בהודו. בני הנוער  – איליה הלבן ואיליה השחור וסשה וארטיום. נתי, עיתונאית גרושה, אם לשניים, שתפקידה בעיתון לחקור את העוני בישראל. עיתונאית אחרת – תמר-שטיקמן-רוסו, חד הורית עשירה, בתו של איל הון. אפילו המשוררת ספפו מגיעה אל הסיפור, באמצעות דמותה של המורה לספרות של סשה, אחד הנערים.

לא רק דמויות יש, אלא גם סיפור: מה יעשו הנערים הללו, שקבלן הובלות עושק אותם? האם יתקוממו? האם יעזו לפעול נגדו? האם יהיה מי שיעזור להם? ואם יפעלו – האם יצליחו?

בעדינות אין-קץ משרטטת דפנה ברשילון את מצוקות החיים של הדמויות שבראה, ועושה זאת במגוון של דרכים. הנה למשל דמותה המדויקת להפליא של המורה לספרות. אנו מוזמנים להכיר את מחשבותיה הסמויות, את תקוותיה, מפחי הנפש, הפגיעות והנזקקות שלה, והכול משכנע ונכון: תיאור ההשתלמות המקצועית והז’רגון המוכר כל כך למי שהשתתף פעם במפגש כזה: “סל כלים לדיאלוג”, “הנגשת השירה לתלמידים מוחלשים”, “מי מורה טובה?”, “שיקוף”, “שאלה פתוחה”, “הקשבה פעילה”… המפגש שלה עם מורים אחרים, המחשבות העולות בתודעתה לפני ובמשך השיעור, או כאשר היא מחברת בחינה בספרות: “למה התכוונה המשוררת ספפו בשורה ‘וְאִלו ּאֲנִי אוֹמֶרֶת: מִי שֶׁאָהַבְנוּ הוּא יָפֶה יוֹתֵר’?  (הוכחה: אתמול בדייט הוא אומר לי אני מאד מחובר לעולם הזה של השירה, ואז הוא נוקב, לא פחות ולא יותר, בשמו של משורר עיירת הפיתוח. ‘משורר גדול’, ואני קוראת בראש למלצרית בוא-בואי-בואי. הוא מין מורה דרך, מדריך טיולים ידו-בכל שכזה. מתעקש לספר לי על התיירת הע-נ-קית שנתקעה לו בנקיק הצר, נחל דרגות, מכירה? ואני כבר לא נוגעת בעוגת גבינה שהזמנתי…)”

ברשילון מפליאה לתאר את הקונפליט בין עשירים לעניים,  ועושה זאת לא רק באמצעות העלילה הראשית, אלא גם בנקודות קטנות, בהדהודים חוזרים, באופן המעודן והסמוי ביותר. הנה למשל מפגש של המורה לספרות עם חברתה איריס, “מורה באחד מבתי הספר היוקרתיים שתמיד אמרה לה ‘תדעי לך שאני מאוד מעריכה את מה שאת עושה'”: הנה התנשאות המוסוות כמחמאה…

דוגמה נוספת אפשר לראות בדמותה של העיתונאית העשירה, והמצטענת-לכאורה. “‘גם אני הייתי צנועה אם הייתי יורשת מיליונים'”, אומרת הכתבת לענייני עוני, ומוסיפה: “‘כולם מתעסקים בזה שהיא לא משתמשת בשם של אבא שלה, אז זה קצת כמו להשתמש בשם של אבא שלה, לא?'” העיתונאית הצנועה-במפגיע מייצגת, כמובן, את המעמד שאליו היא משתייכת: “‘נו באמת,’ עיקמה תמי את הפרצוף, ‘זאת נהייתה האופנה עכשיו, הבוס רע אלי אז אני הולך ומפגין לו מול הבית. ועוד אדם שתרם כל כך הרבה למדינה'”.

התחכום, הסבטקסט, האנדרסטייטמנט בכתיבתה של ברשילון משמחים ומרעננים.

אפשר וכדאי לקנות את הספר ישירות  מכאן. הוא מעניק יופי של חוויה אסתטית ומחשבתית.

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש”י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: “זה עורבא פרח,” אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

“הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד,” הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: “אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת,” הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל”חוכא ואטלולא”, כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

“האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?” שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול “כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל,” ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: “אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד,” אמר, וגם: “אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו.” מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם “לכתוב בעברית,” אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום “שיש לי בקושי פרנסה.”

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק”ש. את נאומו נשא בעברית:

“הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ”ג עמוד א’) נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז”ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו”ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה’ חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש”י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב”ם ז”ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב”ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל”ה פסוק י”א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל”א) ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל”ז פסוק כ”ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן.”

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר “סופר מסופרי לשון הקודש”. בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש”י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב”ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה “אמן”.

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא “רוח של העם היהודי בימינו,” וכ”אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו.” שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו”ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.

שימוש במושג ההסכמה בהקשר של יחסים מיניים מעיד על תפיסת יחסי המין כאקט חד-צדדי ונעדר הדדיות. מההגדרה הנוכחית משתמע כי הגבר הוא החושק במין והאישה היא המגיבה הפסיבית. ההנחה החברתית המובלעת כאן גורסת למעשה כי מיניות האישה איננה אקטיבית. כל שיכולה היא לעשות זה להסכים או לא להסכים לספק לגבר מין. הוא מצדו רשאי ללחוץ עליה בכל דרך כדי לספק את מבוקשו, אלא אם כן ועד אשר תאמר לו “לא” באופן מפורש. דמות האישה כצד נטול עניין, תשוקה, או רצון משל עצמה בהקשר של הפעילות המינית, יוצר מצג של אובייקט פסיבי המגיב לסובייקט ולכל היותר נותן הסכמה למעשה שיבוצע בו, אך אינו יוזם פעולה רצונית משל עצמו. זהו עיוות של הטבע ההדדי של יחסי המין.

יתר על כן, כשל תפיסתי זה המשווה לנשים מעמד של אובייקט על פני סובייקט, מחבל ביכולת לזהות את חוסר רצונה של האישה במגע המיני, שהרי מעת שהושמה במעמד של חפץ, אין כל התכוונות כלפיה כסובייקט. גם אם היא קופאת על מקומה, כמו 89% מהנפגעות, יטען התוקף כי לא הבין שהיה בכך ביטוי לאי הסכמה, וייעלם מעין כל כי ההנחות החברתיות העניקו לו את ההיתר לטעון טענה זו בדיוק, לבחור לא להבחין בה כלל.

תפיסה זו נמצאת מן הסתם גם בבסיס הקושי של המערכת המשפטית להכריע לטובת הנפגעות, בלי להתייחס אליהן קודם כל כאל נאשמות. בצורה מעוותת לחלוטין, מוטח בנפגעות שאי הסכמתן הייתה מעורפלת ולפיכך לא יכלה להיות מובנת. תפיסה זו מציבה את נקודת מבטו של הגבר במרכז השיח, בעודה משתיקה את זו של האישה ומוציאה את קולה מן המשוואה. המסר שמתקבל הוא אישור מובלע שמעניקה החברה לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים כאוות נפשם, מה שבהכרח מבטל כל הרתעה.

כל אלה מחדדים את הבעייתיות שבהגדרת האונס ביחס ליסוד ההסכמה.

פתרון אפשרי מצוי בשינוי אמת המידה למין כפוי מ”היעדר הסכמה” להיעדרו של רצון חופשי, והחלפת המונח  “יחסי מין בהסכמה” במושג “יחסי מין מרצון”.

כך תוצג האישה כפי שהיא באמת: סובייקט פעיל לכל דבר, בעלת מאוויים, דעות ורצונות משל עצמה.

 

 

באביב של 1973 פרסמה זיוה יריב סדרת מכתבים פרודיים בכתב העת הספרותי “סימן קריאה”. אחד מהם נפתח כך: “רקפת נחמדה, קראתי בתימהון רב את מכתבך הראשון אלי. האומנם גילית בי רק עיניים של קדוש וליטוף טוב? וכי זאת בלבד מצאת באישיותי, לאחר אותו לילה סוער שהענקתי לך? ואני לתומי האמנתי כי יש לך צינורות אל הנפש! מדוע לא הזכרת במכתבך את גופי החשוב לתפארת אלא ברמז בלבד?…”

לכל קוראי כתב העת היה ברור לגמרי במה הדברים אמורים. זמן לא רב לפני כן התפרסם הספר התמסרות: אוסף מכתבים של אישה צעירה ששמה חבצלת. הנמען היה גבר שהכותבת התייחסה אליו כאל קדוש. במכתביה תיארה חבצלת ותיעדה את התפתחות הקשר שהיה ביניהם, את המשגלים הסוערים, את הסבל שחוותה, ואת ההשפלה הנפשית שעברה בתוך הקשר. הנה כמה מובאות מתוכם: “אני מרגישה שהייתי זונה יכולתי לבוא ולומר לך אני הייתי זונה יש אחת של אהבה ויש אחרת שהיא כמו זונה ויש אשה אחרת שהיא כולה הרגשתי כמו אשה קבורה הרגשתי כמו אשה אחת שמתה…”; “מה שנורא עכשיו בבוקר העיניים והראש כואבים לי מבכי מה שנורא זה לא מתי שבוכים זה מתי שלחוץ מעונה לחוץ עד העצם כמה דלות יש כמה עלבון”; “אני מנשקת את האדמה ומשתחווה לך”. מכתביה של חבצלת הביעו התמסרות טוטלית לגבר, ששמו נחשף במכתב החמישי: פנחס.

לא חלף זמן רב לפני שנודע ברבים במי מדובר: פנחס שדה. חבצלת הייתה בת 21. שדה – בן 41. הוא כבר היה סופר ידוע שם ומבוסס. ספרו הראשון,  החיים כמשל, שכלל הגיגים ומחשבות פילוסופיות, נחשב בעיני רבים יצירה פורצת דרך, ועיצב את השקפת העולם של צעירים רבים בני זמנו. עוד התברר שפנחס שדה עודד את הוצאת ספר המכתבים שחבצלת כתבה לו, ואף עזר לה בכך.

הרוחות סערו. הנה למשל כותרת מאמר של דורון רוזנבלום, שעסק בספרה של חבצלת: “במדינת הגמדים רעש, מהומה: עוד מישהו עשה צחוק מעצמו, כביכול: הוציא לאור ספר לא טוב, לא ספרותי, בעל יומרות”. כבר באפריל העפיל הספר לצמרת רשימת רבי המכר, אבל פנחס שדה זכה לקיתונות של לעג, למשל – לסדרת המכתבים-כביכול, שכתבה זיוה יריב. את הראשון שבהם חתמה בשם “פינחסון בונפרטה”: עיוות שנון ומרושע של שמו של שדה, בתוספת שם המשפחה של נפוליאון: רמז לשגעון הגדלות של הסופר והמשורר, כפי שהצטייר בעיניה.

ארבע שנים אחרי שהספר התמסרות ראה אור, הוציא פנחס שדה ספר שירים שלו: אל שתי נערות נכבדות. אחד השירים שנכללו בו היה “צהריים”:

הַדֶּלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת. הִיא אוֹמֶרֶת:
מָתַי תָּשׁוּב הַגְּבֶרֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.
כְּמוֹ נֶפֶשׁ לְאַחַר מוֹת הַגוּפָה.

אַךְ שֵׁם הַגְבֶרֶת מַהוּ?
הַדֶּלֶת אֵינָהּ זוֹכֶרֶת אֶת הַשֵׁם.

הָאָרוֹן אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשֵּם. בָּרוּךְ הַשֵּם.

חָסִיד וְעָנָו וּמָלֵא סְפָרִים זַכִּים.
אַךְ בְּבִטְנוֹ לַחַץ רַב. דְּבָרִים חֲנוּקִים.

הַגְבֶרֶת מִן הַתְּכֵלֶת מָתַי תָּשׁוּב?

אין לדעת מי “הגברת” שעליה כתב. למי חיכו הדלת והארון? למי התגעגעו? באותה עת חבצלת כבר לא הייתה בקשר עם שדה. עם זאת, בהערות לשירים שהוסיף המשורר באחרית הספר, הוא שילח אל קוראיו רמז לא דק בדמותה של הערה, ומתחתיה שיר-אגב:

בהערה כתב: “צהרים, עשר שורות אלה נכתבו בצהרי יום קיץ, כאשר בשבת בחדרי, נפל מבטי על דלת הזכוכית הפונה אל המרפסת. מקץ ימים, בעת ריחוק מידידה נערצת, עלתה בדעתי כעין פרודיה על השיר הקצר, כשקראתי את החרוזים באזני ידידתי, צחקה.”

ומילות השיר הנוסף, שלא נכלל בתוך הקובץ עצמו:

הַדֶלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת:
מַדּוּעַ לֹא בָּאָה חֲבַצֶלֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.
עוֹמֶדֶת כִּנְזוּפָה.

וּבַמִּטְבָּח מְמַלְמֵל הַמַּגָש:
מֵאָז שֶׁחֲבַצֶֶּלֶת לֹא רוֹאָה אוֹתִי אֲנִי חָשׁ כְּזָקֵן אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי חָדָשׁ.

תַּחַת שֶׁאֶהְיֶה כָּאן עֲרִירִי
מוּטָב הָיָה לִי לְהִשָּׁאֵר בַּחֲנוּת בְּמֶרְכָּז מִסְחָרִי.

הֵגִירָנְיוּם חוֹשֵׁב: מַה בֶּצַע שֶׁאֲנִי פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו?
אִם חֲבַצֶֶּלֶת אֵינָה רוֹאָה אוֹתִי זוֹ פְּרִיחָה לַשָּׁוְא.

הַקַקְטוּסִים שְׁרוּיִים בְּאֵבֶל:
הֵיכָן הַגְבָרֶת שֶׁהָיְתָה מַשְׁקָה אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ?
בְּאֱמֶת שֶׁהָיִינוּ תּוֹלִים עַצְמְנוּ אִלוּ הָיָה לָנוּ חֶבֶל.

וּבְעַל־הַבַּיִת עַצְמוֹ אוֹמֵר: נַעֲרָה כֹּה מְתוּקָה
לֹא תָּשׁוּב לִרְאוֹת בְּעֵינֶיךָ עַד יוֹם מוֹתְך.

אֲבָל כָּל עוֹד אַתָּה נוֹשָׁם
תְּבָרֵךְ אוֹתָהּ שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתָהּ הַשֵּם.

השיר המופיע בהערה, הוא, כפי שהעיד המשורר, “כעין פרודיה” שבה כלל את שמה של חבצלת, ועשה זאת כדי לשעשע ידידה כלשהי (אולי בכל זאת את חבצלת עצמה?), שאכן צחקה כששמעה אותו.

חבצלת הגיעה אל פנחס שדה לראשונה כשהייתה בת 17, אחרי שקראה את החיים כמשל. בסוף שנות ה-70, אחרי שהקשר ביניהם נותק, אושפזה חבצלת בבית חולים לחולי נפש. חברה לחיים באותה עת סיפר כיצד ניסה לגונן עליה מפני עצמה. כך למשל יום אחד כשאחזה בידיה בספרה התמסרות נפצעה מזגוגית שנופצה. הספר הוכתם בדמה, והיא ניסתה לתלוש את דפיו. לאחר אותו אירוע אושפזה. כששבה מבית החולים ומצאה את הספר, החליטה לזרוק אותו לפח האשפה.  (מעריב, יום שישי, 3 בינואר 1987).

בנובמבר 1984 התאבדה חבצלת בקפיצה מגג ביתה בתל אביב.

אני נאלצת לשוב אל הטור “כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?” בסדרה לצערנו, לא נוכל לפרסם | על הקסום: דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-02.09.2011.

כדי להדגים את הסבריה ציטטה תרצה ידרמן (שם בדוי) דוגמאות מתוך כתבי יד דחויים. בפרק “כמה מיומנות…” הציגה בפני הקוראים שתי גרסאות לסיפור של אתגר קרת.

“קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור ‘לשבור את החזיר’ (‘פסחזון’)” היא מקדימה, ומצטטת:

“בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי”.

“יופי,” היא משבחת את קרת, ומוסיפה:

“והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים:

‘בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי’.

האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?” היא מוסיפה שאלה (רטורית, מבדחת, לא ממש נחוצה?)

מדי פעם אני נזכרת – בצער, ביגון, בכאב מר, במפח נפש ובמורת רוח – באותו טור של ידרמן. כך קרה לי, למשל, כשהתחלתי לקרוא את הספר רומן עברי-גרמני (שהעניין שבו הוא עוסק דווקא סקרן אותי!)

להלן עמוד אחד מתחילתו:

לא, אני רוטנת (בתוגה, בקוצר רוח, בזעם כבוש, במיאוס), הרי אי אפשר לכתוב כך! (אפשר. עובדה). עמק “קסום”? חדרים “צנועים”? בר “מהודר” ומטבח “משוכלל”? מסתבר שיש מי שמאמין כי די בתיאורים שכל אחד יכול לייצר. שיש כותבים שאינם בוחלים בקלישאות, ואין להם, כנראה, שום צורך לחדש. אולי בתוכן – כן, אך לא בצורה. ולטעמי אין להפריד בין השניים. הצורה היא חלק ממהותו של הכתוב. אם אין בה מקוריות מחשבתית, כל השאר חסר טעם, מבחינתי.

ייתכן שקוראים אחרים יכולים ליהנות מכתיבה כזאת. אני עוברת אל הספר הבא. מצטערת.

• נשים נאנסות בשל התנהגותן, שעודדה את האונס, או לא מנעה אותו.
• כשאישה אינה מגיבה, אי אפשר לצפות שהגבר יבין שהיא מתנגדת.
• נשים יכולות למנוע אונס, אם הן באמת רוצות.
• נשים למעשה רוצות להיאנס, ונהנות מהמעשה.
• גברים אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם המיניים העזים.
• כשאישה אומרת “לא” היא רק מפלרטטת, ולמעשה מתכוונת ל”כן”.

אלה חמישה מיתוסים הנוגעים באונס של נשים, שד”ר אביגיל מור, פסיכולוגית, תרפיסטית ומרצה, מתמודדת אתם בספרה דמעה שלא נגעה. להחלים מפגיעה מינית.

הדגש בספר הוא על פגיעה מינית בנשים. אמנם גם גברים מותקפים, אבל “בעוד שהפגיעה בנשים נטועה על פי רוב בפתולוגיה חברתית, הפגיעה בילדים [לעומת הפגיעה בילדות או בנשים] נובעת בדרך כלל מפתולוגיה אישית”.

תקיפה מינית של נשים היא אם כן בעיה חברתית, ואם אין רואים אותה ככזאת, אם “לא מעניקים קדימות חברתית לטיפול אמיתי ומעמיק בבעיה”, אפשר “להמשיך ולהתייחס אליה כאל ‘בעיה של נשים’ בלבד ולא של כלל החברה או של הגברים. זאת בעוד ש”אלימות מינית כלפי נשים היא למעשה אחד המכשולים העיקריים לשיוויונן של נשים בחברה”.

 כדי להזים את המיתוסים שמנתה, כדי להראות כי הם “ממקדים את תשומת הלב בהתנהלות הנפגעת, בעודם משחררים את התוקף מכל אחריות”, מתארת אותם ד”ר מור בפרוטרוט, ואז מדווחת על מחקרים סטטיסטיים רבים ומגוונים, שכולם מוכיחים עד כמה המיתוסים הללו שגויים ומעוותים.

בשיטתיות מדעית היא סותרת כל אחד מהם, ומציגה בתרשימים גרפיים או בטבלאות, לא רק את המסקנות, אלא גם את הנתונים המוכיחים אותן.

דוגמה אחת קטנה: לשאלה האם הגבר הסביר באמת אינו מסוגל לדעת אם אישה אינה מעוניינת במגע מיני אתו, מור חוזרת תחילה ומסבירה את התופעה השכיחה, הביולוגית, שבה קורבנות (חיות ובני אדם) מגיבים בשיתוק נוכח סכנה מבעיתה. ואז, כדי לקעקע את התירוץ של גברים הטוענים שרק משום שהאישה “לא הגיבה” הם לא ידעו כי אינה מעוניינת, מביאה מור את ממצאיו של מחקר שערכה. השתתפו בו 250 גברים בני 18-60, שגילם הממוצע 29. “שאלון המחקר הציג בפניהם תרחיש קצר שבו הם מגיעים לביתה של בחורה, בהזמנתה, ושם מתחילה להתפתח ביניהם אינטימיות נעימה. המשתתפים התבקשו לציין אילו התנהגויות מצד הבחורה היו מעידות בעיניהם שהיא מעוניינת ביחסים מיניים, ואילו התנהגויות היו מעבירות להם מסר ברור שהיא לגמרי לא בעניין”. את הממצאים מציגה מור בטבלה שממנה אפשר להסיק באופן חד משמעי (ולגמרי לא מפתיע!) כי “הגברים מבינים היטב משפת גוף ורמזים מתי אין לאישה כל עניין בסקס”.

זוהי, כאמור, רק דוגמה אחת קטנה. גם את ההפרכות האחרות של המיתוסים השכיחים מגבה מור בנתונים מחקריים מובהקים.

חשובים מאוד ההסברים שלה מדוע יש להבין את המיתוסים ואת הנזקים החמורים מאוד שהם מסבים.

הנה למשל דוגמה לכך: גם הקורבנות עצמן הפנימו את המיתוס הנפוץ שלפיו נשים שנפגעו בעצם תרמו לכך בהתנהגותן. תחושות האשמה והבושה הנובעות מכך מקשות על אותן נפגעות להתגבר על הטראומה, מה גם שקורבנות של תקיפה מינית ואונס, בניגוד לנפגעי טראומות אחרות (למשל, פיגוע טרור, מלחמה, וכד’), אינן זוכות בתמיכה של סביבתן, אלא להפך, בגינוי ובהאשמה. (גם את הטענה הזאת מגבה מור בנתונים מחקריים).

מעניין וחשוב במיוחד הפרק העוסק בתגובות של הרשויות כלפי נפגעות תקיפה מינית: בגלל “בורות נרחבת ביחס להיבטים הנפשיים של הפגיעה המינית והשלכותיהם להתנהלות הנפגעת בעת התקיפה ואחריה” נמנעים מהקורבנות התמיכה והסיוע הנחוצים להן כל כך.

מהטבלה המוצגת בפרק הזה אפשר להיווכח למשל כי אחוז ניכר מבין השוטרים לוקים בבורות מופלגת ומדאיגה. לדוגמה:  68.4% מהשוטרים שנבדקו סברו כי “אם אישה מזמינה אליה בחור הביתה, היא אמורה לצפות שהוא ירצה סקס”, ו-44.4% סבורים כי “ברור שגבר יחשוב שהיעדר התנגדות אקטיבית למין מעיד על הסכמה לכך”. איך שוטרים כאלה יכולים לתמוך בנפגעות ולהעמיד את החוק לצדן?

האם הספר מיועד, אם כן, לאותם גורמים, שאמורים לקרוא אותו ולהבין את כל ההבטים הכרוכים בתקיפה מינית של נשים?

או שאולי בעצם הוא  מיועד לתרפיסטים? בעצם – לתרפיסטיות. מור מדגישה כי מרבית המטפלים בנפגעות תקיפה מינית הן נשים, ולכן מפנה את דבריה אל אותן “מטפלות”. בפרקים האחרונים בספר מתווה מור בפני המטפלות את הדרך שבה יוכלו להיטיב עם המטופלות, עד כדי מתן עצות פרקטיות.

כך למשל היא מסבירה מדוע לדעתה צורת טיפול הטובה ביותר בנפגעות תקיפה מינית היא טיפול פמיניסטי, שדוגל במתן תחושה של שוויון כוחות בין המטפלת למטופלת. זאת כדי להחזיר לנפגעת את תחושת השליטה בחייה, אחרי שהאלימות, ההשפלה והדה-הומניזציה שחוותה בשעת התקיפה ערערו אותה.

בעולם מתוקן כל השוטרים, השופטים, עורכי הדין, אנשי החינוך, הרופאים והמטפלים (גברים ונשים כאחת!), היו קוראים את הספר הזה, משננים את מסריו ומפנימים את כל לקחיו.