היום בפסטיבל, הסרט התיעודי הישראלי "אליפלט": איך הסוד נחשף

מי הוא אליפלט? באוזני כל ישראלי ששומע את השם מתנגנות מיד  שורותיו של השיר:

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אליפלט הוא גיבור מוזר שאלתרמן יצר בשירו. "פראייר" שסובביו מרחמים עליו אבל גם קצת לועגים לו. ותרן. שתקן. ביישן. גיבור כמעט בעל כורחו, בגלל אופיו:

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

וזה השם שבו בחר לסרטו התיעודי הבמאי, שקד גורן. לכאורה אין שום קשר בינו לבין הסרט, העוסק בדמותו הדוד, שנהרג ב-67. גורן משוחח עם סבתו, ואחרי כן, כשמתגלה לו פרט תמוה ולא מובן, גם עם אמו, בניסיון לפענח סיפור משפחתי נסתר. הכרוך באותו דוד.

הוא מוצא את הדרך לראיין גם את חבריו של הדוד מאז אותם ימים. כולם מוסיפים וחושפים פרטים עליו, על דמותו, על חייו הנסתרים.

וכולם מדגישים עד כמה האחיין דומה לו.

לאט לאט מתגלה לנו שיש בין הדוד והאחיין קשר רב ומשמעותי עוד יותר ממה ששיערנו. ושהאמיתות הנחשפות שופכות אור לא רק על המשפחה של היוצר, אלא על מציאות שכפתה כליה על מי שלא התאימו לתביעותיה, על מי שנאלצו לוותר על החיים שנועדו להם.

כמה נוגה השיר אליפלט, ועם זאת – כמה נוגע לב, "כי דבר מה התרונן", באותו צעיר, כי סביבו "ככינור וחליל / מנגינה מאירה, מצלצלת".  חבריו שרים לו "אם נסביר לך מה זה יועיל…" והנה גם שקד גורן כמו שר לדמותו של הדוד, עשרות שנים אחרי שמת.

והוא עושה זאת באהבה ובחסד ובחמלה גדולה, כלפי הדוד, כלפי עצמו, כלפי אמו, ובעיקר כלפי הסבתא שלו, האם השכולה ("את עומדת בזמן הצפירה?" "כשאני לבד בבית אני לא עומדת. אבל עכשיו, כשאנחנו שניים, אני אעמוד"), שבדמותה עזת ההבעה, האירונית, החזקה והמצחיקה, מככבת בסרט המקסים שיצר.

היום בפסטיבל, הסרט היפני "טעם של תה ירוק מעל אורז"

הסרט "טעם של תה ירוק מעל אורז" הוא מסע בזמן ובמרחב. הוא נושא אותנו אל יפן בתחילת שנות החמישים (הוא נוצר ב-1952).

אפשר להניח כי העניין שהוא עוסק בו – הנוהג של נישואים מוסדרים – שרווח כנראה באותה עת ביפן, שוב אינו רלוונטי כמו שהיה כשנוצר. לפיכך גם המרי של אחת הדמויות – אישה צעירה שהגיעה לפרקה ובני משפחתה מבקשים לשדך אותה, אבל היא נאבקת ומסרבת, שוב אינו משמעותי כל כך בימינו.

ובכל זאת, יש משהו רלוונטי בסרט. אמנם הוא עשוי בשחור לבן, אמנם השפה, אורחות החיים והמנהגים המתוארים בו רחוקים מאוד מאלה שלנו, אבל השאלה הנצחית – מה מקרב בין בני זוג נשואים ומה מרחיק ביניהם, משמעותית, כאן ועכשיו.

טאקו מתעבת את בעלה ובזה לו. היא רוצה רק להיפגש עם חברותיה, לשתות אתן, לרכל על בעלה ולספר להן עד כמה הוא אטום וטיפש, שהנה אין לו מושג שהיא מרמה אותו ומספרת לו סיפורי בדים על הסיבות לכך שהיא מסתלקת לעתים מזומנות מהבית, כדי לבלות עם החברות.

התנהגותו עולה לה על העצבים. נימוסי השולחן שלו מגעילים אותה: הוא אוכל "כמו כלב מורעב". אין לה סבלנות אליו. ועם זאת, היא מטיפה לאחייניתה, המסרבת לחיות חיים כאלה. האחיינית רוצה להתאהב בגבר שלה, להינשא לו מבחירה, בניגוד לנישואים המוסדרים של דודתה.

טאקו שונאת את חייה, אבל מניחה שאין אפשרות אחרת. נשים צעירות אמורות להינשא בשידוך, להשלים עם המציאות, ולהתנחם בחברת חברותיהן.

בסופו של דבר קורה משהו שבזכותו היא לומדת להעריך את בעלה ולהבין אותו: הבעל נשלח מטעם העבודה לאורוגווי (בתסריט המקורי, שנכתב ב-1939, היה הבעל אמור להישלח אל החזית כדי להשתתף במלחמה שפרצה). היא חשה בחסרונו, וכשהוא חוזר במוקדם מהמפתיע, היא מקבלת אותו בחיבה שמעולם לא הראתה לו. גם המבט של הצופים משתנה. פתאום אפשר להבין שהבעל בכלל לא אטום ולא טיפש אדרבא, הוא שופע עדינות. הבנה ורגישות, שטאקו החמיצה בעבר. והכי חשוב: הוא סלחן, ואוהב.

הלקח, אם כן, יכול לדבר אל כל אחד, בכל דור ובכל ארץ: זהו סיפורה של הציפור הכחולה שרבים דולקים אחריה למרחקים, אלא אם מתחוור להם שהיא קרובה אליהם הרבה יותר מכפי שהעלו בדעתם. הושט היד וגע בה.

נעים להיווכח שלא נס לחו של סרט ישן ורחוק. עותק משוחזר שלו הוצג בפסטיבל ונציה האחרון.

אמש בפסטיבל, סרט הקולנוע המרהיב ביופיו "האדישות העדינה של העולם"

הסרט הקזחי "האדישות העדינה של העולם" הוא אחד היפים ביותר שראיתי, מבחינה ויזואלית. לכל אורכו רציתי להקפיא כמעט כל אחד מהפריימים, ולהשאיר אותו כך, כמות שהוא, כתמונת סטילס להתבונן בה, עד בלי שובע (למרבה הצער, הטריילר לסרט, שאפשר לראות אותו להלן, מדלג על כמה מהפריימים היפים ביותר). 

כל היופי הזה אינו סתמי. יש לו תפקיד משמעותי, שכן הוא מדגיש את הפער המחריד שיש בינו ובין המציאות שבה חיים שני גיבורי הסרט. סלטנסט, אישה צעירה שנאלצה להפסיק את לימודי הרפואה שלה וקואנדיק, פועל שמצטייר כבריון אבל מתגלה כעדין נפש, שמאוהב בה ומוכן לעשות הכול למענה.  שניהם מחפשים את מה שמואר בעולם. הוא מצייר. היא מרבה לקרוא, והוא, כדי להתקרב אליה, מפתיע אותה כשהוא מספר לה שאת הספרים האהובים עליה גם הוא קורא. אהבתם מתגלה להם כשקואנדיק מצטט באוזניה שורה שאהובה עליה במיוחד, מתוך  מתוך ספר של קאמי,  זאת שהעניקה לסרט את שמו.

אכן, העולם הסובב אותם אדיש ליופיים של השניים. אדיש לסבלם.  אמה של הצעירה מצפה ממנה להציל אותה ואת אחיה אחרי שאביה של הצעירה מת והשאיר אחריו חובות. היא שולחת אותה אל הדוד העשיר (והמנוול, כך מתגלה!), ולמעשה מטילה עליה למכור את גופה, למען המשפחה.

העולם אינו רק אדיש. הוא ברוטלי ואלים.  הוא מתאכזר אל מי שעדין,  אל מי שמבקש להתעלות מעל הקיום המרושע שהמציאות מציעה.

בריאיון אתו סיפר הבמאי, אדילקן ירזאנוב, כי ביקש לספר על אהבה נוסח רומיאו ויוליה, שמתקיימת במציאות עכשווית. "אהבה היא רגש כל כך עדין ושברירי," אמר, והסביר כי רצה לבחון אותה בתוך המציאות של ארצו.

יש לקוות שהסרט היפה הזה יצא אל האקרנים בהפצה מסחרית. מכל מקום, צפויות עוד שתי הקרנות שלו, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.