אמש בפסטיל הסרטים בחיפה, הסרט הצרפתי "אנשים ומקומות"

עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.

אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית –  "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.

השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.

השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.

כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"

בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.

על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.

הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.

כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.

הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.

"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הצרפתי "הקרב על המשמורת"

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט," היא אומרת. שמה מרים. היא מאופקת, מתוחה, זהירה מאוד. היא מבינה היטב את חשיבות המעמד. היא חייבת להבהיר את עמדתה, להצליח, עליה לשכנע את האישה היושבת מולה בצדקתה. הבעת פניה מתוחה מאוד, רואים שהיא משתדלת להתאפק. להבליג. להיות מנומסת.

"אנחנו?" השופטת שאמורה לחרוץ את הגורל של מרים ושל ילדיה חוזרת על המילה. פניה נראות כמעט כאילו הן עטות לעבר מרים, כאילו תפסה אותה בקלקלתה, לכדה אותה, חשפה איזו אמת שבת שיחה ניסתה עד כה להסוות, ועכשיו, בלי דעת, גילתה, שלא בטובתה, "למי את מתכוונת ב'אנחנו'?"

לא ברור אם מרים מבינה את טעותה. היא אומרת את שמות ילדיה: "ז'וליאן, ז'וזפין," ומוסיפה – "ואני." הם אותם "אנחנו" שרק רוצים לחיות בשלום.

עורכות הדין של מרים ושל אנטואן, והשופטת, שאמורה לפסוק מי משניהם צודק, מי יזכה לקבל משמורת על ילדיהם, שותקות. הטענות כבר נשטחו בפניה. מרים, כך הסבירה עורכת הדין המייצגת אותה, אומרת שז'וליאן בן העשר מסרב בכל תוקף לפגוש את אביו. ז'וזפין, הבת המשותפת לבני הזוג כבר בגירה, עליה אי אפשר לכפות מפגשים עם אביה. אבל הבן קטין. ואנטואן דורש לקבל משמורת משותפת, כך שהילד יחיה שבוע אצלו ושבוע אצל אמו. ובינתיים הוא דורש לאפשר לו לקבל את הילד אליו, כמה פעמים בשבוע.

השופטת מקריאה לנוכחים את תצהירו של הילד. נאמר לו מראש כי כל מה שיגיד יימסר לשני הוריו. וכן, הוא אמר בפורש שאינו רוצה לבקר אצל אביו. מדוע? תוהה השופטת. האם טוענת שהאב אלים. בעבר שבר לבת את היד. האב דוחה את הטענה ואומר שהיד נשברה בשיעור ספורט. אין לו מושג מדוע הבן מסרב לפגוש אותו.

האִם מרים מסיתה את הילדים? האם אנטואן הוא באמת האב המסור, האוהב, האדם הרגוע וטוב הלב, כפי שטוענת עורכת הדין המייצגת אותו, ומוכיחה את ההערכה הזאת של אופיו בעזרת עדויות אופי של חבריו לעבודה?

השופטת נועצת מבטים בגבר ובאישה היושבים מולה. מי מהם דובר אמת? מי מהם מניפולטיבי? למי להאמין?

המשפט שמרים אומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" מסגיר אותה, לכאורה. ייתכן, כך נראה, שהיא באמת מסיתה את הילדים. ייתכן שאין למנוע מהאב את הזכות להיות בקשר עם בנו. האם עצם המאבק המר שמנהל אנטואן כדי לא לאבד את הבן אינו מעיד על עוצמת אהבתו ההורית, ועל החשיבות שתהיה לו האפשרות לגדל את הילד, בשיתוף עם האם?

הסרט "הקרב על המשמורת" מתחיל כך: בעימות אצל השופטת. בתום הישיבה היא מודיעה לבני הזוג ולעורכות הדין שלהם שתודיע להם מה החלטתה.

גורלם נתון בידיה.

והיא מודיעה כעבור כמה ימים למרים, באמצעות עורכת הדין, כי האב יקבל זכויות ראייה. הילד חייב לפגוש אותו, בניגוד לרצונו.

לא מעט סיפורים מזוויעים מתחילים בדיוק כך: מישהו מאמין לגבר, שמעמיד פני תם והגון. מישהו חש שאסור לשלול ממנו את "זכויותיו". שאם ילד מסרב לפגוש את האב, יש לאלץ אותו. ואם האימא טוענת שהאבא אלים, היא אולי – היא כנראה! – משקרת. והילד? הוא סתם סרבן. מפונק. כפוי טובה. לא מחונך. והגבר אומלל, קורבן הפמיניזם ומתן זכויות יתר לנשים שרק מנסות להשתחרר מהבעלים שלהן ולהתנער מחובותיהן.

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט"? מה פירוש "אנחנו"? מי נמנה עם הקבוצה המשפחתית הזאת, שמנדה את הגבר, אחרי שהקיאה אותו מקרבה?

הסרט "המאבק על המשמורת" מצייר בדייקנות ובכישרון רב את מה שעובר על נשים מוכות טרור של גברים. את האובססיביות האלימה של גברים שהאישה "שלהם" מאסה בהם. את האימה של חסרי הישע, הילדים והנשים. את הרכושנות, השתלטנות, האיומים, הבעתה, את הסכנה המחרידה, שלא פעם מסתיימת ברצח, לפעמים רק של נשים, לפעמים גם של הילדים.

"הקרב על המשמורת" הוא סרטו הראשון של קסאבייה לגראן, שגם כתב את התסריט.  זוהי יצירה חשובה, מדויקת ומפחידה מאוד. מאלה שכדאי להקרין בפני כל מי שאמור להתמודד עם אלימות נגד נשים, ובראש ובראשונה בפני שופטים ושופטות.

"הקרב על המשמורת" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן