עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.
אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית – "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.
השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.
השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.
כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"
בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.
על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.
הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.
כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.
הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.
"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.
