אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט הבולגרי "כיוונים"

"החוקים הם בשבילנו, לא בשבילך," מתריס בנקאי עשיר באוזני נהג מונית שנדרש לשלם חוב לבנק. הנהג, כך מסתבר בהמשך, הוא בעצם בעל מפעל קטן שנאלץ להשלים הכנסה. ועכשיו הבנקאי מאיים עליו. כשהוא מנסה להתווכח, מסביר לו הבנקאי שבזה הרגע הוכפל חובו. הוא כבר לא חייב מאה, אלא מאתיים אלף. והחוק, כפי שהוא מבהיר לו, לא יעמוד לצדו. אם לא ישלם, יאבד הכול, מפעל, בית, רישיון לנהוג. "בתך תהיה זונה," הוא צווח. לפני כמה רגעים ראינו את הילדה, היא יפהפייה עדינה, בת שתיים עשרה, שמתכוננת לבחינה במתמטיקה ומבקשת מאביה דמי כיס. את הכסף שנתן לה אתמול כבר שילמה לביקור במוזיאון. רואים שהיא בבת עינו. שהוא חרד לה ואוהב אותה. ראינו גם מה הוא חושב על נערות בזנות: בשאט נפש וזעם הוא מחזיר תלמידת בית ספר שביקשה ממנו לקחת אותה לבית מלון בתואנה שהיא חייבת לעזור לסבתה, למקום שממנו אסף אותה וגם נוזף בה על עיסוקה, כשהוא מבין מה כוונותיה. מה יעלה בגורלו? איך יתמודד עם האיום למוטט אותו ואת משפחתו?

כך נפתח הסרט הבולגרי "כיוונים", מלאכת מחשבת קולנועית. אם סברנו כי נהג המונית ובתו יעמדו במרכז הסיפור – טעינו. עד מהרה מתברר כי העלילה עוברת בין דמויות רבות, שמשתלבות אלה באלה כמו משבצות קטנות בפסיפס, וביחד יוצרות תמונה כוללת. כל אחת מהמשבצות מרתקת ונוגעת ללב בפני עצמה, כל אחת היא סיפור בזעיר אנפין, אבל הסך הכול יוצר תמונה מלאה.

כל הסיפורים מתרחשים במשך לילה אחד בתוך מוניות שונות. נהגים ונהגת אחת אוספים את נוסעיהם, חלקם מזדמנים, חלקם מוזמנים. אנחנו חולפים ביניהם, מתוודעים אליהם ואל הנוסעים השונים. ברקע שומעים רוב הזמן שידורים מהרדיו, המדווחים על מה שאנו, הצופים, ראינו במו עינינו כבר בתחילתו של הסרט: ברגע שנהג המונית הראשון חזר למכוניתו, ראה את הבנקאי יוצא מבית הקפה שבו נפגשו, שמע אותו מנחה את עובדיו לעקל את ביתו ואת רכושו של חייב, הוא מאבד את העשתונות, שולף מתא הכפפות של מכוניתו אקדח, יוצא, יורה והורג את הבנקאי. נשמעת ירייה נוספת. מהשידורים ברדיו נודע לנו כי הנהג ניסה להתאבד, ומצבו אנוש.

ברדיו משדרים לא רק חדשות ועדכונים, אלא גם תגובות של מאזינים שמתקשרים ומביעים את דעתם. ממש כמו בתוכניות הלילה בישראל.

וזאת לא נקודת הדמיון היחידה, שמזכירה עד פחד את המציאות המוכרת לנו כל כך. ואולי את מה שעדיין צפוי לנו, אם הפערים החברתיים הבלתי נסבלים בישראל יוסיפו ויתרחבו, ואם אנשים ירגישו ייאוש גובר והולך.

אחד הנוסעים שעולה על מוניתה של הנהגת, למשל, הוא רופא. מתפתחת ביניהם שיחה שמבהירה לנו איך הרופא קשור לסיפור של נהג המונית והבנקאי. כמו כן, הוא מספר לה שזהו הלילה האחרון שלו בבולגריה. הוא מהגר לגרמניה, שם כבר מצא עבודה. "זאת אבקואציה, לא אימיגרציה," הוא אומר לה, כלומר – פינוי, לא הגירה. הוא, כמו רבים בבולגריה (ובישראל?) חש שאין לו עתיד בארצו, ושהוא בעצם נאלץ לעזוב אותה. ועוד הוא אומר לה שבבולגריה כל האנשים מתאפיינים בכך שהם, כדבריו, "אופטימיסטים". אין לטעות ולהבין כי הוא מתכוון לשבח את בני ארצו. הוא ממשיך ומסביר: "כל הריאליסטים והפסימיסטים כבר עזבו". ולא שהוא צופה שיהיו לו חיים מאושרים בגרמניה. "אין מהגרים מאושרים," הוא מסביר, מפוכח, ובעצם – מיואש. רוב המגיבים ברדיו אומרים דברים דומים. הם מדברים על חוסר תוחלת. מבינים את המניע לרצח. מישהו תוהה – מה עוד נותר לנו? לשרוף את עצמנו? (אפשר לא לחשוב על משה סילמן שהצית את עצמו במהלך ההפגנות של המחאה החברתית ב-2011?) מאזין אחר אומר בהבנה ובהזדהות, "פעם אנשים התאבדו. עכשיו הם רוצחים בנקאים".

מאזין מטורלל מתקשר לרדיו ומסביר מדוע הבולגרים הם העם הנבחר, ומדוע מכל העולם רוצים להשמיד אותם.

אחר מתקשר ומכריז כי המהגרים הם בעייתה הגדולה של בולגריה – הכספים הציבוריים הולכים אליהם, במקום לבולגרים.

סוציולוג מתקשר ומסביר שאלימות נהפכה לדרך לפתרון בעיות, בגלל המשבר החברתי בבולגריה.

"אין מדינה," אומר מישהו. "אנשים לוקחים את החוק לידיים, כי אין בפני מי להתלונן."

וישנם כמובן גם האמידים. אלה שנוח וטוב להם. אותם מייצג נוסע שעולה על אחת המוניות ומסביר כי המתלוננים הם סתם בכיינים, כי "אין עניים בבולגריה", רק עצלנים ובטלנים, ושילכו לעבוד במקום לצפות שהחברה תעזור להם. (זוכרים את האיש שהסביר לאחרונה לנכים המפגינים שהם עצלנים וצעק על אדם שיושב בכיסא גלגלים "לך לעבוד!" זוכרים שמנכה שמצליח לעבוד מנכים את קצבת הנכות?)

אפילו הטפה דתית מוכרת עולה בסרט. נהג מונית שהוא בעצם כומר שנאלץ להשלים הכנסה אומר לנוסע שהוא לוקח לבית החולים, שם הוא אמור לעבור השתלת לב, שעליו לתת לאלוהים למלא את לבו. "איזה לב, זה שהולך למות, או החדש? "שואל החולה. "אלוהים לא היה יכול להשאיר את שנינו בחיים? איפה אלוהים היה כשאשתי מתה מסרטן, כי התרופות היו יקרות מדי?" (סל התרופות, מישהו? התרמות של חולים שקופות החולים מסרבות לממן את הטיפול בהם, כי התרופות אינן מופיעות ברשימה?) ועוד צועק אותו איש: "אתה רואה את העניים שמחטטים בזבל?" ("ניצולי שואה" וגם זקנים סתם, שמראים אותם מדי פעם בטלוויזיה, את חדריהם המעופשים, הג'וקים, ההזנחה, הייאוש, וכן, גם את החיטוט בפחי הזבל?)

הסרט "כיוונים" איננו מניפסט חברתי. הוא קודם כל יצירת אמנות. הוא יוצר דמויות ומצבים אמינים ונוגעים ללב. למשל – נהג המונית שמצליח להניא מתאבד מלקפוץ אל מותו. למשל – נהג המונית שסיפורו מתכתב עם "יגון" של צ'כוב: הוא מספר שוב ושוב לנוסעיו על בנו שמת לא מזמן, ואף אחד אינו מקשיב לו, אף אחד לא מתעניין ביגון.

"כיוונים" אינו מאפשר לנו להסיט את המבט. הוא מראה לנו, לכל אורכו, איך נראית חברה במשבר, ומה חשים האנשים שחיים בה, ועושה זאת באמצעות הקסם שמאפשר קולנוע משובח.

הסרט "כיוונים" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט האנגלי "צ'רצ'יל"


בתום ההקרנה עלה על הבמה בריאן קוקס השחקן המפליא לגלם את דמותו של צ'רצ'יל, בסרט הנושא את שמו של ראש הממשלה האנגלי, הידוע בכך שהוביל את ארצו ואתה את בנות הברית לניצחון על היטלר. קוקס, שחקן שייקספירי המוכר לציבור הצופים מהסרט "המטפלת" שהוקרן בישראל בחודשים האחרונים, השיב על שאלות הקהל, וסיפר על האיש, צ'רצ'יל. בין היתר הזכיר מחקר שנערך לאחרונה: מדענים "גייסו" תוכנת מחשב והזינו לתוכה את הנתונים הידועים מהתקופה שלפני ובמשך הפלישה הנודעת לנורמנדי, זאת, כפי שצ'רצ'יל אמר בשעתו, "שלא הייתה הסוף. שאפילו לא הייתה ההתחלה של הסוף, אבל הייתה, אולי, סופה של ההתחלה." במחקר של אותם מדענים התגלה לכאורה כי אילו במקום לפלוש לנורמנדי היו ראשי הצבא נעתרים לתוכניתו החלופית של צ'רצ'יל לאגף את הצבא הגרמני גם ממזרח (דרך יוון והבלקן), ולא לשלוח את כל הכוחות ממערב, הייתה המלחמה מתקצרת בחצי שנה.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור: הפלישה לנורמנדי הצליחה, ובסופו של דבר גרמניה הובסה, כנראה שגם בזכות ההחלטה הנחרצת של האמריקנים, עם אייזנהאואר בראשם, לא להישמע לדעתו של צ'רצ'יל. למרות תוכנת המחשב וטענתם של החוקרים, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו נשמעו לדעתו של ראש ממשלת בריטניה וחיכו עם הפלישה עד להשלמת ההיערכות לפלישה גם מהמזרח.

הסרט "צ'רצ'יל" מתאר את הימים האחרונים שלפני הפלישה. הוא מתמקד בדמותו של ראש הממשלה, שנזכר בלי הרף במפלה הקשה שספג צבאו באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, כשהוא עצמו כיהן כשר הימייה. יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות הונחתו בחופו של חצי האי גליפולי והובסו שם.131,000  חיילים נהרגו ו-252,000 נפצעו. צ'רצ'יל מבועת מפני האפשרות שרבבות צעירים יהרגו שוב. כשהסרט נפתח רואים אותו מטייל על שפת הים ורואה בעיני רוחות גלים אדומים מדם, וגופות של צעירים, נשטפים אל החוף.

אבל ראשי הצבאות, הבריטי והאמריקני, מסרבים לשמוע לעצותיו. הם מסבירים לו שהמציאות שונה, שהוא מנסה להפיק לקחים מהמלחמה הקודמת, רומזים שבזקנתו אינו מבין את העולם החדש ואת דרכיו.

צ'רצ'יל חש במלוא כובד האחריות לחייהם של החיילים והאזרחים שהוא מופקד על שלומם. בשלב מסוים הוא מחליט לצאת עם הצבא לקרב, ביחד עם המלך, שלרגע מתפתה להסכים, מתוך מחשבה שזוהי חובתם. מנהיגים ששולחים את החיילים להיהרג בקרבות, והם נשארים במקום מבטחים, ליד המכתבה שלהם, אינם מוסריים! זועק צ'רצ'יל. אבל ראשי הצבא מתנגדים. כמו גם אשתו, שמפצירה בו לא להפוך לנטל נוסף על צווארם של הגנרלים.

המלך מתפכח ראשון. בדיאלוג נוגע ללב (על הבמה של אולם האודיטוריום בחיפה ציין בריאן קוקס שגם בעיניו זה אחד הרגעים המרגשים בסרט), מסביר המלך ג'ורג' לראש הממשלה שלו כי תפקידם "להתקיים", ולהעניק לנתיניהם את הביטחון בדרכם. לשמש להם סמל. להיות להם צוק איתן.

אבל צ'רצ'יל (ידוע כי הייתה לו נטייה לשקוע בדיכאונות, שאותם כינה "כלבים שחורים"), שוקע. אם לא יוכל למנוע מהצבא לשלוח את מאות אלפי החיילים שעתידים בעוד שעות ספורות לפלוש לנורמנדי, אם לא יוכל לפחות לצאת אתם, לחלוק אתם את הגורל המיועד להם, הוא אינו מוצא את הטעם, את הכוח, את המשמעות שיש לתפקידו.

עד לרגע נוגע ללב מאוד, שבו נערה צעירה "מנערת" אותו בלי לדעת מה בעצם היא עושה, ומבהירה לו מה בדיוק מוטל עליו, מה חובתו האמיתית. והוא מתעשת וממלא אותה.

כשרואים את צ'רצ'יל מתמוטט כך, לפני השלב הגורלי ביותר במלחמה, אי אפשר שלא לחשוב על מנהיגים שגם אנחנו הכרנו, שקרסו לנוכח החלטות גורליות דומות. ידוע כי לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חווה הרמטכ"ל הישראלי של אותם ימים סוג של התמוטטות נפשית, אבל התגבר והמשיך לתפקד ולהוביל את ישראל לניצחון. (השבר המתמשך בחברה הישראלית שנגרם בעקבות אותו ניצחון הוא נושא לדיון אחר). נראה כי מצביאים שמפקפקים, שאפילו קורסים לרגעים מהידיעה שבעוד זמן קצר ישלחו צעירים רבים אל מותם עדיפים על פני אלה הששים אלי קרב, שאינם מהססים ואינם שוקלים שוב ושוב את האופציות העומדות לפניהם.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת, מהסוג המתסכל והמיותר של "מה היה אילו" עולה על הדעת בעקבות הסרט "צ'רצ'יל": מה היה אילו נשמעו לו, אילו ניהלו את המלחמה על פי דרכו, אילו באמת נחסכה עוד חצי שנה מהמלחמה, אילו הובסה גרמניה בשלהי 1944, במקום במאי של השנה אחרי כן? אילו לא הגיע היטלר להונגריה, ומאות אלפי היהודים שנשלחו בחודשי המלחמה האחרונים, בתוך זמן קצר כל כך, אל תאי הגזים והמשרפות, היו נשארים במקומותיהם, ניצלים מגורל שאפילו לא ידעו על קיומו?

שוב ושוב מדהים להבין איך החלטות של אנשים בודדים משפיעות על חייהם ומותם של מיליונים.

הסרט צ'רצ'יל באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017