אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.
אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.
אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…
כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.
(מאנגלית: עופרה עופר אורן)