פחות מיממה חלפה בין הצפייה בסרט ההונגרי "אורות הצפון" לסרט הטורקי "זר", ואי אפשר שלא לשים לקווי הדמיון הרבים ביניהם.

שוב אנחנו פוגשים צעיר, ז'אן, שמבקש לחקור את קורות חייה של סבתו. הפעם דור ההורים מודר לגמרי מהתמונה. בנה של הסבתא ואשתו מביאים אותה מטורקיה, שם היא גרה, אליהם לניו יורק, כדי לאשפז אותה בבית חולים, כי היא סובלת ממחלת ריאות קשה. כמו בסרט ההונגרי, גם כאן ההורים קרייריסטים עסוקים מאוד, והם מטילים את הטיפול בסבתא על נכדם. תחילה הסבתא אינה מעניינת אותו במיוחד, הוא שקוע באהבה נכזבת לצעירה אמריקנית ובלימודים שלו: הוא מוזיקאי. אבל השהות עם הסבתא מעוררת בו רגשות כלפיה ובעיקר עניין בסיפור חייה, בעברה, בסבל האיום שנרמז לו עליו, אבל את פרטיו יאלץ לגלות בכוחות עצמו.

ז'אן יוצא למסע של חיפוש שורשים. הוא מעמיק לתוך מציאות החיים של כפרים נידחים ביותר, בטורקיה ובכורדיסטן, ונראה כאילו דווקא שם, הרחק מאוד מביתו וממשפחתו, הוא מוצא סוג של השתייכות ואפילו מידה מסוימת של אושר.

המקומיים שהוא פוגש בדרכים ידידותיים ומסבירי פנים. כך למשל באחת מנסיעותיו בתוך נופים של מרחבי טרשים ונהרות פונה אליו אדם זר, אחד הנוסעים במיניבוס צפוף, ושואל אותו – "אתה כועס עלי?" ז'אן מופתע, והאיש ממשיך "כי אתה בכלל לא מסתכל עלי, אלא רק בחלון…" החביבות כובשת את לבו, והוא נענה לה. כל נוסעי המכונית משוחחים, מנסים לברר מדוע הגיע למקומותיהם. התירוץ שלו הוא שהוא מחפש את השיר "זר" שסבתו שרה לו בבית החולים, אבל הוא לא הספיק להקליט. אחת הנוסעות מציעה לו, "אולי תיקח אותנו לאמריקה?" הוא מבטיח שיעשה את זה, מיד אחרי שימצא את השיר האבוד… "כולנו ניסע לשם במכונית הזאת?" היא שואלת וכל הנוסעים פורצים בצחוק מקרב.

גם בהמשך מגלה ז'אן עד כמה, בלי ידיעתו, הוא קשור למקומות האבודים הללו, לאנשים שהם בעצם כור מחצבתו.

כמו בסרט ההונגרי "אורות הצפון" גם בסרט שלפנינו אנו נוכחים באכזריותה של המלחמה, ובנזקים ארוכי הטווח שהיא מותירה במשפחות לאורך הדורות.

נראה שהתחושה של אובדן המקורות, של הגעגועים אל משהו שהיה, אך אינו ידוע עוד, מאפיינת צעירים ברחבי העולם. אולי היא מסבירה את הנטייה ההולכת ונפוצה במקומות רבים ללאומיות ואפילו ללאומנות.

הסרט נוגע ללב (אם כי סופו הסמלי, השונה מאוד מכל מה שקדם לו, מחליש אותו, לטעמי). הנופים הטבעיים המצולמים לאורך מסעו של ז'אן במולדתה של סבתו מעניקים את התחושה הפראית והמרהיבה שהחיים בניו יורק אינם יכולים לספק לו.

הסרט,  בבימויו של קאזם אז, משתתף בתחרות עוגן הזהב.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

"אורות הצפון" הוא סרט שאישה, אווה פטאקי, הייתה שותפה לכתיבת התסריט שלו, אישה, מרתה מזארוש, ביימה אותו, ובמרכז עלילתו נשים, מה קורה להן כשהמציאות ההיסטורית בדמותם של גברים נשלחת אל חייהן ומכתיבה את גורלן ואת גורל הוריהן, ילדיהן ונכדיהן.

הסרט נפתח בכך שמריה, אישה מבוגרת שחיה לבדה בכפר קטן בהונגריה, נזכרת באחד מרגעי האושר המשמעותיים ביותר שחוותה בצעירותה: היא עם אהובה, על גדת הנהר, האור והמים עוטפים אותם, שניהם יפים, קרובים, אוהבים. רואים אותה "מביטה" בשניהם, בערגה וגעגוע אל אותם רגעים קסומים. ואז היא מקבלת מכתב שמסעיר אותה מאוד ומערער את חייה עד כדי כך שהיא מתמוטטת, מאבדת את הכרתה ומאושפזת. בתה אולגה, אשת עסקים שחיה בווינה, מגיעה אליה לבית החולים בהונגריה, ביחד עם בנה, כדי לבקר אותה. (מעניין לציין כי אחת האמירות הסמויות בסרט היא ההשוואה בין קלות המעבר מווינה להונגריה בימינו, לעומת הזמנים שבהם הפרידו גדרות תיל וחיילים חמושים שאינם מהססים לירות ולהרוג). מאחר שנראה כי אמה נוטה למות, היא מגלה לבנה סוד: הסבא, בעלה של סבתו, שבתצלומו הנכד מביט ואותו הוא מזכיר בגעגועים, בעצם לא היה סבו הביולוגי, אף על פי שהוא גידל את אמו כאילו היה אביה האמיתי. היא מגלה לו כי לפני שהסבתא נישאה, היה לה אהוב, אציל הונגרי שגם תצלומו מוצג בחדר המגורים של סבתו. תמיד אמרו שזהו בן משפחה קרוב.

הנכד זועם ותובע להבין מדוע הסתירו ממנו כל השנים את האמת, ומבקש לדעת אילו עוד סודות אינו יודע. התופעה של נכדים שמבקשים לחשוף את האמת כדי להתחבר אל העבר ולהבין את הנרטיב המשפחתי שעיצב את חייהם מוכר בישראל והוא כנראה תופעה אוניברסלית. ידוע כי במשפחות רבות בישראל החלו הסבים והסבתות לספר על קורותיהם כשהנכדים הגיעו לגיל שבו הכינו את עבודת השורשים המפורסמת, ודובבו את הורי הוריהם שעד אז סירבו לדבר.

בשעות הראשונות אולגה אינה סקרנית לדעת מה עוד טמון בעברה, ואינה מתעניינת בו. מה גם, כך היא מסבירה לבנה, שאמה מעולם לא הסכימה לספר לה פרטים נוספים על מה שגילתה לה על נסיבות ילדותה, רק כשהיא עצמה הרתה ללדת את בנה. אבל משהו בדרישות של הבן דוחף אותה בכל זאת לפשפש בין הניירות של אמה. היא מגלה מסמכים, מכתבים וציורי דיוקנאות של גברים שאינה מבינה מה פירושם ומתעוררת בה תשוקה לדעת, להבין, מי האנשים הללו? איך הם קשורים לחייה? מה בדיוק קרה לאמה?

האם אותה אם תלך לעולמה בלי שכל המסתורין האופף את המשפחה יסולק?

הסודות מתגלים בהדרגה לאורך העלילה. כל אחד מהם מפתיע ומחריד יותר מקודמו. כשנדמה  שלא ייתכן כאב מר יותר מזה שנודע לאולגה, הבת, ולנו, הצופים, מסתבר שעוד שיא צפוי לנו עדיין.

הגילויים מובאים בצורת פלשבקים אל העבר – אל תחילת שנות החמישים, כשהסובייטים שלטו בהונגריה באכזריות מחרידה.

"המלחמה הסתיימה" אומרת אחת הנשים בסרט, וזוכה לתשובה "היא אף פעם לא מסתיימת". ובכן, כך היא נראית, מנקודת המבט של אישה: אלימה, אכזרית, וצופנת סודות. ארבעה דורות נושאים בתוצאות של בסבל הישיר והעקיף שהמלחמות, וליתר דיוק – הגברים שמייצרים אותן – גורמות.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017