טעימה מהספר "רצח בבית הספר לאמנויות", פרק 18 יום כיפור, עכשיו במבצע

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

רנא אבו פריחה,"אחרייך": האומנם "אין כמו בישראל"?

"ואם נגור בחו"ל?" תוהה הבת. אמה בתשובה דוחה מעליה בלי היסוס את האפשרות, כי לדבריה – אין בעולם מקום כמו ישראל!

הדוברות הן רנא אבו פריחה, ואמה, רודינה. האחרונה ערבייה ילידת ג'ת, שבניגוד לרצונו של אביה נישאה בשנות השמונים לבדואי מתל שבע, הביאה אתו לעולם חמישה ילדים, ועבדה כמורה לאנגלית. בשלב מסוים, כשהבינה עד כמה החופש שלה מוגבל  – כרעייתו של בדואי אסור היה לה אפילו לערוך קניות במכולת, ונאלצה, כך היא מספרת, לחכות עד כמעט חצות כדי שבעלה יביא לה את המצרכים הנחוצים לה – לחצה על בעלה להיפרד מהיישוב שבו נולד וגדל, ולעבור לגור בעומר – מועצה מקומית שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירוגה החברתי-כלכלי הוא עשר, מתוך עשרה שלבים אפשריים. כלומר: יישוב יהודי אמיד ומבוסס.

רנא מצלמת את שיחותיה עם אמה. בתחילת הדרך אין לה מושג שמהצילומים הללו תערוך את הסרט התיעודי "אחרייך", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל הסרטים בירושלים.

שמו של הסרט נובע מסופו: רודינה חולה מאוד, ולאורך הסרט אפשר לראות את התדרדרותה. אחת הסוגיות שמטרידות אותה מאוד היא השאלה היכן תיקבר. היא מסרבת בכל תוקף לרעיון שתמצא את מקום מנוחתה האחרונה בתל שבע. ברור לה שזכותה להיקבר בבית העלמין ביישוב שבו היא מתגוררת זה עשרים שנה. כאן היא ובעלה משלמים מסים וארנונה, וכאן גדלו ילדיה ונטמעו בחברה.

את מידת ההיטמעות אפשר לראות בסרטונים שאבי המשפחה צילם לאורך השנים. בגן הילדים ובבית רואים את הילדות הקטנות שרות שירים ציוניים: "כל הארץ דגלים דגלים", "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"… שלוש הקטנות עומדות על המיטה, שרות ועושות את התנועות שלמדו בגן, ואמן ברקע מתגלגלת מצחוק למראה עיניה ולמשמע אוזניה.

אבל מסתבר שעניין הקבורה לא פשוט. "נגיש בג"ץ", מכריזה האם ואומרת עוד שאם לא יאפשרו לה להיקבר בעומר, זה רק מפני ש"הם גזענים". הבנות נאבקות. משוחחות שוב ושוב בטלפון עם גורמים שונים במועצה המקומית ובחברה קדישא. לרגעים נדמה שהבעיה נפתרת. אבל לקראת הסוף ברור שלא, לא יאפשרו לרודינה אבו פריחה להיטמן באדמת עומר. הרי אני לא יכול לאפשר קבורה שונה לבני כל מיני דתות, לא רק מוסלמים, אלא גם "נוצרים מכל מיני גזעים", מסביר ראש המועצה בשיחת טלפון מוקלטת.

עניין הקבורה סמלי כמובן. כי הקונפליקטים שבנות משפחת אבו פריחה צריכות להתמודד אתם רבים מאוד. מצד אחד ברור להוריהן שהמעבר לעומר אִפשר לילדיהם להתפתח, ללמוד, לממש את היכולות שלהם. שניים מהם התראיינו בשעתו אצל יאיר לפיד, שהפגין את התפעלותו מכך שהחלו עוד בהיותם ילדים את הלימודים באוניברסיטה. אבל ההורים חשים שהיה גם מחיר לניתוק מהחברה הבדואית. הם מוטרדים מעתידן של הבנות. למי יינשאו?

באחת השיחות עם אמה מנסה רנא להבין אם רודינה תהיה מוכנה לראות אותה מקימה משפחה לא עם ערבי. היא מנסה להסביר לאם שהיא כמעט לא מכירה את התרבות של בני עמה. שהיא לא מרגישה שתוכל לחיות בזוגיות עם מישהו ששונה ממנה באופן מהותי. האם מתעקשת לא להבין, כביכול: את צריכה להתחתן עם מישהו מרקע דומה לזה שלך, היא שבה ואומרת. רק לקראת סופו של הסרט, ולקראת סוף חייה, האם נמלכת בדעתה ואומרת לבנותיה כי משאת נפשה האמיתית היא להיות נוכחת בסיום לימודיהן באוניברסיטה, ולדעת שהתאהבו. ואם לא תהיה ברירה, אם יתאהבו בגבר בן דת אחרת, היא אומרת בחיוך שיש בו לא רק אהבה אלא גם מין ערמומיות אימהית: "אני אבריח אותך לחוץ לארץ"…

האושר של בתה חשוב לה אם כן יותר מאשר המסורת, הציפיות החברתיות ואפילו אמונתה שאין כמו בישראל!

דמותה של האם שובה את הלב. ברור לגמרי שהיא אישה יוצאת דופן. כוחה נגלה כבר בהיותה צעירה מאוד, כשהתעקשה להישמע ללבה ולהינשא לבדואי. ממה שאנו מכירים את דמותו בסרט, אפשר לחוש שהיא צדקה מאוד בבחירתה. בעלה, אביה של במאית הסרט, נראה גבר מרשים מאוד. בשיחה שנערכה עם  רנא אבו פריחה בתום ההקרנה היא העידה על אביה שהוא אכן אדם נפלא, ושהפמיניזם שלה ושל אחיותיה נובע במידה רבה ממנו.

עוצמתה של האם, חוש ההומור שלה, אהבתה הרבה, נחשפים שוב ושוב. ברור שילדיה הם הכוח המניע של חייה (והיא – שלהם). הסרט, ונראה שגם חייהם של בני המשפחה, שופע אהבה. אמנם אחת הבנות מספרת איך בילדותה חלמה להתעורר ולגלות שהיא בת למשפחה אחרת, משפחה עם שייכות יציבה וברורה לסביבתה ולא כזאת שנעקרה ממקומה המקורי, ואינה יכולה להינטע באמת במקום שאליו הגיעה, ובכל זאת – האהבה, התמיכה ההדדית הרבה של בני המשפחה, ניכרות מאוד.

להקרנה הגיעה אחותה של הבמאית, יסמין אבו פריחה, שסיפרה על עבודתה כרופאה בסורוקה. בשל תחושתה שהיא רוצה "להחזיר" למגזר הבדואי ייסדה ארגון בשם ג'נסיס, שמעניק ייעוץ גנטי לצעירים בדואים, כדי למנוע את המשך התפשטותן של מחלות תורשתיות. בשנה שעברה בחר בה העיתון גלובס כאחת מארבעים הצעירים המבטיחים בישראל.

רנא אבו פריחה בשיחה בסינמטק, בתום ההקרנה

באחת השיחות המצולמות עם אביה של רנא אמר לה גם הוא שלפעמים הוא תוהה אם לא טעה בהחלטה לגדל את ילדיו בעומר ולא בתל שבע. הבת מגיבה בעלבון. בשיחה בסינמטק הסבירה שספקותיו עוררו בה תחושה שהוא רואה בה, באחיה ובאחיותיה כישלון. הוא כמובן לא התכוון לכך, אלא, כמו אמה, הביע דאגה לעתידה, וחשש שלא תצליח להקים משפחה. היום, הסבירה רנא, היא כבר מבינה אחרת את דבריו.

אכן, אין לאב שום סיבה להתחרט. הצאצאים שגידל מצטיינים ומרשימים. יסמין, כאמור, רופאה; סמר סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; אמיר הייטקיסט עם תואר שני במתמטיקה; סייף לומד רפואה באוניברסיטה העברית.

הסרט שבתו רנא יצרה פתח בפני הקהל צוהר למציאות חיים שמשמח מאוד להכיר: זאת של צעירים ערביים משכילים וליברליים, שמשתלבים בחברה ותורמים לה רבות.

כמה טוב שתעשיית הקולנוע מאפשרת להם להתבטא ולקהל להכיר נשים מקסימות כמו רנא אבו פריחה, מייסלון חמוד, שיצרה את "לא פה, לא שם" והשחקניות שאדן קנבורה ומונה חווא ששיחקו בו וזכו בפרס אופיר השנה, וגם את אבתסאם מראענה מנוחין, מפיקת הסרט "אחרייך", שהיא עצמה במאית ותסריטאית. כה לחי, נשים אמיצות ומוכשרות!

את התשובה לשאלה היכן בסופו של דבר נקברה רודינה אבו פריחה אני ממליצה שתגלו בעצמכם, כשתצפו בסרט.

ההקרנות הקרובות בסינמטק תל אביב

 

 

ויליאם וורדסוורת', "נרקיסי דפודיל": איזה עושר מצא המשורר ליד האגם

גבר צעיר, בן שלושים ושתיים, יוצא לטיול בחיק הטבע בחברת אחותו האהובה. בקרוב יישא אישה ילידת אנגלייה, כמוהו, אבל לפני כן יפליגו שניהם ביחד לצרפת, כדי להודיע על כך לאהובתו הצרפתייה.

כבר שנים שלא ראה אותה. גם לא את בתם המשותפת. אירועי הדמים בארצה, "שלטון הטרור" שהתרחש בעקבות המהפכה של 1789, והמלחמה שפרצה זמן לא רב אחרי שנפוליאון הכריז שהוא קיסר, מונעים ממנו כל קשר עם הילדה, אבל הוא תומך בה ובאמה ושולח להן סכום כסף קבוע למחייתן.

שמו ויליאם וורדסוורת', משורר. הוא אינו יודע זאת, אבל הטיול אל שפת האגם לא הרחק מהבית שבו הוא גר בחברת אחותו (היא תמשיך לחיות בידידות עמוקה אתו ועם אשתו, גם אחרי שיתחתן), יניב את אחד השירים האנגליים הידועים ביותר. שמו המקורי של השיר היה ציטוט השורה הראשונה שלו, אבל ברבות הימים הוא השתנה וכיום הוא נקרא על שם הפרח המוזכר בו – דפודיל, סוג של נרקיס גדול עטור תפרחת דמויות כתר, שכל עלי הכותרת שלו צהובים. זהו פרח בר שבאביב ממלא כל חלקת אדמה, בעריה של אנגלייה וכמובן שגם באזורים הכפריים. (כאן השיר בתרגומי).

הִתְהַלַּכְתִּי כְּמוֹ עָב מְרַחֵף, מְבֻדָּד,
מֵעַל עֲמָקִים וּפְסָגוֹת שֶׁל גְּבָעוֹת,
כְּשֶׁלְּפֶתַע רָאִיתִי, כְּמוֹ אַגָּדָה,
נַרְקִיסֵי דָפוֹדִיל זְהֻבִּים עַד מְאֹד,
כֹּה סְמוּכִים לָאֲגָם, לְרַגְלָיו שֶׁל אִילָן,
רוֹטְטִים בְּמָחוֹל וּבְרוּחַ קַלָּה.

מִתְמַשְּׁכִים הֵם נִרְאוּ, כְּמוֹ הִבְהוּב מְנַצְנֵץ
שֶׁל שׁוּרוֹת כּוֹכָבִים שָׁם, בִּשְׁבִיל הֶחָלָב,
הִתְמַתְּחוּ בְּטוּרִים שֶׁל אֵין סוֹֹף וּבְלִי קֵץ,
לְאֹרֶךְ שׁוּלֵי הַמִּפְרָץ הַמֻּשְׁלָם:
רְבָבוֹת שָׁם רָאִיתִי מִיָּד, בְּמַבָּט,
מְנִיעִים אֶת רֹאשָׁם בְּמָחוֹל מְשׁוּבָה.

אָמְנָם הַגַּלִּים לְצִדַם פִּזְּזוּ,
אֲבָל הֵם בָּהֲקו בְּחֶדְוָה שֶׁגָּבְרָה,
וְהֵן כֹּל מְשׁוֹרֵר שֶׁשָּׁטוּף עַלִּיזוּת
יִתְרוֹנֵן לְמַרְאֶה שֶׁל כָּזֹאת מִין חֶבְרָה.
נָעַצְתִּי מַבָּט לֹא חָשַׁבְתִּי כִּמְעַט
אֵיךְ הָעֹשֶׁר הָרָב שֶׁבַּנּוֹף הוּא מַתָּת.

כִּי לֹא פַּעַם שָׂרוּעַ, שׁוֹכֵב עַל סַפָּה
כְּשֶׁאֲנִי מְהֻרְהָר אוֹ כִּמְעַט נֶעְדָּר,
בִּי מַבְזִיק זִכִָּרֹון, הַתְּמוּנָה לֹא מַרְפָּה,
שֶׁל בְּדִידוּת וְרִחוּק שֶׁהָיָה מְאֻשָּׁר
וְלִבִּי מִתְמַלֵּא שׁוּב בְּעֹנֶג וְגִיל
מְחוֹלֵל עִם אוֹתָם נַרְקִיסֵי דָפוֹדִיל.

ויליאם וורדסוורת' נחשב משורר רומנטי. הוא כתב בסגנון אמנותי שהדגיש את הרגש לעומת התבונה, והעדיף את הטבע על פני נופים עירוניים. בשיר "נרקיסי דפודיל" אפשר לראות את זיקתו לטבע, את העונג שהפיק ממנו, ואת התחושה שיופיו פועל עוד זמן רב אחרי המפגש אתו. הנרקיסים שראה נותרו בעיני רוחו, והוא יכול לזמן לעצמו את המראה ואת החוויה, גם כעבור שנים. הנרקיסים אינם מסמלים משהו מעבר לעצמם. הם פרחים נעים ברוח שזיכרון עליזותם ממשיך לשמח אותו.

השיר "נרקיסי דפודיל" הוא אחד הקלאסיקות המוכרות ביותר בארצות דוברות אנגלית. בספרה אֶני ג'וֹן / לוסי תיארה הסופרת ג'מייקה קינקייד כיצד אילצו אותה בילדותה באיים הקריביים לשנן אותו בעל פה, אם כי עד שהגיעה לאנגליה לא ראתה מעולם במציאות אף נרקיס דפודיל. הוא זכה לביצועים רבים, ומלמדים אותו בבתי ספר ברחבי העולם. אפילו בפרסומת לבירה השתמשו בו (רואים בה כיצד רק אחרי שהמשורר לוגם מהמשקה הוא מצליח לכתוב את שירו המפורסם והמצליח כל כך).

באנגליה מתקיימת כל אביב "תיירות נרקיסי דפודיל" באזור האגמים, שם טייל וורדסוורת' עם אחותו. היא תיארה באותו יום את הטיול ביומנה: "הגענו ליער מעבר לפארק גוֹאְבָּארוֹ, שם ראינו כמה נרקיסי דפודיל קרובים למים […]. מתחת לענפי העצים ראינו רצועה ארוכה לאורך החוף, ברוחב של כביש כפרי. מעולם לא ראיתי נרקיסי דפודיל יפים כל כך. הם צמחו לצדן של אבנים מכוסות טחב. חלקם הניחו את הראש בעייפות על האבנים, כמו על כריות, האחרים נעו והסתחררו, רקדו, ונראו ממש כאילו שהם צוחקים עם הרוח שנשבה עליהם מהאגם, הם היו עליזים כל כך, רקדו בלי הרף, השתנו כל הזמן…"

כמה שנים אחרי הטיול כתב וורדסוורת' את השיר. לתיאוריה של אחותו – את נוכחותה בטיול כלל לא הזכיר בשירו – העניק עיבוד פיוטי. "שירה היא שטף ספונטני של תחושות עזות: היא נובעת מרגשות שנזכרים בהם מתוך רוגע," טען תמיד כשהסביר את תפישת עולמו האמנותית.

בגיל שבעים ושלוש מונה ויליאם וורדסוורת' למשורר הרשמי של חצר המלוכה. תחילה סירב לקבל עליו את התפקיד, אבל נעתר, כשהובטח לו שלא יאלץ לכתוב, אם לא יצליח. במשך שבע השנים שבהן שימש בתפקיד, עד מותו, לא כתב וורדסוורת' אפילו שיר אחד.


לגרסה המקורית של השיר, ולתרגומים נוספים.

סיפורו של שיר x net

 

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

שברים נאספים לשירה: שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים

אחרי קובץ השירים הקודם, הלילה הזה כולו שירה שראה אור לקראת חג הפסח בשנה שעברה, מוציאה הוצאת חבר לעט ספר המוקדש כולו לראש השנה וליום כיפור.

כמו בספר הקודם, גם בשירים נאספים לשירה מלווה כל אחד מהשירים בפסקה שאמורה להאיר אותו. בניגוד לקובץ הקודם, שם הייתה הפסקה דידקטית באופייה, והכתוב נראה כאילו הוא מעין ספר עזר למורה-המחנך או למדריך בתנועת הנוער – היו בו שאלות מנחות שאמורות להוביל לדיון בעניינים שונים – בספר שלפנינו הסתפק העורך (מרדכי דוד [מודי] כהן) בהערה פרשנית, מעין הסבר – או קביים? – לקורא המתקשה.

פרקי הספר – אלול, סליחות, ימים נוראים, ראש השנה, שופר, מי במים ומי באש, כפרות, כל נדרי, יום הכיפורים, פתח לנו שער ונעילה, מדברים בשם עצמם. הנושא ברור. מה שמפתיע הוא הגיוון הרב של הכותבים, חלקם ידועי שם (ביניהם – אגי משעול, יהודה עמיחי, זלדה, דליה רביקוביץ), ואחרים ידועים פחות.

הבחירה תלויה כמובן בטעמם של העורכים. מתוך המבחר העשיר והמגוון אציין כאן את שירה של ורד אלפרט, "תרנגול כפרות":
ורד אלפרט הוציאה לאור לפני שנתיים את ספר השירים סוזאן, הנושא את שם אמה. היא כותבת בו על זיכרונות שלה ושל הוריה שעלו ממרוקו, על חייהם, כאן ושם. באחד השירים בספר היא שואלת "מה לי ולהיסטוריה?"

"תרנגול כפרות" שואל שאלה דומה ואולי בעצם משיב לה: בכמה שורות מצומצמות מצליחה אלפרט לשרטט את התהום הבלתי נתפסת בין חייה של מי שמכונה "היא", לבין אלה של חברי הקבוצה, שנדרשים לדיון ולהצבעה כדי לפסוק, אחרי דין ודברים וחישובים שנשקלו בכובד ראש, שיש לאפשר לאותה אישה דלת אמצעים, שחיה במעברה, לקבל "תרנגול אחד מהלול" כדי שתוכל "לעשות כיפור".

אנחנו רואים את הבדידות שלה לעומת "הקבוצה". את הכוח שלהם, לעומת חולשתה. את התובענות שלהם – יתנו לה את התרנגול, אבל "רק אם תבקש": על מתן בסתר לא שמעו. גם לא על נדיבות ורוחב לב שאינם תלוים בדבר. קודם כול ישפילו אותה, ואחרי כן "יקריבו" למענה תרנגול אחד, לא לפני שיבדקו היטב אם לא יינזקו ממהלך כל כך קיצוני ויגיעו למסקנה ש"לא נורא"…

כמה כאב מביעות השורות הקצרות הללו, המאופקות, וכמה קורעת את הלב האילמות של אותה אישה, שאין לה אפילו זהות או שם. ידוע עליה רק שהיא תושבת המעברה, ודאי איזו פועלת, או מנקה קשת יום.

אחרי הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" אי אפשר שלא לחשוב על הנשים ההן, המתוארות בו, אלה שנזרקו אל השוליים, לצמיתות, בלי שום אפשרות למלט את עצמן ואת ילדיהן, לדורי דורות, מהמצוקה ומהעוני שאליהם דנו אותן ואת בני המשפחה שלהן.

הנה מה שנכתב בספר, כהערה לשיר:

דוגמה למי שסבור כי התוספות הללו נחוצות לו.

שמוליק מעוז, "פוקסטרוט": האם הוא ראוי לשלל הפרסים שזכה בהם אמש?

אמש זכה הסרט "פוקסטרוט" בשמונה פרסים בטקס אופיר: על הצילום, העריכה, פס הקול, העיצוב האמנותי, המוזיקה המקורית, הבימוי, השחקן ראשי והסרט הטוב ביותר.

למרבה הצער מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט.

לא משום שאני מסכימה עם מירי רגב, שלדעתה זהו "סרט שפוגע בשמו הטוב של צה"ל" .

לא כי אני מצדדת בדבריו של רמי קמחי, שכתב בעיתון הארץ כי "הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית", וגם לא מכיוון שאני מזדהה עם יהודה אטלס, שמאלן על פי עדותו, שגינה את הסרט וטען שהוא אכן "מוציא את דיבת צה"ל רעה, לא רק פה, אלא לידיעת העולם כולו."

בימין סבורים שהסרט מכפיש את צה"ל. בשמאל – להפך, שהוא סלחני מדי, ומציג עמדה ישראלית מתקרבנת ומצטדקת, כזאת שמאשימה לא את עצמנו, אלא את אירופה: "זה נכון, אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה." (רמי קמחי, הארץ).

"פוקסטרוט" זכה לכבוד רב לא רק עם שלל פרסי אופיר, אלא גם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה.

ובכל זאת (לעניות דעתי) העיקר אינו בשאלה אם הוא "ימני" או "שמאלני" מדי, אלא בכך שהוא סרט מפוספס, לא אמין, לא משכנע, מגוחך, משעמם. אומר אפילו בגלוי – מביך.

עמדתי הבסיסית והתמידית היא לא לכתוב על יצירות ישראליות שדעתי עליהן שלילית, אלא רק על כאלה שאני מוצאת בהן ערך, לכן התלבטתי ארוכות אם לכתוב על "פוקסטרוט". מצפוני הורה לי לא לוותר הפעם, למרות, ואולי אפילו בגלל, כל הפרסים. לומר את האמת (שלי), ולא להחריש, דווקא משום שהוא שנוי במחלוקת, מצד אחד, וזוכה לתהילה רבה, מצד שני.

הלכתי לצפות בסרט עם דעה קדומה חיובית: אם מירי רגב פוסלת אותו בלי לצפות בו, כך חשתי, מוטלת עלי החובה המוסרית להגיע, להתייצב לצד יוצריו המותקפים ללא עוול בכפם. למרבה הצער נוכחתי שמעבר לסוגיה הפוליטית-כביכול, מעבר לשאלה האם הוא פוגע בצה"ל או מציג אותו באהבה ובהבנה, הסרט פשוט עשוי רע. ויסלחו לי השופטים שהעניקו לו את הפרס (האם, למרבה הצער, הקולות המגָנים את הסרט לא צדקו במקרה זה? האם מוגזם לחשוד שהפרסים הוענקו לאו דווקא מנימוקים אמנותיים גרידא?).

את האטיות המוזרה, המייגעת, יסבירו ודאי אוהדיו בסיגנוּן. אם כך – מדובר בסיגנון יתר. התוצאה פשוט משעממת. הכול מתרחש כמו בסלואו מושן, עד שנדמה כאילו ניפחו ומתחו אותו כדי להגיע לסרט באורך מלא. הדקות חולפות על מבטים מיוסרים וארוכים לאין קץ. על ציפורים נודדות, ושוב, ושוב. על מבט מלמעלה הצופה באיש מתהלך בחדר. על שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד.

המלנכוליה השורה על צילומי הפנים בדירתם של בני הזוג שאליהם הגיעו המבשרים להודיע כי בנם נהרג, "נפל" במהלך שירותו הצבאי, מעוררת רצון לומר ליוצרים – די כבר. הבנתי. אפשר אולי לראות משהו חוץ ממסדרון ארוך ואפל?

הקצב אם כן מייגע מאוד. אבל גרועה ממנו התחושה שמרמים אותי, כקהל. יש כל כך הרבה פרטים לא אמינים בעליל. מה, גם הם מין סיגנון יתר? מישהו יכול להאמין לסצינת הפתיחה, כשאמו של החייל פותחת את הדלת, רואה את החיילים, מתעלפת בלי אומר ודברים, ומיד זוכה לקבל זריקת הרגעה ש"תרדים אותה לארבע או חמש שעות", כדברי הרופא, ומיד נישאת אל חדר השינה ומושכבת שם (מאיפה הם יודעים בדיוק לאן לקחת אותה?), וכל זאת בלי שנאמרה אפילו מילה אחת?! ואחר כך החיילים המודיעים משאירים את האב לבדו? ורק דואגים לכוון לו את השעון כדי שיזכיר לו כל שעה לשתות מים? זה אמור אולי להצחיק? אף קול צחוק לא נשמע באולם.

גם בהמשך שום דבר לא משכנע. שום דבר לא אמיתי. שום דבר לא סביר והגיוני.

אין לי ויכוח עם הצורך של יוצרי הסרט לבעוט בפרות קדושות. זאת תפקידה של אמנות: לערער על אמיתות, לחשוף שקרים. אלא שכאן הערעור עצמו שקרי. לדוגמה: חייל מספר לחבריו על ספר תורה עתיק ויקר וחשוב שעבר במשפחתו מדור לדור, עד שאביו בן השלוש עשרה לא עמד בפיתוי והמיר אותו בכתב עת פורנוגרפי. ואז, כשהחייל גדל, השיג אביו כתב עת פורנוגרפי זהה, ואותו הוא מבקש מהבן להעביר הלאה, לדורות הבאים. כלומר – מה? ראוי שפורנוגרפיה תעבור מדור לדור? כי צילום של שדיים חשופים מרגש ילדים בגיל ההתבגרות? והמורשת שיש לאב להעביר לבנו היא שמוטב לו להרחיק מעט את כתב העת כשהוא מאונן, כדי שהדפים לא יידבקו זה לזה? זאת מין בדיחה? אם כן, גם היא לא הצליחה. אף אחד באולם לא צחק. כלום. שתיקה נבוכה מהלצה מטומטמת ודי מגעילה.

ועכשיו בעניין צה"ל: לכאורה מציג הסרט את עוולות הכיבוש. את הזוועות המתרחשות במחסומים. וזאת כבר ממש לא בדיחה. כי מה שקורה במחסומים הוא לא בדיחה. אי אפשר למצות את ההתעללות, הייסורים, החרדה, הפשעים, בכמה סצינות מטופשות, לא משכנעות, שמגחיכות לגמרי את העניין. הבעיה שהסרט מעורר איננה, לדעתי, השאלה אם הוא מגנה את צה"ל או מגן עליו (ומעניין מאוד להיווכח ששתי הדעות מושמעות באותה התלהבות!), אלא שהוא מרמה. צה"ל לא נראה כך. צה"ל לא פועל כך. הפלסטינים העוברים במחסומים אינם נראים כך. המציאות חמורה וזוועתית. בסרט היא מוצגת לא באופן שמגן על צה"ל, ולא באופן שתוקף אותו. לא באמת. כי לשקר אין משמעות.

כך נראית המציאות במחסומים
ולא כך (מתוך הטריילר ל"פוקסטרוט")

ואי אפשר להסתתר תחת האצטלה של ביטוי אמנותי, שיש לו לכאורה רשות להגזים ולסטות מהמציאות. סוריאליזם תובע דיוק רב במיוחד, כי כדי ליצור דימוי של חלום בלהות, המציאות שאותה מתארת יצירה סוריאליסטית חייבת לשכנע בכל פרט, ורק מבטו של היוצר מצליח לעוות את הפרטים, להניחם זה לצד זה באופן שיוצר חוויה של מציאות אלטרנטיבית.  זה לא האפקט שנוצר ב"פוקסטרוט". הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר.

וחבל מאוד שכך. כי יש בבסיסו סיפור מעניין שיכול לגעת ללב, ויש פוטנציאל לעלילה, אבל אלה פשוט אובדים בתוך זיוף מתמשך ומאולץ.

כמו יהודה אטלס שכתב בעיתון הארץ "אני שמאלני אבל מירי רגב צודקת", גם אני חשה אי נוחות מהחברה שבה מצאתי את עצמי, כמתנגדת לסרט. אומר להגנתי שלפחות צפיתי בו, לפני שקבעתי עמדה.


בשולי הדברים: לאחרונה ראה אור הספר בסתר כנפיים שכתב אח שכול, אבי ולנטין. מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים, מוזמן לקרוא אותו.

ועוד בשולי הדברים: למרבה השמחה הסרט "לא פה, לא שם" זכה גם הוא בשני פרסים חשובים: פרס שחקנית המשנה ופרס השחקנית הראשית הוא ראוי לשני השבחים הללו, ולהרבה יותר מכפי שקיבל. אפשר לקרוא כאן מדוע (לדעתי, כמובן).

אבי ולנטין, "בסתר כנפיים": מה באמת גרם למות אחיו?

לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

כך הפך נמל אילת לתופת

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.

ג'ואנה טרולופ: City of Friends: מדוע הוא "צ'יק ליט" במיטבו

האם שוויון הזכויות בין נשים לגברים הוא כבר עובדה מוגמרת, ואפשר עכשיו להתחיל לדון בהשפעותיו? למשל – לבחון איזו משמעות יש לקריירה המקצועית בחייהן של נשות עסקים מצליחות?

ברומן האחרון שלה,  City of Friends שראה אור השנה באנגליה, בוחנת ג'ואנה טרולופ היבטים שונים שכולם נוגעים בסוגיה בסיסית אחת: כמה ומדוע חשוב לנשים לפתח קריירה ולהצליח בה.

כדי "להשיב" על השאלה המובלעת ברומן בחרה טרולופ ארבע דמויות ראשיות, שכל אחת מהן מייצגת, בברור, "סוג" מסוים של נשיות מודרנית: אחת מהן נשואה, שותפה בכירה בקרן הון סיכון, שוויתרה על גידול ילדים ומסתפקת בטיפול בכלב האהוב שלה. חברתה הנשואה היא בנקאית שמגדלת שתי בנות ובן. חברה נוספת, אֵם לא נשואה לבן אחד, היא בעלת חברת ייעוץ שמעניקה שירותים לדירקטוריונים ועוזרת להם לייעל את החברות שלהם, והחברה האחרונה – מרצה למנהל עסקים, לסבית, שחיה עם בת הזוג שלה.

עם ארבע ה"טיפוסיות" הללו אפשר לפתח עלילה שהיא מעין תחקיר סוציולוגי מובלע: מה יקרה אם יפטרו את אחת הנשים מתפקידה הבכיר? איך יראו חייה מחוץ למעגל העבודה, אחרי שירדה ממרום גדולתה והשפעתה, מצאה את עצמה יושבת בבית, בלי סיבה להתלבש יפה ולצאת אל חברת בני האדם? מה קורה למי שמאשימים אותה בהתמכרות לעבודה? ולמי שמחליטה להקדיש את זמנה למפעל חיים חדש, כזה שאינו מבטיח הכנסה כספית נאותה, אבל מעניק לה סיפוק מהידיעה שהיא מיטיבה את חייהם של אחרים? ומה יקרה לאישה שמחליטה להקדיש את זמנה לאמה הדמנטית? האם בעלה ישתף פעולה עם החלטתה לקחת את האימא אליהם הביתה ולטפל בה?

כל אלה בלי ספק סוגיות שמעסיקות כנראה שכבה מסוימת של נשים – כאלה שמוטרדות מהבגדים והאביזרים היקרים שזכותן לקנות וללבוש, וכדי לממן איזו גחמה נאה מודיעות שהן מוכנות להצטמצם: לנסוע לפחות חופשות בחו"ל,  לוותר פה ושם על מסעדות ועל נסיעות במוניות…

וזה לא שטרולופ אינה מכירה בקיומן של מצוקות אחרות, קיומיות: אדרבא, הרומן נפתח במפגש של אחת המצליחניות שלנו עם ענייה, מישהי שלא הצליחה להתקבל עבודה כסדרנית בסופרמרקט, רק כי –  כך היא מסבירה – לא הייתה לבושה בבגדים נאים די הצורך, ומשום שהתיק שלה פשוט מדי, מבד, בניגוד לתיק היקר והמשובח שאוחזת אשת העסקים.

כדי לאפשר לנו לראות את כל ההיבטים של הנשיות המודרנית, משבצת הסופרת גם דמות משנית של אישה מהסוג הנושן: כזאת שאוהבת להיות לסדר, לבשל, לערוך את השולחן ולקשט את הבית בפרחים. גם לאישה כזאת יש זכות קיום, מסביר לנו הרומן, בתנאי שבחירתה מודעת ואמיתית, כי היא מרגישה שכך תוכל לממש את כישרונותיה.

מצד אחד הרומן  City of Friends נקרא כמעט כעבודה אקדמית, כאילו הסופרת לקחה את הנשים הללו כנושא למחקר מדעי, ואפילו הכינה לעצמה מראש רשימה של התמודדויות שאותן תוכל לבחון. מצד שני, ג'ואנה טרולופ (בת משפחה רחוקה של אחד מחשובי הסופרים האנגליים במאה התשע עשרה, אנתוני טרולופ, מי שכתב את סדרת הספרים "פאליסר" –  על פיהם נוצרה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד) היא סופרת מיומנת. City of Friends הוא ספרה העשרים. חלק מספריה –  ילדים של אחרים, קרבת דם, מאהב ספרדי, להתחתן עם הפילגש, הגברים והנערות, קרבת משפחה – תורגמו לעברית. די להביט בשמותיהם כדי להבין שהם עוסקים בעיקר, או רק, במשפחה על כל ענפיה. זאת אינה ספרות "גדולה", אבל היא מאוד קומוניקטיבית, ובדרכה הצנועה נוגעת בלב הקוראת, (שהרי סביר להניח שבעיקר, אולי רק, נשים קוראות את ספריה).

כישרונה המובהק של ג'ואנה טרולופ מתבטא ביכולתה לתאר חיות בית, בעיקר חתולים – ברומן שלפנינו גם כלב. אלה מצטיירים בדייקנות ובפרוטרוט. ברור לחלוטין שטרולופ מכירה חתולים מקרוב ואוהבת אותם. כתיבתה מציירת גם סיטואציות אנושיות באופן שאפשר כמעט לדמיין שמדובר בסרט המוצג בפנינו – התמונות, המחוות, התנועות, המראות שהיא מתארת ברורים, ספציפיים ומדוייקים.

לז'אנר הספרותי הזה יש כינוי: chick lit: "ספרי בנות" – והספר  City of Friends  עונה על כל הקריטריונים שלו, כפי שהם מוגדרים בוויקיפדיה: "סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהם וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שבהן הן במקומות העבודה.

לפנינו, אם כן, "צ'יק ליט" קלאסי, ואין אלא להודות כי גם קוראת שמחשיבה את עצמה מתוחכמת (לפעמים…), יכולה ליהנות מהז'אנר.

הספר (טרם?) תורגם לעברית, אבל אפשר כמובן למצוא אותו באנגלית, והשיטה המועדפת עלי: לקנות אותו במחיר מוזל ולקרוא אותו בקינדל (שאותו אפשר להוריד למחשב, לטלפון או לטבלט, בחינם). בלחיצת כפתור הוא מופיע בכל המכשירים, גם, כמובן במכשיר הקינדל הייעודי, ואפשר מיד להתחיל לקרוא.

הנה אפילו הקישור לספר

כרגע הוא זמין רק בכריכה קשה, ואז מחירו 21.96$. בקינדל, לעומת זאת, הוא עולה 9.99$, ואפשר להתחיל בכך שמורידים sample (בחינם!) וקוראים חלק לא מבוטל ממנו – כ10% (!), ורק אז מחליטים אם רוצים לקנות אותו. יתרון משמעותי, שחוסך הרבה כסף.

לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה

"אני לא פמיניסטית", נוהגות להכריז נשים לא מעטות, כאילו מדובר במילת גנאי מסוכנת, כאילו אין לכולנו, נשים וגברים, חובה מוסרית להכיר בכל מה שהפמיניזם השיג למעננו, החל בהישגים המובנים מאליהם – זכות הצבעה לנשים, הזכות לקניין, שוויון בפני החוק – וכלה במאבק שטרם הסתיים, שנועד לשנות דברים שנראים לכאורה גם הם מובנים מאליהם, למשל – שתמורת עבודה השווה לזאת שמבצעים גברים, יקבלו נשים שכר שווה. אכן, הפמיניזם טרם השלים את תפקידו החברתי.

עם זאת, אסור להתעלם מהבעיות שהישגיו יצרו. אין עוררין על זכותן של נשים, השווה לזאת של גברים, לממש את כישרונותיהן, ללמוד מקצוע ולעסוק בו. אבל לשאלה מי יגדל את הילדים בזמן ששני ההורים מפתחים את הקריירה שלהם אין בעצם תשובה מושלמת. האנתרופולוגית הלן פישר טוענת בספרה המין הראשון כי גופן של נשים מספק בעצם את הפתרון: לדעתה תקופת המנופאוזה הנשית נועדה לאפשר לסבתות, שכוחן עדיין במותניהן אבל אין עוד סיכוי שימשיכו ללדת, לקחת על עצמן את הטיפול בנכדיהן, וכך לאפשר לאמהות לעבוד ולפרנס את המשפחה, במילים אחרות – לפתח את הקריירה שלהן ולממש את כישוריהן המקצועיים. ייתכן שבחברות שבהן יש למשפחה המורחבת תפקיד מובנה הפתרון הזה אכן מתאפשר. בעולם המודרני, המערבי, הוא כמעט לא קיים.

זוגות פונים אם כן אל נשים אחרות, אומנות וגננות, שהקריירה שלהן היא טיפול בילדים זרים.

בנובלה שיר ענוג מספרת לנו לֵילָה סְלימאני, סופרת ממוצא מרוקני שחיה בצרפת, על הבעייתיות שיוצר הפתרון המקובל בחברה המערבית.

הנובלה – פנינה ספרותית נדירה – היא מעין סיפור מתח פסיכולוגי. היא מתחילה בשיא הזוועה שכל הורה יכול להעלות בביעותים הכי איומים שלו: אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה, וניסתה להתאבד. התינוק מת מיד. הילדה הקטנה נאבקה על חייה, אבל מותה נקבע כעבור זמן מה, בבית החולים. האומנת עצמה "לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת".

מכאן ואילך משרטטת סלימאני את השתלשלות המעשה. את מה שקדם לסוף המחריד. הסיבות. הגורמים. הדחפים. היא בוחנת את הייאוש. היא מספרת איך הוא מתפתח. ממה הוא נובע. מה קורה כשאין שום תקווה. היא מביאה בפנינו את קולותיהן של דמויות שונות, ועושה זאת בכישרון יוצא דופן. אנחנו מתוודעים לאנשים שהקיפו את האומנת. בעלה. בתה. בעל הדירה שלה. בקווים מעטים אבל רבי עוצמה משורטטים המצבים והדמויות, עד שקשה להאמין שכל זה נעשה לאורך 123 עמודים בלבד. כל כך הרבה נודע לנו מרמזים, מהערות אגב, מנגיעות קלות. (הנה למשל, הרקע לחייה של לואיז נודע מהערת אגב: איש מעולם לא בישל למענה. אפילו בילדותה נאלצה לאכול שיירים של מרק, גם כאלה שמצאה בהם עצם מכורסמת. פרט שמצטרף לפרט אחר, המגיע הרבה אחרי כן, ומבהיר את זרמי העומק החשאיים במעמקי אישיותה של לואיז).

שני הציטוטים המשמשים מוטו מעניקים לקורא את תמצית העניין: הראשון, מתוך סיפור של רודיארד קיפלינג, מספר על "מיס וזיס". היא "באה מעבר לגבול כדי לשמור על ילדיה של גברת אחת […]. הגברת אמרה שמיס וזיס היא אומנת גרועה, מלוכלכת ופזיזה. לרגע לא עלה בדעתה שלמיס וזיס יש חיים משלה ודאגות משלה, וכי אין דבר חשוב יותר בעולם מן הדאגות הללו לדידה של מיס וזיס."

הציטוט השני לקוחה מתוך החטא ועונשו של דוסטויבסקי: "המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו?"

שני הציטוטים הללו מניחים את הרקע למצוקתה הספציפית של האומנת, לואיז, שאותה אנחנו לומדים במהלך הסיפור. אבל לואיז איננה רק לואיז ומצוקותיה הקיומיות אינן רק אלה שלה, המסוימות.  שכן גם אומנות שאינן סובלות מקשיים אובייקטיביים מרים כל כך, הן בעצם נשים מנוצלות. כי מה הן מעניקות למשפחות שבילדיהן הן מטפלות? לא רק את הכישורים המקצועיים שלהן, אלא את החשוב מכל – את עצמן. את אהבתן. בלעדיה אי אפשר לטפל בתינוק. ואז, מתארת סלימאני, כעבור שנים, שוכחים אותן. בסצנה שמתרחשת בגינה הציבורית, שם יושבות מטפלות, כמו בכל מקום בעולם, הן רואות מרחוק את הנערים והנערות שבהם טיפלו בילדותן. והן בטוחות שאלה אינם ניגשים אליהן רק מתוך מבוכה. ואינן מסוגלות להעלות בדעתן שהצעירים הללו בכלל לא זוכרים אותן. אהבתן, מסירותן, היו חשובות, אבל נמוגו. בשנים שטיפלו בתינוקות אמרו להן שוב ושוב שהן חלק מהמשפחה. וזאת כמובן תרמית מקובלת של מי שמבקשים לחוש שאינם מנצלים.

לילה סלימאני קיבלה השראה לכתיבת הנובלה ממקרה אמיתי שאירע בארצות הברית כשאומנת אנגליה בשם לואיז וודוורד (בריאיון אתה הודתה סלימאני שאפילו נטלה את שמה של אותה אומנת) טלטלה פעוט שבו טיפלה וגרמה למותו.

אלה כמובן הפחדים העמוקים ביותר שיש להורים: האם אפשר לתת אמון באישה שתטפל בילדיהם? ומה החלופה? סלימאני מיטיבה לתאר את התסכול של מרים, אמם של הילדים, עורכת דין בהשכלתה. את הצורך שלה לצאת לעבודה. לבטא את היכולות שלה. היא עורכת דין מעולה ועקרת בית גרועה. בבית היא נחנקת ואבודה. משכר העבודה שלה לא נשאר הרבה. היא מצליחה לממן בו את החזקת האומנת. בעלה לעומתה ממשיך לחיות את חייו, גם אחרי שהילדים נולדים, ממשיך  להתפתח. היא חשה טינה כלפיו. אם לא תחזור למעגל העבודה תרגיש שהחמיצה את חייה.

הנובלה שיר ענוג מביאה בפנינו כמובן את התסריט הרע מכול. את הזוועה בהתגלמותה. את האפשרות הקיצונית ביותר, שלרוב אינה מתממשת. ובכל זאת, היא מעוררת שאלות שאין עליהן בעצם תשובה. זוהי יצירה יוצאת דופן ולא מפתיע שהיא זיכתה את הסופרת בפרס גונקור היוקרתי, שלושה חודשים בלבד אחרי שראתה אור, בשנה שעברה. ראוי לציין כי התרגום לעברית, מאת רמה איילון, משובח.

CHANSON DOUCE, Leila Slimani

 

 

תרצה אתר, "בלדה לאישה": האם ביקשה את מותה

השבוע לפני ארבעים שנה זה קרה: תרצה אתר, אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה לשני ילדיה – בן חמש ובת עשר – רעיה, בת, חברה טובה, משוררת, מתרגמת, שחקנית – נפלה מחלון דירתה.

בנה, שהיה אז בגן חובה, סיפר לימים כיצד מצא אביו את החלון הפתוח, את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה, ואז רץ למטה, "במדרגות," הדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוסיף, "הייתי צריך ללכת לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מה קרה לה, לתרצה אתר? האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא, כפי שכמה מידידיה סבורים עד היום, הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה ובלתי נתפסת? חברתה הקרובה זיוית אברמסון העידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר, אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה, והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם, להשתיק אותם. ייתכן שאברמסון צודקת, אבל ייתכן גם שאפשר לראות נבואות למותה, לכך שביקשה אותו לעצמה.

את האיתות הראשון אפשר לראות ב"שיר משמר" שכתב אביה, המשורר נתן אלתרמן, אחרי ניסיון אובדני שלה. ארבע שנים לפני כן הוא החזיר אותה לבדה מניו יורק, לשם נסעה עם האיש שנישאה לו זה לא כבר, עודד קוטלר. השניים תכננו ללמוד שם משחק, אבל השהות באמריקה לא היטיבה אתה. היא שקעה בדיכאון וכתבה בגעגועים על "ארץ הדקל", "הירח האדום מעל הרי אדום", ועל "הירח הלבן מעל הנגב."

בבית הראשון של "שיר משמר" פנה אלתרמן האב אל בתו והפציר בה:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ

ובהמשך כתב:

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

נראה כי ידע שיש צורך להזהיר אותה, את הצעירה עדינת הנפש, שחייה מפרפרים בחדר "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה", המתעופפת ומחפשת לעצמה דרך מילוט, "אֶשְׁנָב". האב ביקש להגן על הבת לא רק מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד" וגם "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".

לשירו השיבה תרצה אתר בשיר משלה, "שיר הנשמרת", שבו הבטיחה לו להיזהר, להתרחק מכל הסכנות שמָנַה בפניה:

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

ובכל זאת, למרות הבטחותיה, אי אפשר שלא לזכור שיר אחר שכתבה: "בלדה לאשה":

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הַגֹּבַהּ, לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי  שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָה אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
לַמְרוֹת הַכֹּל.

לכאורה השיר לא עסק בה. הוא יועד למחזה "ארבע נשים" שתרגמה לעברית. ההצגה עלתה בתיאטרון הבימה. אחת הדמויות במחזה מתאבדת, ותרצה אתר החליטה להוסיף להצגה את "בלדה לאישה".

ובכל זאת – אי אפשר להתעלם מכך שזה היה שירה האחרון. עצב עמוק המובע בו, ומילות פרידה ברורות: שום דבר לא יכול להושיע אותה, את ההולכת מכאן "לִבְלִי שׁוּב", גם לא הדברים שאהבה תמיד: העננים, חבצלות הבר, הספרים שבחדר. בכל אלה אין עוד כוח לגבור על השתיקה האופפת אותה, והם אינם מסוגלים יותר להרגיע את נפשה. כי למרות הכול, למרות הכול – המילים חוזרות כמו הד, כמו קינה – "הִיא לֹא בְּסֵדֶר", ואין לה עוד תקווה.

בנה של תרצה אתר, נתן סלור, העיד שאמו ניחנה בשמחת חיים. שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק. הוא סיפר למשל כיצד נהגה לכתוב את השירים לאחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: וביקש שתכתוב על טרקטור. על אקורדיון… היא עמדה תמיד במשימה.

ובכל זאת. "לַמְרוֹת הַכֹּל" לא מצאה אולי את הכוח לשמור על נפשה, כפי שביקש אביה וכפי שהבטיחה לו.

עשרות שנים חלפו מאז מותה, אבל הלב ממשיך למאן, מסרב להשלים עם האובדן של כל היופי הזה.

[הציטוטים מפי הדמויות בחייה של תרצה אתר לקוחים מהסרט "ציפור בחדר"]

היינץ ריין, "ברלין, סוף": שלטון-עיתון

"הפיהרר עומד בראש הקרב המכריע וההירואי הזה. הפיהרר מנהל את הקרב בצורה הפעילה ביותר ונשאר בבירת הרייך עד להשגת ההכרעה שאנחנו מבקשים – השלכת הבולשביקים בחזרה למזרח."

"אפילו גבלס עצמו לא היה יכול לכתוב משהו ציני ושקרי מזה," אומר לאזן, אחרי שוויגאנד סיים להקריא.

"אח, מלאך תמים שכמותך," אומר קוקטור בוטצ'ר, "הרי זה הכול גבלס, אף מאמר מערכת בגרמניה לא סוטה במלוא הנימה מההוראות הדקדקניות שלו. או שאתה לא יודע שעורכי העיתונים וראשי סוכנויות הידיעות חייבים להגיע מדי יום ביומי לתדריך אצל גבלס או אצל מר דיטריך, שהרי העיתונות שלנו היא כידוע החופשית והמלומדת ביותר בעולם?"


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

רודולף שטיינר "מבחר כתבים": מדוע לא אקרא אותו

כותרתו הנוספת של הספר שלפנינו היא "איך ליישם את האנתרופוסופיה להשגת חיים טובים". ההבטחה הגלומה בו מפתה לקרוא אותו, לא כן?

אם כי כבר בכותרת עצמה, כפי שהיא מנוסחת, מתעורר איזה ספק. "להשגת חיים טובים"? מדוע לא: "כדי להשיג חיים טובים"? אולי אפילו "כדי לשפר את החיים"? שואלת את עצמה הקוראת הדקדקנית, אבל מחליטה להמשיך ולקרוא. איך תוותר על האפשרות הזמינה לשפר את חייה?

אבל אבני הנגף המתגלות ממש בעמודים הראשונים מבהירות ששום דבר טוב לא יקרה כאן, מכל מקום – לא בעזרת הספר שלפנינו.

כי מה עושים עם ניסוחים שמצריכים פענוח כה רב – לא של התוכן, אלא של המשמעות הבסיסית ביותר, כלומר – של העברית?

הנה דוגמה: "מישהו המסוגל לבחון את הטבע האנושי יותר מקרוב יודע שמספר גדול של תהליכי חשיבה הם מסוג זה, ואולי רואה, היינו אומרים, שאנשים הנמצאים בתוך מכונית דוחפים אותה ומאמינים שהם אלה הגורמים לה לנוע," נכתב בעמוד 15.

סליחה? מה בדיוק כתוב כאן? הכוונה אולי לומר משהו כמו: "ברור למי שיודע כיצד לבחון מקרוב את הטבע האנושי כי תהליכי חשיבה רבים נמנים עם אלה שתיארנו"…

אבל מה הלאה?

החל מהנקודה הזאת קצרה ידי מלפרש. אין לי היכולת לתרגם את העברית הפתלתלה לעברית מובנת, שכן אין לי מושג למה הכוונה בניסוחים "אולי רואה"? "היינו אומרים"?

דוגמה נוספת מאותו עמוד (15): "בהשוואה בין האורגניזם האנושי לשעון נעשה שימוש לעתים קרובות". כלומר – "לא פעם משווים בין האורגניזם האנושי לשעון"?

ספקותי התעוררו כבר בעמוד הקודם, (14), כשנתקלתי בניסוח המסורבל והמעצבן – "גיליתי כיצד, על ידי כמות קטנה של כוח קיטור, ופשוט על ידי ארגון מחדש של חלקי המכונה, כמות גדולה מאוד של עבודה יכולה להיעשות על ידי מכונה אחת".

הספקות התבססו כעבור עוד כמה פסקאות, עד כדי כך שסגרתי את הספר והנחתי אותו בצד.

כאשר אני נדרשת כקוראת לעצור אחרי כל משפט כדי לנסות לפענח אותו, אני מוותרת מראש או לפחות די מהר על מה שיכולתי אולי להפיק מספר כלשהו. אין טעם במאמץ, ואין שום הנאה מהקריאה.

סליחה, רודולף שטיינר. רציתי ללמוד על האנתרופוסופיה, רציתי לברר בעזרתך מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי. כל זה כבר לא יקרה בעזרת "מבחר כתבים".

פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים": האם ידעה המשוררת מה עמוקה וסופית חשכת התהום

"אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח' שקולנה 37." כך נפתח מכתב כתוב בפולנית בכתב יד, בעיפרון, על נייר משובץ, ששלחה ב-1 במרס 1945 מפלשתינה חברת קיבוץ גבת אל ראש עיריית העיר אוטבוצק שבפולין. הכותבת המשיכה ופירטה את שמות בני המשפחה שעל גורלם ביקשה לדעת: אביה, אמה, אשתו של אחיה, אחייניתה, ההורים של גיסתה, הדגישה את שמותיהם בקו, נמלכה בדעתה, תיקנה, מחקה שורות.

את המכתב סיימה במילים: "מאז לא היו לי ידיעות. אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב. בהוקרה עמוקה ובכבוד רב."

את המכתב שלחה אחרי שחמישה ימים לפני כן כתבו לה מטעם "לשכת המודיעין המרכזית על יהודים בססס"ר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל", והציעו לה "לכתוב אל השריד שמעון כץ" או לפנות לעיריית אוטבוצק.

הכותבת, פניה ברגשטיין, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה שעמו היגרה לפלשתינה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם.

כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה (ברגשטיין סבלה ממחלת לב) וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", המבקש לתרגם ולפענח מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).

שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה פרסמה פניה ברגשטיין את אחד משיריה הידועים ביותר, "ניגונים", שדוד זהבי הלחין:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

בשיר פונה ברגשטיין אל הוריה ומספרת להם עד כמה עמוק ומשמעותי הקשר שלה אתם. הניגונים ששתלו בה – התפילות והזמירות − דומים לזרעים שהכו בלבה שורש והמשיכו כל השנים לצמוח בתוכה. אמנם היא חברת קיבוץ הדוגל בסוציאליזם וחבריו רחוקים מאוד מציוויי הדת, אבל היא לא שכחה את מה שלמדה בבית הוריה. האמונה שלהם קיימת בה, עד כדי כך שהיא מסוגלת להמשיך ולשמוע את קולם, ואת התפילות שנהגו להשמיע, "מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם."

כשפניה ברגשטיין כתבה את השיר היא עדיין לא ידעה מה עמוקה התהום המפרידה בינה ובין הוריה האהובים. המכתב ששלחה בתום המלחמה מעיד כי עדיין לא התחוור לה בוודאות שלא מדובר רק במרחק גיאוגרפי ובניתוק שנכפה עליהם, שהרי מאז שפרצה המלחמה לא יכלה עוד לקבל מהם מכתבים, לספר להם על עצמה ולדעת מה שלומם. אולי חשדה שאינם עוד. אולי כתבה את השיר מתוך הבנה שקולם המהדהד בתודעתה לא יישמע עוד במציאות. אולי כתבה את שיר האהבה והגעגועים, כי כבר חשה שרק ביטוי כזה יקשר בינה וביניהם.

על השבר הנורא מכול שהיה צפוי לה אלמלא הלכה לעולמה ב-1950, והיא רק בת 42, לא ידעה.  בנה היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים. בן 33 היה במותו. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת פחות משנה.

פניה ברגשטיין ידועה גם בשירי הילדים שכתבה. בוא אלי פרפר נחמד, ספר שירים לפעוטות שבו תיעדה את חייהם של ילדי הקיבוץ, היה ונשאר אחד הספרים האהובים ביותר על ילדים ישראלים ועל הוריהם מאז שראה אור לראשונה, ונמכר עד היום בעשרות מהדורות.

החוקרים רויאל נץ ומאיה ערד הקדישו לספר פרק בספרם מקום הטעם, ניתחו בו את השירים בכובד ראש וברצינות רבה, ומצאו בהם רבדים שנסתרים בדרך כלל מהעין. כך למשל בשיר "בוא אלי פרפר נחמד":

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא  –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

המחברים רואים בו מתח בין תום לאירוניה, במילים ובאיור המלווה אותן: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן בו ברור שלא תוכל לתפוס אותו. המבוגר הקורא את השיר יודע כי הפרפר שאליו פונה הילדה אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, כך טוענים מחברי הספר, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות.

אין לדעת אם פניה ברגשטיין התכוונה באמת לאירוניה הכאובה שרויאל נץ ומאיה ערד מצאו בשירים, ולא חשוב לדעת אם הייתה מסכימה עם הראייה שלהם, אבל ייתכן שהייתה שמחה להיווכח עד כמה השירים ממשיכים לגעת בלבבות.


בשולי הדברים ארשה לעצמי לספר כי "ניגונים" העניק לי השראה לכתיבה של "שתלתם ניגונים בי". הוא מביע את ההפך הגמור:

 מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת
לֹא הֵכִילוּ מִלִּים, הֵם הָיוּ רַק סְלִילִים
שֶׁל צְלִילִים אֲפֵלִים, סַכִּינִים, סַכָּנוֹת
מִפְלָצוֹת עִם פִּיּוֹת שצָּוְחוּ רְסִיסִים
צַלָּחוֹת שֶׁנֻּפְּצוּ בְּשִׁיר עֶרֶשׂ אַרְסִי,
הֵם הָיוּ עֻבָּרִים שֶׁכְּאִילוּ הֻפְּלוּ
אַךְ נוֹתְרוּ נְטוּעִים בַּאֲגַם הָאֵימָה
וּמֵעֵבֶר לַתְּהוֹם בִּי שָׁבִים וְעוֹלִים,
נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה.

 

 

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי ישמח לשיר באושוויץ?

ישי שריד עושה זאת שוב: לאחרונה ראה ספר חדש ששריד כתב, והוא שונה מקודמיו, אבל חשוב כמוהם. אחרי ספר מתח (לימסול), אחרי רומן מרגש שמתרחש כולו בגן ילדים (גן נעמי) ואחרי השלישי – חזון אפוקליפטי, כתב שריד את מפלצת הזיכרון: מונולוג על זיכרון השואה.

לכאורה – מתמודד הרומן השלישי עם העתיד – מה שעלול לקרות אם לא נזדרז לבלום תהליכים שכבר החלו, והנובלה מפלצת הזיכרון מתמודדת עם העבר, אבל בעצם שניהם עוסקים מאוד בהווה. במשמעויות שאנחנו מעניקים לזיכרון, ובכוחו להשפיע עלינו כחברה.

הדובר פונה אל יו"ר יד ושם בניסיון להתנצל – בעצם להסביר –מעשה קיצוני וחריג מאוד שלו, אשר פרטיו מתבררים רק לקראת הסוף. הוא היסטוריון שבראשית דרכו האקדמית ביקש ללמוד על תקופות רחוקות ושלוות, אבל מכורח הנסיבות נאלץ בסופו של דבר לעסוק בחקר השואה. כמעין פשרה הוא בוחר להתמחות בהיבטים הטכניים, כביכול, של מחנות ההשמדה. בדיסרטציה שלו הוא כותב על מבנה מחנות ההשמדה והעבודה, בוחן אותם לפרטיהם המדוקדקים ביותר, ונעשה המומחה הגדול ביותר לעניין.

בלית ברירה הוא מתחיל להנחות קבוצות של בני נוער, אחרי כן חיילים, ולבסוף – תיירים "כלליים": אלה שנוסעים לפולין לא כדי לבקר במחנות, אלא כדי ליהנות, לטייל, לערוך קניות, בקיצור – לבלות.

סוף סוף כתב מישהו ספר פרוזה העוסק במשלחות הנוער לפולין. ישי שריד אינו מחמיץ אף נקודה או ניואנס: הוא מראה לנו מקרוב את המשמעויות האמיתיות של המסעות הללו: את בני הנוער שיוצאים מבחינתם לטיול בחוץ לארץ, עם בני גילם. את הקשיים של המורים, שאמורים לפקח עליהם שלא יתפרעו ולא יתבזו, שלא יזמינו חשפניות, ישתכרו, יהרסו את החדרים בבתי המלון. (וגם – שישובו לישראל בשלום). אבל בעיקר הוא מראה לנו את הפער הבלתי נתפס בין "השואה", לבין הביקורים הללו. את חוסר היכולת, ובעצם – את חוסר הרצון של הצעירים, וגם של המורים המלווים אותם, להתמודד באמת עם מה שהתרחש במקומות שבהם הם מבקרים.

לכאורה הם "בסדר": ביום הביקור באושוויץ, למשל, "גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש", הוא כותב, ומוסיף מיד בציניות, "המותג עושה את שלו", אבל בעצם הוא חש באטימותם. הטקסים, השירה, נפנופי הדגלים והדלקת הנרות מעוררים בו דחייה. אחרי שהוא מזעזע קבוצה של בני נוער כשהוא מסביר להם שאין הצדקה לביטוי "כצאן לטבח", כי את הצאן שוחטים, אבל לפני כן מלטפים, מאכילים ב"עשב רענן", ואילו את היהודים "הרעילו בתרסיס נגד מקקים, ברעל עכברים." הוא מסביר – "הייתי צריך לומר להם זאת, לפוגג את התוגה חסרת המשמעות, לבטל את הנגינה של שירים תפלים בגיטרה, את הקדיש, הדמעות, הנרות, כל הנעים הזה".

סוף סוף מישהו אומר את האמת: המסעות הללו לפולין הם טיולי הנאה. כן, כולל רגעי הבכי שיש בהם עונג של התרפקות, קרבה, חיבוקים. (מי שנתקל בדיבורים נוסח "מי רוצה לשיר באושוויץ?" "אני אשמח לשיר במיידנק" שנשמעים במהלך ההכנות שבני הנוער עורכים לקראת המסעות הללו, מי ששמע אותם נשאלים עם שובם "איך היה?" ואת תשובתם: "כייף!", יכול להבין ולהזדהות). ככל שהוא חווה את הזיוף, הוא הולך ומתמוטט נפשית, מתחיל לראות מראות – כבשנים שהיו ואינם, אנשים שיורדים מהרכבת, מבולבלים, חסרי ישע, מבוהלים – ולשמוע קולות: ילדים אומרים מילים אחרונות, בני משפחה נפרדים, ואינם יודעים שאלה רגעי חייהם האחרונים, שבקרוב ירצחו אותם באכזריות שלא תיאמן.

הקושי הרב שלו נובע לא רק מהזיכרונות, כלומר – מהעבר, אלא גם מההווה. מהשנאה שרוחשים בני הנוער הישראלים לפולנים, אבל לא לגרמנים. את הפולנים מאשימים באנטישמיות, בפוגרומים. ומהגרמנים – מתפעלים. "הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות". והוא מסביר שהם, הגרמנים, הצליחו בתוכניתם, להרחיק את הזוועות מאדמתם. הכול התרחש בפולין. שם נשארו הגופות. שם נשאר הזיכרון. גרמניה נשארה "יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח…"

וזה עוד לא הכול. כי לא רק שהצעירים הישראלים אינם שונאים את הגרמנים, לא רק שהם מתפעלים מיופיים ומוקירים אותם כידידינו הטובים – הם מזדהים עם מעשיהם! עם הרוצחים, לא עם הקורבנות! כי מי היו הנרצחים? "אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים" והם "לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים". העניין נהיר בעיניו: "כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות."

הוא בוחן אותם בשאלות קשות: מה תעשו, הוא שואל קבוצה של חיילים, אם תוכלו להעלים את כל האויבים שלכם מעל פני האדמה, "בלי שידיכם טבלו בדם, ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך?" לא רק שאף יד לא מורמת, אלא שמפקד המשלחת נוזף בו. אומר לו שבלבל אותם וגם – "זה לא ראוי מה שאתה עושה."

באחת הסצנות המרעישות ביותר בספר מתאר הדובר נער ישראלי נעים הליכות, סימפטי, צעיר שהוריו אוהבים אותו, מן הסתם, שחבריו מעריכים, שמדבר במתינות וביישוב דעת, ומסביר שאין "לנו" הישראלים ברירה: "כדי לשרוד אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הדובר תוהה: "למה אתה מתכוון?" והנער משיב "שצריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים," כי "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי." הדובר מקשה כנגדו: מדוע דווקא כמוהם? הרי הם הובסו במלחמה?

כן. מסביר הנער, ובכל זאת. אִתם. מדוע? "כי הם הלכו עד הסוף".

ישי שריד, באמצעות הדובר שלו, אינו דן לכף חובה אפילו את הנער הזה. "הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח, והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכול זה רק כוח וכוח וכוח," הוא אומר לעצמו, ולנו הקוראים.

מהם, אם כן, לקחי השואה? מה אמורה להגיד לנו "מפלצת הזיכרון"? מה קורה כשהיא נהפכת למיצג, למשחק מחשב, לסרט קולנוע?

הנובלה מפלצת הזיכרון נוגעת בכל השאלות הללו בחוכמה, בשנינות וברגישות יוצאות דופן. קריאת חובה!

 

שושי שמיר: "קערה של מארה"

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
יְפַת-הַלֵּב נוֹתְרָה מֵאֲחוֹרָיו
וְלִבָּה אָז הֵחֵל לְהִשְׂתַּרֵג
מִלֵּי-מִלִּים שֶׁל מַעֲשֶׂה אוֹרֵג. בַּיּוֹם

שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
בָּאוּ שׁוֹעֲרִים בְּשַׁעֲרָה
וְהֵבִיאוּ קְעָרָה שֶׁל מְאֵרָה. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ

הָלַךְ הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיּוֹם וְהָאָבִיב.
לִבָּה לָקַח אוֹתָהּ לַמְּעָרָה, וּמִסְּבִיבָה
כָּרַך סְחַרְחֹרֶת שֶׁל סִיבִים. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ

הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיֹּפִי וְהַשְּׂחוֹק.
מִלִּים דּוֹקְרוֹת כְּתַיִל נִטְפְּלוּ לְשַׂעֲרָה, וּמֵרָחוֹק
צְלָלִים חָבְרוּ וְנֶאֶסְפוּ, הִסְתּוֹפְפוּ הִסְתַּעֲפוּ
וְנֶעֶטְפוּ עַל גּוּפָה בְּמַאֲרָג צָפוּף צָפוּף.
רָזֶיהָ נִסְתְּמוּ וּפִיהָ נֶעֱלָם, עֵינֶיהָ, נְחִירֶיהָ, חֹר נִקְרַע,
עָמְדוּ תְּלוּיִים בַּסְּבַךְ מֵעַל הַמְּעָרָה, בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע.

סמדר בת דרמליץ

שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת": איך המשוררת הופכת קש לזהב

שולמית אפפל

"ההיסוס המתמיד בין צליל ומשמעות": זאת הייתה תשובתו של פול ואלרי לשאלה הנצחית "מהי שירה" (ציטוט מתוך "מחברותיו של המשורר", שתרגם דורי מנור). במילים אחרות: ואלרי שואל האם כשהמשורר דולה מתוכו מילה שהצליל שלה – מספר ההברות שהיא מכילה, ההטעמה שלה, חריזתה עם מילה אחרת – מתאים לתבנית שקבע לעצמו, הוא כובל את עצמו אל הצורה? לטעמו התשובה הפוכה: שירה נוצרת בדיוק במקום שבו מתקיים המתח בין הצליל והמשמעות, והמתח הזה אינו כרוך בפשרה. אדרבא: הוא עצמו ההשראה, וממנו שיר נוצר.

שיריה של שולמית אפפל בספרה החדש תדמייני שאת כוכבת עונים על שאלתו של ואלרי באופן מעניין מאוד: לכאורה ויתרה אפפל על הצורה. השירים אינם שקולים, לרוב אין בהם חריזה, השורות לפעמים ארוכות מאוד, ואלמלא נוקדו המילים, יכול היה מישהו להניח שמדובר בסיפורים קצרצרים.

"אין לכתוב בטורי שיר רעיונות שהפרוזה עשויה להכילם," הסביר עוד ואלרי. ואפפל "מתחכמת" באחד משיריה, "דו"ח על כישורים ונסיון": "הַפְּרוֹזָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בְּאַרְבַּע שׁוּרוֹת", כאילו מדובר באמת בפרוזה קצרה. אבל לא. זאת אינה פרוזה. זאת שירה נוגעת ללב ומיוחדת במינה.

אפפל ניחנה ביכולת המופלאה, הנתונה למשוררים אמתיים – אלכימאים של רגש – להפוך קש לזהב. זיכרונותיה צפים ועולים, מהילדות, מהבגרות, ובכל אחד מהם היא מפיחה חיים ופיוט, הופכת כאבים נושנים לגבישים צלולים, קושרת שיר אל שיר, עד שכולם ביחד יוצרים מכלול מפעים. כל דבר יכול להפול לשיר: צעיף שנשר מהמרפסת, מפגש אקראי בתור לכספומט, מחסה מפני גשם מתחת לגגון עירוני. הביוגרפיה (שלה? ואולי, כמו אידה פינק, שרשמה את זיכרונותיהם של ניצולים ושאבה מהם כמה מסיפוריה, גם היא מתבוננת בזולת וכותבת? אין לדעת, ולא משנה) משמשת אותה כחומר. הנה למשל בשיר "החלל המחריד והנפלא" היא מתארת איך התפלאה בילדותה לגלות שילדים אחרים "שְׂמֵחִים, צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחֲכִּים / לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת". בזיכרון אחר היא מספרת איך הערימו עליה כדי לנקב את אוזניה ולהשחיל בהם עגילי זהב "שֶׁבְּסוֹפָם הוּסְרוּ מִמֶּנִי וְהֻטְמְנוּ בְּעִקְבֵי נַעֲלֵי יְלָדִים / וְנִשְׁלְחוּ בַחֲבִילָה לְדוֹדָתִי בְּרוּסְיָה שֶׁתֵּלֵך לַשּׁוּק וְתַאֲכִיל בְּזֶה אֶת הּמִּשְׁפָחָה", בשיר "Tante Roza". אפילו תקיפה מינית שעברה הדוברת יודעת אפפל להפוך לשיר נפלא, וכך גם את הקשרים שהיו לה עם הזולת, עם חברות בילדות ובבגרות: "אַחֲרֵי שֶׁבֶּלָה הִרְחִיקָה מִמֶּנִי אֶת כָּל הַיְּלָדִים וְלֹא נִשְׁאַר לִי עִם מִי / לְשַׂחֵק הִפַּלְתִי אוֹתָה וְהִצְטָרְכוּ לַעֲשֹׂות לָהּ תְּפָרִים בַּמֵּצַח וּמֵאָז מֵרֹב / פַּחַד רַק כֹּופַפְתי לָהּ אֶת הַיּד בִּזְהִירוּת" בשיר "בלה". כך גם עם גברים, וכמובן – עם עצמה ועם בני משפחתה הקרובים.

"הֶחָלָל הָמַּחְרִיד הַנִּפְלָא / נִמְלָא כְּשְׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת" איננו רק הרִיק הקיים בה, שאותו היא ממלאת בעזרת היצירה, אלא גם המרווחים והשתיקות שבשיריה. כמו בציור יפני שבו יש לחלקים הריקים תפקיד – הם מטילים על הצופה את החובה למלא אותם בעזרת דמיונו – כך גם בשיריה של אפפל הצופה נדרש לא רק להתרגש אלא גם להשתתף, לפענח, לראות בעיני רוחו. למשל בשיר "זיסלה", המתאר שכנה שהייתה לה בילדותה, מישהי שלא היו לה חברות בגילה ולהוריה הייתה חנות ממתקים שהדוברת וחברותיה נהגו לגנוב ממנה. היא מתארת כיצד זיסלה מזמינה את הילדות לראות אותה מתרחצת, איך "רָאִיתִי לָה", איך נזכרה מה עשו שם החברות שלה לפניה, ואיך החלה "לִסְפוֹר בּוֹנְבּוֹנִים". לא הכול מוסבר. מה הם אותם "בּוֹנְבּוֹנִים"? מה בדיוק קרה שם? בעצם אין צורך לתת ביטוי אחר לתיאור. די בו, כפי שהוא. המרווחים נשארים ריקים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהציור.

אפפל נוקטת ברבים משיריה בתחבולה שלקוחה לכאורה מעולם הפרוזה, אבל גם מהשירה: בשורה האחרונה היא מכבדת את הקורא בהפתעה שמצליפה בו, מאירה את השורות הקודמות, ומבהירה את עוצמתן. כך למשל בשיר "הסיפור שספרה דודתי טרם מותה בעודה בחיים" המתאר את הולדת אחותה הקטנה, את המצוקה המטורפת שחוו בני המשפחה, את הפתרון המוזר, ובסופו של דבר, את הסוף הלא צפוי: התינוקת שלא ינקה "לֹא מֵתָה אֶלֶּא מִקֵּץ שְׁלוֹשִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים". בשיר אחר, אחד מאלה שמרסקים את הלב, "המחר יימשך לנצח", היא מתארת מצוקה של בת שלוש שעומדת במיטת תינוקות, "בתוך שְׁלוּלִית בֶּכִי", מספרת איך היא מנסה לנחם אותה, שוטפת את פניה, נותנת לה עוגייה, יודעת שהיא המושיעה של הפעוטה, מבטיחה לה שתבוא גם מחר, יודעת ש"יִמָּשֶׁך לָנֶצַח" מבחינתה של הקטנה. רק בסופו של השיר אנחנו מבינים שאת כל הטיפול האימהי העניקה לאחותה הקטנה: "אֵיזֶה יֵאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְּטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי". בשיר אחר, "שוקולד", המתאר שגרת יום לא נעימה אבל אפשרית של אם ובת, האם מטילה על הבת לחכות למטה עד שתגמור לנקות את הבית, מבטיחה לה שבעוד זמן מה (שלוש שעות!) תאפשר לה לעלות הביתה ותפצה אותה בשוקולד, מגיעה שורת הסיום המבעיתה "וְאָז הִיא קָפְצָה".

שורות סיום חובטות כאלה לקוחות לא רק מהפרוזה – מסיפורים שמסתיימים במה שנקרא באנגלית punch: מילה שמשמעותה "מכת אגרוף" אבל גם "פואנטה" בסיפור – אלא גם מעולם השירה, למשל מהסונטות של שייקספיר, הידועות בכך שהן מסתיימות ב-rhyming couplet: שתי שורות מחורזות שמגיעות אצלו בסוף, ונושאות בתוכן אמירה שדומה לא פעם למהלומה מפתיעה.

תדמייני שאת כוכבת הוא ספר שירים יפהפה, שראוי וכדאי להתמסר אליו.