"זה הגוף שלך, את זכאית לעשות בו ככל העולה על רוחך. המקום היחיד שבו את חופשייה לעשות כרצונך, ואפילו זה לא יוצא כפי שרצית". לקראת סופו של הספר הצמחונית, כששתי האחיות כמו מתמזגות, אחת מהן, השפויה לכאורה, מביטה במראה ואומרת לעצמה שאסור היה לה להניח לרופאים לשלוט בגופה של אחותה. שיש לה, לאחות, זכות (וגם סיבה!) להרעיב את עצמה, אפילו למוות, אם כך היא בוחרת לנהוג.

הצמחונית, רומן שכתבה האן קאנג, סופרת דרום קוריאנית, זכה בשנה שעברה בפרס  מאן בוקר הבינלאומי. הוא מתחיל במתינות ונגמר בסערה, מבטיח להתהלך על מי מנוחות משעממים של שפיות ומתינות, אבל משייט בתוך טירוף חושים, הן בתכניו והן באופן שבו הם משתקפים בכתיבה. הספר סוריאליסטי ומוזר כביכול, ובעצם – ריאליסטי לחלוטין, נובע מתוך מציאות ממשית ועגומה, שפרטיה המייסרים סבירים. לא הספר מטורף, אלא האמת שהוא משקף.

הרומן מחולק לשלושה פרקים. בכל אחד מהם אנו חווים את העולם מתוך מה שמכונה בספרות "מבע משולב", כל פעם של דמות אחרת: גבר נשוי, גיסו וגיסתו. כלומר: הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל מתמקד בנקודת המבט של דמות אחת בלבד. כך מתאפשר לנו לחוות את השוני באופן שבו הדמויות רואות זו את זו, ועם זאת, הכתיבה אובייקטיבית לכאורה, כלומר, אינה נמסרת ישירות מפיהם של האנשים הללו.

בפרק הראשון אנחנו פוגשים גבר שרוצה רק דבר אחד: את החיים הכי רגילים שאפשר לקבל. הוא אדם בינוני שמודע לבינוניותו ומחפש לשאת את "האישה הממוצעת ביותר ביקום", שתקנית, לא תובענית. ברור לו שאישה יפה וחושנית הייתה מערערת את קיומו "המאורגן בקפידה". ואכן, בשנים הראשונות אשתו, יונג-יה, עונה על ציפיותיו. החריגה הקיצונית ביותר מהנורמה שהיא מפגינה היא סירובה ללבוש חזייה. די אפילו בכך כדי להפחיד ולהדאיג אותו. הוא זקוק למישהי שאיש לא יבחין בקיומה, שלא תבלוט בשום צורה. חייו משתנים סופית כאשר אשתו השתקנית, שהייתה עד כה בשלנית יעילה, מחליטה פתאום להיות צמחונית ומסרבת לבשל בשר גם בשבילו.

הצמחונות שלה נהפכת במרוצת הזמן למעין סמל. בעצם, מתברר שלא רק שהיא מסרבת לאכול בשר או כל דבר הבא מהחי, (למעשה היא טבעונית), אלא שהיא מבקשת להפוך בעצמה לצמח. מצבה הנפשי מתדרדר, עד שהיא מאבדת לחלוטין את שפיות דעתה.

את תהליך ההתערערות אנחנו חווים אתה. בפרק הראשון יש כמה מונולוגים קצרים המובאים מפיה ומסגירים מה היא חשה, על מה היא חולמת ומה מפחיד אותה. בשני הפרקים הבאים השיגעון מצטייר מתוך נקודת מבטם של גיסה, הבעל של אחותה, ואחרי כן של אחותה, אין-יה, עצמה. כך העלילה מתקדמת. כל פרק מתחיל בנקודת זמן חדשה, ועל מה שאירע לפניה אנחנו לומדים מתוך התודעה החדשה שאליה הגענו.

ואז מסתבר מה שאמור תמיד להיות מובן וידוע: האנורקסיה של יונג-יה, שהופכת בעיני רוחה לאט לאט לעץ, היא תולדה של אלימות שחוותה במשפחה. יש רמזים סמויים לפגיעה מינית ויש ראיות גלויות לתוקפנות אכזרית שמתרחשת לנגד עינינו, לא כזיכרון רחוק. יש רגע שבו מתחוור לאין-יה, האחות השפויה לכאורה, שאפילו היא, שתמיד דאגה לאחותה, בעצם הפקירה אותה.

הרומן הזה הוא אם כן מעין "הצגת מקרה": הוא מצייר את ההשתגעות הנחווית כמעט מבפנים, ואת המנגנונים המייצרים אותה. אנחנו חשים בה, אם כי רוב הזמן איננו מתקרבים אל התודעה המשתגעת, אלא רק עדים לה ונשארים לצדה.

העניין שהספר מעורר נובע גם מהמציאות הזרה כל כך שבו הוא מתנהל: בסיאול שבקוריאה הדרומית. אמנם העלילה בת זמננו, על כך מעידים הטלפונים הניידים והמחשבים המוזכרים בו, אבל שוררת בו כל הזמן אווירה זרה, שונה ממה שמוכר. למען האמת, קשה לדעת אם אותה תחושה נובעת מתכניו או  מהרקע והסביבה שבה הכול מתרחש. (דוגמה קטנה: מסתבר שאישה נחשבת שם נאה במיוחד אם עיניה גדולות, ויש בעפעפיה "קפל עור טבעי"…).  עם זאת, חלקים מסוימים בו מוכרים עד כאב, והם כנראה אוניברסליים. הם מתארים את הנחישות נטולת הפשרות של מי שמופקדים על בריאותנו, ולפעמים טועים לחשוב שהמטרה – שמירה על החיים − מקדשת את כל האמצעים. תיאור ההחדרה של צינורית ההזנה לאפה של אנורקסית חולת נפש מעורר פלצות ותהיות. (הוא מעלה על הדעת את הפרקטיקות המזוויעות המתוארות בספר העיון של ענת גור גוף זר. גם שם מעידות נערות על חוויה של מעין אונס שעברו כשטיפלו בהן).

השופטים שהעניקו להאן קאנג את פרס מאן בוקר העדיפו אותו על פני מתחריו: סיפורה של הילדה האבודה  של אלנה פרנטה, וספר של אורהאן פאמוק הטורקי, שזכה בפרס נובל לספרות ב-2006. אין ספק שזהו הישג לא מבוטל.