יצירות אמנות רבות מתאפיינות במגוון של תכונות משותפות: הן יעילות, כי הן גורמות לריגוש עז. הן מצליחות, כי הן מגיעות לקהלים נרחבים. הן מעניינות, כי יש בהן מידע ייחודי, או שהן יוצרות אפקט מזעזע. לפעמים הן נעימות, מרעיפות רוגע, לא מערערות לנו את שיווי המשקל הרגשי, והן יכולות גם לשעשע.

את כל המאפיינים הללו מסכם יעקב מלכין, מרצה לאסתטיקה של הקולנוע בספרו אמנות כאהבה. לטענתו של מלכין ההבדל בין יצירות מופת ליצירות יעילות, מעניינות, מצליחות ונעימות הוא בכך שלאלה האחרונות יש מטרה: הן מבקשות לעורר חרדה, מתח, צחוק, בכי, ועושות זאת, כאמור, ביעילות – משתמשות באמצעים או בתחבולות. הן, במילה אחת, מבדרות.

ליצירות מופת, כך גורס מלכין בספרו, אין “מטרה”. עצם נוכחותן היא המטרה. כדבריו: “הן אינן מנסות לגרות או ‘להבכות’ את הקולט אותן, אין הן מתייחסות אליו כאל מכשיר מופעל, אלא כאל אישיות עצמאית הראויה שתיחשף לפניה האמת כולה.”

אכן, יצירת מופת מביאה את הצופה בה, המאזין לה או הקורא אותה, אל המקום החנוק של סף הבכי שאינו יכול להגיע לפורקן משחרר ומרגיע.

חירשות היא לא תירוץ

אם בכי ללא מעצור הוא אבן הבוחן להבדל בין יצירת מופת לבידור, הסרט “משפחת בלייה” משתייך בלי ספק לקטגוריה השנייה, שהרי אין קץ לדמעות הניגרות בו. את ההתייפחויות שמעתי לקראת סופו מכל עבר, ואין ספק שמהבחינה הזאת הוא פועל ביעילות רבה. כי אי אפשר שלא להתרגש מפאולה, נערה יפה ומסורה שמקדישה את חייה להוריה החירשים, משמשת להם אוזן ופה, מתרגמת למענם חדשות בטלוויזיה, שיחות, הסברים. אי אפשר שלא לזעוק אתה “חירשות היא לא תירוץ,” כשהיא מתקוממת נגד התנהגויות אקסצנטריות של בני משפחתה, ולחוש עמה הפתעה ואושר כשהיא מגלה באקראי את קולה – תרתי משמע – ואז להתייסר אתה כשהיא נקרעת בין צרכיה העמוקים לבין המעצור הבולם את יכולתה לממש אותם – תלותם של הוריה החירשים, הזקוקים לה, מעשית ורגשית.

כמו בסרטים רבים אחרים מאותו ז’אנר (“בילי אליוט”, למשל), אנחנו הולכים שבי אחרי המאבק בין שאיפות אמנותיות וכישרון יוצא דופן של צעיר או צעירה, לבין הסביבה החוסמת, הלא מבינה. “אני שונאת אנשים ששומעים!” קוראת אמה של פאולה, המצפה ממנה להתאים את עצמה לנוף מולדתה. “רק חסר שתהיי גם אלרגית לחלב!” היא מוסיפה – ההורים מגדלים פָּרות ומייצרים גבינות. אז מה, האם מישהו מהצופים מעלה בדעתו שפאולה תוותר באמת על החלום? תקריב את עצמה? תישאר ברפת? כמובן שלא. כולנו מכירים את כללי המשחק. אמנם אין לדעת איך בדיוק תגיע ההתרה –  האם אחד ההורים יבין סוף סוף? אולי פאולה תתמרד? – אבל ברור לגמרי שהיא תתרחש.

הציפייה הוודאית לסוף מנחם אינה מונעת, כמובן, את הדמעות. הן מגיעות והן מענגות לחלוטין. כי קולה של פאולה נפלא. והמילים שהיא שרה מביעות בדיוק את מה שהסרט מבקש לומר: שצעירים זקוקים לברכת הדרך, לרשות שתינתן להם להמריא ולחיות את החיים שנועדו להם, ולא את אלה של הוריהם.

הסרט הזה מספק מאוד, אין בכך שום ספק. גם אם ברור שאי אפשר לקטלג אותו כיצירת מופת, ואולי בכלל לא כיצירת אמנות. אין בו שום הפתעות. הכול מרגיע וצפוי, הכול מובע בפשטות גמורה, בלי מעמקים שיש לרדת אליהם ולפענח אותם. הוא מהנה גם ברגעים שבהם ההתנהגויות מוגזמות, כמעט אפילו גרוטסקיות ואי אפשר ממש להאמין למה שמתרחש על הבד (הסצנה שבה פאולה מלווה את הוריה לביקור אצל הרופא ונחשפת לפרטים האינטימיים ביותר בחייהם לא אמינה בעליל). הנוסחה ממשיכה לפעול היטב ואפשר בסופו של הסרט לנגב את הדמעות, לצאת מהאולם ולשכוח.