אינגבורג בכמן היא סופרת אוסטרית מוערכת. כמה מספריה תורגמו לעברית, ולאחרונה ראה אור ספר שכולל כתיבה יומנית שלה, ולצדה – מכתבים שקיבלה מג'ק האמש, חייל בריטי יהודי שהוצב בעיר מגוריה בתום מלחמת העולם השנייה. 

השניים התיידדו, והד לידידותם אפשר לראות הן בקטעים שכתבה אינגבורג, שהייתה בתחילת היכרותם אישה צעירה, כבת עשרים, והן במכתביו אליה. 

קשר המכתבים בין אינגבורג להאמש הלך ודעך במרוצת השנים, אחרי שהאחרון הגיע לארץ ישראל והשתקע כאן. לפני שהמלחמה פרצה היה האמש אחד מילדי הקינדרטרנספורט שניצלו בזכות העובדה שאנגליה ניאותה לקלוט אותם ב־1938. אמנם היה כבר בן שמונה עשרה, לא ממש ילד, אבל בכל זאת הצליח לעלות על רכבת ההצלה. כל בני משפחתו, שנאלצו להישאר בווינה, עיר הולדתם, ניספו.

ממה שכתבו השניים זה לזה אפשר להבין עד כמה הידידות שנוצרה בין "החייל הבריטי הכובש" לבין הצעירה האוסטרית ובני משפחתה, הייתה משמעותית למי שאיבד את כל משפחתו. הידידות נרקמה אחרי שבשיחה בין השניים התברר להאמיש שאינגבורג מיטיבה להכיר סופרים שהנאצים אסרו על קריאת ספריהם, ביניהם – תומס מאן ושטפן צוויג. כך הבין החייל הבריטי שהנערה האוסטרית לא הייתה נאצית. היא עוררה בו עניין, הוא חש בתבונתה ובקסם האישי שלה, ובני משפחתה העניקו לו תחושה ביתית שחסרה לו כל כך.

הרקע לספר שלפנינו, שראה אור, כך נכתב בעמודי הפתיחה, "בסיוע מכון גתה" נשמע מעניין. 

הבעיה שחלק גדול ממנו, במיוחד זה המוקדש למכתביו של האמש, די דליל וכמעט הייתי אומרת – סתמי. שוב ושוב חוזר האמש וכותב לנמענת שלו עד כמה נהנה מחברתה, עד כמה הוא מתגעגע אליה ואל בני משפחתה שהיו חביבים אליו כל כך. אבל לא היה לאיש כישרון כתיבה מיוחד, ובמכתבים שכתב אין ערך רב לקורא "מבחוץ", שאינו קשור לסיפורם של השניים. 

החלקים המעניינים היחידים – לטעמי, כמובן – במכתביו של האמש, הם אלה שבהם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל שנה ושנתיים לפני קום המדינה. האמש הגיע לכאן בעל כורחו כמעט. הוא לא היה ציוני, אבל כפליט בודד הרגיש כנראה שאין לו מקום אחר בעולם. "מי חשב שבשנת 1938 ייראה ילד משוטט לבדו בעולם רק משום שנולד יהודי?" הוא כותב, ומוסיף ומספר לה על הפליטים האחרים שהוא פוגש בארץ ישראל, כולם ניצולים כמוהו, "רובם אפילו וינאים", הוא מוסיף, "אבל הם כולם חוו דברים דומים או נוראים יותר. הם כולם אינם יכולים שוב להיות שמחים, מנסים לשכוח, משתקעים בשתיקה ורק נקברים עוד יותר במה שחלף אך לא נשכח," שכן "מי יכול לשכוח את הוריו? את אחיו וחבריו? מי שוכח את מולדתו?"

כעבור זמן מה, אחרי שנראה שהתאקלם בארצו החדשה, הוא מתחיל לספר לה בגאווה מסוימת על מעלותיה: "יש כאן גז, כאן נמצאת תעלת סואץ, הדרך להודו. ירושלים, כאן נולד כריסטוס, כאן גרו פעם היהודים, כאן חיים זה מאות בשנים ערבים בעליבות שאינך יכולה כלל לתאר לך. כאן הוכרזו עשרת הדיברות, לכאן מתגלגל כל מי שמאמין באלוהים, אם בכריסטוס, אם ביהוה, ואם באללה". אכן, סיכום מעניין של "הבעיה"… 

בהמשך הוא מתאר את מצבו של היישוב בארץ ישראל: את הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה ערבים (שלגביהם, הוא מציין, "המספר אינו מדויק מאחר שקשה לערוך ספירה אצל הערבים מפני שרבים מהם עדיין חיים כנוודים"). 

הוא מתאר את אורחות החיים: תל אביב שהיא, לדבריו, עיר של ממש, שוכנת על מה שהיה "לפני שלושים שנה גבעת חול" (הוא מסביר לה את משמעות שמה של העיר), מתאר את החקלאות שהיא "מודרנית", ומדגיש ש"אוכלוסית הכפר אינה נחשלת, היא מורכבת ברובה מסטודנטים לשעבר, אנשי מעמד הביניים ואינטלקטואלים", מתפאר בנוער הגדל בישראל, שהוא, לדבריו, "בנוי לתלפיות, משוחרר וגאה, פשוט וחף מכל הרדיפות ותסביכי הנחיתות שהיו לנוער היהודי באירופה" – כל התיאורים הללו מעניינים, כי הם משמשים מעין תצלום דיוקן של מציאות החיים בישראל לפני שבעים וחמש שנים. הבעיה שהקטעים הללו מהווים רק חלק קטן ממכתביו, וברוב השאר הוא מביע געגועים ומוסר דרישות שלום למכריו ומיודעיו, ידידיה ובני משפחתה האוסטרים.

למען האמת, גם בקטעים הראשונים בספר, הלקוחים מיומנה של אינגבורג, אין לטעמי סימן לכך שהיא תיעשה סופרת מצליחה. קשה להזדהות עם הסבל שהיא מתארת. אמנם הספר נפתח במילים "יומני היקר, ניצלתי, אני לא חייבת לנסוע לפולין לעשות הכשרה בפנצרפאוסט" (פירוש המילה כפי שהוא מבואר בספר: "מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אוכלוסייה אזרחית הוכשרה להשתמש בו"), אבל מתחשק להפטיר משהו כמו, "נו, טוב. אז לא גויסת. קצת מוגזם, לאור הנסיבות, לכנות את זה 'ניצלתי'…" 

אני חייבת להודות שבסך הכול לא ממש הבנתי את ההצדקה להוצאתו לאור של הספר. זאת האמת המצערת…