כל ספר חדש של דרור משעני הוא חגיגה ושמחה גדולה. כך גם הבלש החדש, אמונה, שבו חוזר משעני אל דמותו של אברהם אברהם, חוקר משטרתי בתחנת חולון שלמדנו להכיר ולחבב (אחרי שבספר האחרון שלוש נפרדנו ממנו לזמן מה).

אמונה מצטרף אל קודמיו המעולים, תיק נעדר והאיש שרצה לדעת הכול. כמו בספרים הקודמים, עלילת המתח סוחפת, מסקרנת, מפתיעה, אבל גם משמשת כלי לאמירה חברתית נוקבת ומעוררת מחשבות.

הספר שלפנינו, כמו ביצירה אמנותית ראויה לשמה, פועל כקונטרפונקט: שתי עלילות שונות מתפתחות ונוגעות זו בזו. כל אחת מהן יכולה להתנגן בנפרד, וביחד הן יוצרות הרמוניה מפותלת ורבת משמעות.

משעני שואל בספרו החדש כמה שאלות כבדות משקל. למשל: האם החברה הישראלית מעניקה הזדמנויות שוות לכול? האם יש בה בני אדם שמעצם היותם שייכים למעמד חברתי מסוים, אינם יכולים לחיות חיים משמעותיים ומיטיבים, כי הם מוגבלים ומודרים?

איך מתבטאת הגזענות העמוקה שהחברה הישראלית לוקה בה? למי היא מזיקה? מה יכולים לעשות מי שאיתרע מזלם והם נולדו למעמד הלא נכון?

ומה כוחה של המדינה, ששולחת זרועות ארוכות אל תוך חיי הפרט, בוחשת בהם ועושה בהם כבשלה?

משעני התראיין לאחרונה בידיעות אחרונות (ב-14 במאי, 2021) ואמר על המציאות הישראלית כי "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 הלוויות של ההרוגים ממירון […] ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".

בספר שלפנינו אפשר בהחלט לראות שהסוגיות הללו מעסיקות אותו, והוא נוגע בהן בעדינות מרגשת. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר בז'אנר מאוד ספציפי שמשעני בחר לעצמו, באהבה ובמודע: כתיבה של ספרי מתח. הוא סופר מצליח מאוד. ספריו תורגמו לשפות רבות, תיק נעדר עובד לסרט קולנוע, ומשעני היה גם מועמד שלוש פעמים לפרס ספיר. עם זאת, הודה בריאיון, הוא "עדיין חש לא שייך" לקנון של הספרות העברית, ולגמרי לא בצדק, שכן הוא ראוי בהחלט למקום של כבוד. ספריו חשובים, כי הם נוגעים באומץ ובכישרון בישראליות על כל מרכיביה.

"תזכור," אומר אחד הנחקרים של אברהם אברהם, "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות", בפרפרזה על דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח, וסבר שמדובר במפלצות. אברהם אברהם נאלץ לשאול את עצמו אם הוא מוכן להמשיך להיאבק באותן מפלצות שמסתוות לטחנות רוח, ואם הוא מוכן, לחלופין, להסתפק בתפקידו כ"בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער".

התגלית שלו היא שבעצם אין סתירה בין השניים: המאבק בכל סוג של רוע דומה וראוי, וזוהי תובנה שגם אנחנו הקוראים לוקחים אתנו מספרו החדש והמרתק.