חדר קטן ושקט. מאחורי הקלעים רעש מהומה. קיקי־מותק, מנמנם ולשווא לופת באוויר איזו דמות דמיונית. הדלת נפתחת ובטרם תיטרק כמו ביד נעלמה, עובר בה טובי־כלב, בולדוג צרפתי, בפנים אומללות.

קיקי־מותק, (מתמתח): אהה! מה כבר עשית?

טובי־כלב, (בבושת פנים): שום דבר.

קיקי־מותק: ספר לסבתא! בפרצוף כזה, והרעש המזעזע שהיה?

טובי־כלב: שום דבר, אני אומר לך! בחיי אלוהים! אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, הלוואי שהייתי שובר איזה אגרטל או לועס פינה של שטיח יקר. אני לא מבין, אני כסומא בארובה, אני…

קיקי־מותק, (בממלכתיות): עלה נידף! תלמד ממני. יושב לי במרומים, בהתנשאות ובשלווה אלוהית מביט בעולם שמתחת.

טובי־כלב, (קוטע אותו, ובאירוניה): …וכורך סביבך את זנבך המפואר, נכון? אז לי אין זנב, או שיש לי משהו קצרצר, ואף פעם לא יכולתי להסתלסל כך סביב אחוריי.

קיקי־מותק (מתעניין במסווה של אדישות): ספר מה קרה.

טובי־כלב: אז ככה, ישבנו בשקט, היא ואני, בחדר העבודה. היא קראה מכתבים, ירחונים ואת מה שהיא מכנה בהתנשאות ״ארגי דה לה פרס״*, ופתאום צורחת: ״לעזאזל! איזה חרא,״ וחובטת בשולחן, כל הניירות מתעופפים… קמה ממקומה ומתחילה להתרוצץ בין הדלת לחלון, כוססת ציפורניים, מגרדת בפדחתה ומשפשפת את אפה בעוז.

הוצאתי את חוטמי מתחת למפת השולחן וחיפשתי את מבטה… ״אה! הנה אתה, צחקקה, ברור שאתה כאן, אתה לא מפספס את הרגעים האלה. זה בדיוק הרגע לעצב לך תסרוקת אוריינטלית עם מפת שולחן טורקית ופרנזים על הראש… פרנז־בולדוג, מהמם! יצא לי משחק מילים על הכלב הזה, רק זה חסר לי עכשיו!״ בהינף יד סילקה את קצה המפה מעל ראשי, הניפה בפתטיות את זרועותיה מעלה: ״נמאס לי," קראה, "אני רוצה… אני רוצה לעשות מה שבא לי.״

שקט מאיים השתרר, ואני עניתי לה מעומק לִבי: ״מי מונע מבעדך, את, המושלת בחיי, את המסוגלת כמעט לכול, את שבעפעוף קל מזיזה את גרמי השמים?״

*פרסום כלכלי בעל מוניטין בשם Argus de las Presse