לא הבנתי מדוע הספר עורר בי אי נוחות, כמעט אפילו דחייה, עד ששוחחתי עם חברה שהאירה מחשבות: אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, ואין לקרוא אותו בתמימות, אלא להבין את התחבולה המכוונת שהוא מייצר: אי הנוחות, כמעט המבוכה, שחשתי למקרא אהבתה המופלגת של האימא, הדמות המספרת בגוף ראשון, אל בתה היחידה.
מרגעיו הראשון של הסיפור הסיטואציה ברורה: יש פה סבתא של שתי ילדות חמודות, הולנדיות, שאותן אינה מכירה. היא עומדת מהצד, מביטה בהן “חסרת הגנה, אילו הסבו את פניהן הן היו רואות אותי שם”, אבל גם אילו הסבו אליה את מבטיהן, לא היו יודעים מי היא. מעולם לא פגשו אותה.
היא מחכה שהלילה ירד “והאורות יעלו בחדרים”, ואז מתצפתת על הבית שבו גרה בתה עם בעלה ובנותיה. עוקבת אחריהם, כאובה, מתגעגעת, מיוסרת, לא מבינה מדוע אינה רשאית להיות שם, עם בני משפחתה.
משם ואילך נמשך המונולוג הארוך של הסבתא, שבו היא מספרת על אימהותה המופלאה. כמה אהבה את לאה בתה, לאורך כל השנים, מאז שנולדה ועד שהסתלקה. כמה התמסרה לה. הכול מתואר בפרטי פרטים: עוצמות האהבה הגופנית, המעורבות הטוטלית שלה בחיי הילדה, הנערה, האישה הצעירה. הנכונות האימהית להקריב הכול, תמיד, בלי גבול. היא עושה כל כך הרבה: מצלמת את לאה “בלי סוף”. מטפלת בכל צרכיה. קשובה לכל ניד ראש וכל צל חולף.
“אבל,” אמרה לי חברתי, “הדוברת מספרת לנו ולעצמה שמדובר באהבה. ובעצם היא הרי חונקת את הילדה. מי אמר שבנות אמורות לספר לאימא שלהן הכול? מי אמר שאימא אמורה לוותר על עצמה ועל צרכיה, להסיע את הילדה לחוגים גם כשהיא כבר נערה, ולחכות לה שעתיים בחוץ, כדי לקחת אותה בחזרה?”
הסימביוזה בין יואלה, האימא גיבורת הסיפור, ובתה לאה, מוחלטת. יואלה יודעת הכול. מעורבת בכול. אכפת לה מהכול.
ובסופו של דבר, היא הורסת הכול, בלי להבין. למעשה, הורסת פעמיים, אבל לא יודעת. לא מעידה על עצמה, לא נותנת לעצמה דין וחשבון. גם כשהיא יודעת הכול, לכאורה, היא לא מבינה את העיקר, את מה שחשוב באמת. ואין לה מושג מה היא מספרת לנו.
האם אנחנו אמורים לחוש אהדה אל האם הזאת, שאיבדה (משום מה, היא לא יודעת באמת מדוע) את בתה? איך היה נכתב המונולוג על אותם חיים עצמם אילו הגיע אלינו מתודעתה של הבת, ולא של האימא?
יואלה אומרת לעצמה בדיעבד ש”רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבתי אל לאה הייתה ההפך מלמידה, הייתה שכחת הכול”.
האמנם למדה?
מעשה שהיא עושה בהווה הסיפורי, לא כשלאה הייתה ילדה וחיה לצדה באותו בית, אלא עכשיו, כשלאה כבר נשואה ואימא בעצמה, מעיד שהיא לא למדה מאומה. הוא מסופר כבדרך אגב. והקוראת שאחוזה פלצות מהמעשה הנורא תוהה: ככה? סיפרת מה שעשית, ואת משאירה אותנו בלי לדעת מה התוצאות של מה שעוללת? מסתבר שאת עדיין לא מבינה שום דבר!
אין לי מושג אם הקריאה הזאת “נכונה”, כלומר – אם לכך התכוונה הסופרת. וזה בעצם לא משנה. הרי עד היום יש מי שסבורים שנבוקוב מצדד בהומברט הומברט, האנס של לוליטה, ולי לגמרי ברור שזה כתב האשמה עצמית כבד מנשוא, גם אם הוא לא מודע. הומברט הומברט לא מבין באמת ועד הסוף מה הוא מספר לנו על עצמו, וכך גם יואלה
הערת אגב: קניתי את הספר באפליקציה של getbooks. למרבה האכזבה, ההעברה של הספר כקובץ דיגיטלי (כשקראתי אותו בטלפון) לא הייתה תקינה. הרבה מאוד עמודים הגיעו מקוצצים בסופם, משפט מתחיל ונקטע בעודו באיבו, למשל: “אני זוכרת שאמרה מיד ” במיקום 583 נגדע ועובר בעמוד הבא לפרק הבא, כך שלעולם לא אדע מה היא אמרה. היו עוד כמה מקומות כאלה.
הספר היה אמור להגיע לא רק אל הטלפון, אלא גם למכשיר הקינדל הייעודי מתוצרת אמזון שברשותי, אבל זה לא קרה, אף על פי שבאתר של getbooks מובטח שספרים מסוימים אפשר לקרוא גם במכשיר בקינדל.
איש התמיכה של getbooks, טרח ולא ויתר, ואחרי שההתכתבות אתם לא הועילה, הוא טלפן אלי ופתר את הבעיה. כשהספר הגיע למכשיר הקינדל גיליתי שם שהפרקים תקינים ואינם מקוצצים.
אבל אליה וקוץ בה: ספר נוסף שקניתי בgetbooks שוב לא עבר אל מכשיר הקינדל, והפעם בכלל לא הגיבו בgetbooks אל פנייתי באמצעות “צור קשר” ואפילו לא השיבו לי. למדתי אם כן שמוטב לא לקנות ספר דיגיטלים דווקא אצלם. ההעברה אל הטלפון לא תקינה, לקינדל הספר לא מגיע, ובתמיכה לא תומכים.