“שוק הספרים נמצא במשבר עולמי בלתי הפיך. לדעתי, מספר הקוראים כיום דומה למספר הקוראים במאה השש־עשרה, שבה מרבית האנושות עדיין לא ידעה קרוא וכתוב”, טוענת עלמה גניהר מפי אחת הדמויות שבראה בספרה החדש נקמת הקנרית, מותחן שמרכזו – שוק הספרים הישראלי.

הרומן נתלה באילנות גבוהים. הצהרת הכוונות שלו, כמתפרש מהמוטו המובא בתחילתו, נלקח מתוך מונולוג שנושאת לייד מקבת:

“ליידי מקבת: בואו, רוחות, אַתן
הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,
עשו ממני לא־אשה עכשיו,
מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן
אכזריות אֵימים עד הקצה.
עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל
ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,
שאף דקירת מצפּון של אמא טֶבע
לא תערער בי את הנחישוּת
הקטלנית, ולא תִכְרות שלום
בינה לבין השלכותֵיה. בוא —
בואו אל שָדַי הנָשִיים,
שהחלב שלי יהיה לְמיץ —
מרה, אתם שָֹרֵי־הָרֶצח, מכל
מקום שבו אתם טורחים, בלתי
נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,
לילה כבד עטוּף עשן עכור
של גיהינום, שסכּינִי החד
לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,
שמאחורי שמיכת החושך לא
יציצו השחקים לצעוק ‘עד כאן,
עד כאן’.
ויליאם שייקספיר. מקבת. מערכה 1. תמונה 5. תרגום דורי פרנס”.

אהה. מדובר אם כן בתחינתה של רוצחת אל הרוחות, בקשתה שהן יקנו לה את היכולת להתאכזר, להתמזג עם “שרי הרצח” ועם היכולת לוותר על חמלה נשית, ובעצם – על חמלה אנושית בכלל.

הצהרת כוונות רבת משמעות!

מיד אחרי המוטו מופיע ציטוט מתוך ספר שכתב אחד בשם נעם גרין, שספרו נמצא ב”מקום שישי ברשימת רבי המכר”.

משם מתחילה להתגלגל העלילה.

תחילה אנחנו פוגשים את דויד, חוקר ספרות שעסוק בכתיבת דיסרטציה (ולא, כפי שמנוסח בספר בעילגות מה, “עושה עבודת דוקטורט”) על סופרת לא מוכרת, לאה וסרמן, שאיש מלבדו לא שמע עליה. משם אנחנו עוברים אל תחנת משטרה שבה פועלת חוקרת בשם נעמי, המופקדת על תיק רצח מיסתורי: תחילה נרצח הסופר שצוטט, נעם גרין, ומסתבר שדבריו המצוטטים תיעדו בעצם את מותו. כעבור זמן מה נרצח סופר נוסף, וגם לרציחתו קדם תיאור מותו, פרי עטו, וכן הלאה.

נעמי אמורה לפענח את כל הרציחות הללו, למצוא את המכנה המשותף להן, אם יש כזה, ואפילו להבין מדוע אחד הקורבנות, שגם הוא תיאר את ההתנקשות בחייו, בעצם לא מת.

יש כמה פרכות משמעותיות בדרכה של נעמי אל פתרון התעלומה.

קודם כול, עד סופו של הרומן לא מתחוור לנו איך בעצם חזו הסופרים את מותם ואיך תיארו אותו. אבל נניח לתמיהה, שכן יש תמיהות חשובות יותר. בעולם שמתואר בנקמת הקנרית יש לא מעט פרטים שלא מסתדרים עם ההיגיון שאמור להיות מוצק וחד משמעי בספר מהז’אנר שלפנינו, לא פנטזיה, אלא מתח ריאליסטי שאמור להישען על המציאות.

כמי שבאה לבחון את עולם הספרות הישראלית, מוזר לקרוא על רשימות רבי המכר בעיתונים, כאילו הן עניין משמעותי עד כדי כך שסופרים מוכנים כמעט למות כדי להיכנס לתוכן. האמנם מתייחס מישהו לרשימות הללו בכזאת חרדת קודש ותשוקה?

במציאות שמצייר הספר שלפנינו, הרשימות הללו משקפות את נתוני המכירות האמיתיים של ספרים בישראל. למרבה הצער, הכול כבר יודעים שאין באמת קשר בין הרשימות לנתונים האמיתיים, והרשימות לא מתעדכנות על פי כמות הספרים שנמכרו בפועל, לפיכך אחת מהנחות היסוד של הספר, שעליה נשענת העלילה, פשוט לא מציאותית ולא סבירה.

מי שלא מאמין שרשימות רבי המכר הן פיקציה מוזמן לצפות בכתבת תחקיר שערך בשעתו מתן חודורוב בערוץ 10, “תשמעו סיפור: הסכסוכים והעיוותים בדרך לרשימת רבי המכר”.

כ-follow up, בעקבות שידור הכתבה ההיא, כתבתי כך בפייסבוק:

כצפוי, שום דבר מהותי לא השתנה ברשימת החנויות שמהן שואבת הסוקרת מינה צמח את “רבי המכר” כביכול.
אכן, הרשימה שהתפרסמה אמש “עודכנה”. חנויות שאינן קיימות כבר זמן רב אמנם הוסרו ממנה, אבל הוסרו גם חנויות אמיתיות, ובהן לוטוס בתל אביב ויודן בחיפה, ששם דווקא *כן* נמכרים ספרי קריאה חדשים.

לעומת זאת, החנות ספרי שולמית בבאר שבע, נשארה. בתחקיר של מתן חודורוב הודו ספרי שולמית במפורש שאינם מוכרים בכלל ספרי קריאה. אם כך, איזה נתונים מקבלים מהם? המשמעות: קוראי הספרים מרחובות דרומה בכלל לא מיוצגים ב”מדגם” של מינה צמח.

בוק שופ ברמת גן, שמוכרת כמעט אך ורק ספרים יד שנייה, נשארה.

פביאן ברעננה, חנות שבה הודו בהקלטה בתחקיר כי הם מדווחים על פי מה שמתחשק להם, בלי קשר למציאות, נשארה.

כל רשת דורון ספרים נשארה. בדורון ספרים בלווינסקי כמעט שאין ספרי קריאה. בדורון ספרים בהרצליה אמרו בתחקיר שאין ברשותם אפילו ספר אחד מרשימת “רבי המכר”.

קיוסק גולדן בחיפה, שמוכר בעיקר ספרים משומשים, עיתונים ומגזינים, הוסר. יחד עמו הוסרה חנות קרון ספרים, שהופיעה עד השבוע שעבר כאילו היא בחיפה, אבל היא בעצם בטבעון. למרבה הצער, אין עכשיו אף חנות בחיפה. כנראה שמה שקונים וקוראים בעיר השלישית בגודלה בישראל לא נחשב.

אכן, הרשימה העכשווית כוללת שמונה יישובים בלבד (כולל באר שבע, שבעצם לא באמת מיוצגת).

אבל נחזור אל נקמת הקנרית. דבר נוסף שנשכח בו הוא שבישראל הרשימות הללו של רבי המכר כוללות בעיקר ספרים מתורגמים, וספרי מקור כמעט נפקדים מהן, אבל כאן, בספר שלפנינו, סופרים עבריים מתחרים בחירוף נפש על כל עשרה המקומות…

חרף ההסתיגויות הללו, יש בנקמת הקנרית גם תובנות משכנעות על עולם הספרים. למשל: “אנשים מתקשים להבין שלהיות סופר או סופרת זהו ייעוד מבלבל שלרוב אינו מתגמל. סופר רע יכול להצליח מאוד, וסופר נפלא יכול למות אלמוני. ההצלחה אינה תלויה רק באיכות הכתיבה, כי אם גם באיכות הקוראים וברוח הזמן. רוב הכותבים הצעירים מתייחסים לספרות ברומנטיות ילדותית, ואין להם מושג שמדובר בשדה קרב מטונף ומדמם שבו כולם נלחמים בכולם, והוצאות הספרים הן המבצרים שיש לכבוש. הסופרים הוותיקים מפחדים מחדירת סופרים צעירים למבצרם, הגברים מפחדים מנשים, והאשכנזים מפחדים מהמזרחיים שפוחדים מנשים. הסופרים הפלסטינים, הרוסים והאתיופים מודרים לחלוטין. אנשי הממסד הספרותי, גברים אשכנזים ברובם, יודעים מצוין שהעולם המערבי משתנה במהירות, ומה שהיה לגברים לבנים וסטרייטים להגיד על פוליטיקה, חברה, נשים, מיניות, אלוהים, מיעוטים והשד יודע מה עוד, כבר לא מעניין אף אחד חוץ מאשר גברים לבנים וסטרייטים אחרים והנשים שאוהבות אותם, או הגברים, ולכן הם נאבקים על מקומם בחירוף נפש”.

וגם: “אף ספר מעולם לא מצא חן בעיני הביקורת והקוראים בו־זמנית. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמבקרות ומבקרי הספרות המקומיים, בעצמם סופרים בדרך כלל, קטלו את מרבית הספרים מתוך שעמום או תאוות נקם וקיעקעו את הנאתם הפשוטה של הקוראים, שלדעת המבקרים, היו ציבור הפכפך, משועמם, בור, רגשני ובנאלי. הקוראים מצדם תיעבו את שחצנות המבקרים ואת התנשאותם, וכתמיד התעלמו מהם בהנאה”. (האם זה מה שייטען נגדי, בתגובה לדברי הביקורת שלי על הספר שלפנינו?)

ולסיום: אחת הדמויות בספר היא זאת של בעלת בלוג ספרותי מצליח. אותה בלוגרית תוהה, בתשובה לשאלתה של החוקרת המשטרתית אם יש לה אויבים ומשיבה: “אוייבים? למה שיהיו לי אוייבים? לפעמים סופר כועס עלי כי פירסמתי ביקורת לא טובה על ספרו”.

כדי להימנע מכעס כזה כלפי אוסיף על מה שכבר נכתב ואומר ביושר: קראתי את הספר עד סופו. אני מאלה שמרשים לעצמם להפסיק בכל רגע, לא מאלצת את עצמי אף פעם להמשיך בקריאה של ספר אם הוא משעמם אותי. משמע, למרות ההסתיגויות, המותחן מתח, ורציתי לגלות מה הפתרון, בלי לדלג ובלי לוותר על אף עמוד.