האומנם "אילוף הסוררת"?

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת".